נשא תשס"ח (גליון מספר 552)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary – parshat



פרשת נשא

גליון מס' 552 תשס"ח
(קישור לדף המקורי)

וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ

וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ…

וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יָבִא שְׁתֵּי תֹרִים

אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה …

וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה

 וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ. (במדבר ו, ט-יא)

 

 

 

מאשר חטא על הנפש – שלא נזהר מטומאת המת, רבי אלעזר הקפר אומר שציער עצמו מן היין.

 (רש"י במדבר ו, יא)

 

וכפר עליו מאשר חטא על הנפש : אע"פ שנטמא באונס

נקרא חוטא. וראב"ע אומר שאירע לו האונס לעונש על

עברה אחרת שעשה, ושכר עברה, עברה.

(שד"ל

שם, שם)

 

אחר שכתיב במת שבא בפתע פתאום, שאין שום אשמה על הנזיר, מבואר דהחטא הוא שפירש עצמו מן היין, ואם לא אירע לו זו הסיבה, לא היה

נקרא חוטא על הנפש, שהרי כדאי הוא להזיר עצמו מן התענוג

הגשמי כדי להשיג תענוג רוחני של דבקות בה', אבל אחר שאירע לו באונס זו הסיבה, אות הוא

שאינו ראוי לכך, ואם כן בחינם ציער עצמו מן היין וביקש דבר שגבוה מערכו.

 (העמק דבר לנצי"ב

מוולוז'ין)

 

כל ימי נזרו קדוש הוא לה' – פירוש, אל תדמה שרק בפעולותיו יתקדש, אבל בעצמותו אינו קדוש. לכן

אמר 'כל ימי נזרו קדוש הוא לה'. כי הוא נעשה קדוש בעצמותו ונשגב במעלתו, כיוון

שהוא נפרד מן התאוות ונבדל מן המותרות ונזהר מכל אלה, הוא נעשה זך בחמריותו ונעלה בעצמותו. לכן אמר: 'וכי ימות עליו מת בפתע', שלא היה צריך להיזהר מזה, כי הוא אנוס והביא… ועשה…

וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. פירוש: כיוון שהוא איש קדוש ורום המעלה, צריך להביא

כפרה על שאירע שמת איש באהלו. וכמו שאמרו במכות (יא,

ע"א), שיושב הרוצה (בעיר מקלט) עד מות הכהן הגדול, דהוי ליה

למבעי רחמים (שהיה צריך לבקש רחמים) על דורו ולא ביקש. והנזיר מעלתו כמעלת כהן

גדול, שלשניהן נזר אלוקיו על ראשו. וזה אשר חטא על הנפש

שמת.

(משך חכמה לרבי מאיר שמחה מדוינסק ו, ח)

 

 

וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם – אין כלי

מחזיק ברכה אלא שלום

חיים רובינשטיין

המושג המחבר בין חג

מתן תורה, מגילת רות ופרשת השבוע היא הברכה. ברכת התורה, ברכת בועז לקוצרים,

והברכה המשולשת. הברכה היא תפילה להורדת שפע וטוב, תפילה להודיה על מצווה או חסד

ותפילה על אירוע יוצא דופן. מקור השפע ואליו מכוונת התפילה-הברכה, הוא הקב"ה

אשר רק לו היכולת וההנהגה כאמור בפרשתנו

"נשא": "וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי

אֲבָרְכֵם" (במדבר, פרק ו', כ"ב). ולקח הוא לכל

המאמינים כי בכוחו של אדם להעניק ברכה ושפע.

"ואני אברכם". מניין שלא יהיו ישראל אומרים:

ברכותיהם תלויות בכוהנים – תלמוד לומר: "ואני אברכם". מניין שלא יהיו

הכוהנים אומרים: אנו נברך את ישראל – תלמוד לומר: "ואני אברכם" (סיפרי, פיסקא מ"ג,

ו,כ"ז)

מספר המילים בשלושת

הפסוקים של הברכה המשולשת המובאת בפרשתנו הינה סדרת

המספרים הראשוניים בעלי ספרה אחת. אולי רמז למקור הברכה כמובא בפסוק הראשון:

"יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ". מקור הברכה הוא ראשוני והאבר הראשון של

הסדרה מובא התוך האיבר השני והוא שמו וכינויו של הראשוני האחד – ה'.

הספרה שלוש מחברת את

הברכה המשולשת עם "סוד שיח שרפי קודש המקדישים שמך בקודש – קדוש, קדוש,

קדוש". אולי המספר הראשוני הבא, אחת עשרה, אחד עשר כוכביא,

מרמז על קשר זה. הכוהנים כשרפים, מורידים את ברכת ה' לבני ישראל. ובשלושת

הרגלים, מתברכים בני ישראל הבאים למקדש מאת הכוהנים בברכה המשולשת. זוהי העבודה

היחידה המתקיימת גם בימינו, כאשר הכוהנים עולים בכל יום לדוכן ומברכים את ישראל

בברכה המשולשת שנאמרה במקורה במקדש.

בתוכן הברכה נחלקו

הפרשנים השונים במובנן של המילים. הרש"ר הירש רואה

בשלושת חלקי הברכה, כשלוש מדרגות המשלימות זו את זו: "יְבָרֶכְךָ ה'

וְיִשְׁמְרֶךָ" (במדבר ו', כ"ד) – "ד"ה

יברכך וגו' – סוף הפסוק (וישמרך) מעיד על תחילתו, שהרי למדנו ממנו, שהברכה האמורה

מתייחסת בעיקר לאותם נכסים הטעונים שמירה גם לאחר שניתנו: יש לשמור עליהם שיתקיימו

בידינו ויהיו לנו לברכה באמת". מכאן שהרש"ר

לומד כי הברכה הראשונה מברכת על הצלחת הנכסים החומריים, הפיזיים. השמירה היא נגד

האובדן ועל ניצול נכון של הנכסים.

"יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיך"ָ

"ה' יתגלה על ידי גבורת הנהגתו". וִיחֻנֶּךָּ – מלשון חנן, ה' ייתן

לאדם את משאלות לבבו. "נמצאת זו החנינה האמורה כאן: ה' יעניק לנו את

הכישרונות הרוחניים הדרושים כדי שנוכל לראות את פני ה' שהוארו לעינינו… הוא

יצייד אותך בכישרונות הרוחניים להבין את דבריו בתורה ובנבואה", כמו שכתוב

בתהילים (ס"ז) "אלוהים יחננו ויברכנו, יאר פניו אתנו סלה. לדעת בארץ דרכך בכל גויים

ישועתך". הרש"ר רואה ברכה זו כברכה להענקת

נכסים רוחניים ששימושן הוא בהכרת ה' על ידי הבנת תורתו.

"יִשָּׂא ה'

פָּנָיו אֵלֶיך""משמעות הברכה היא קירבת ה'. נזכה בה אם

ניצלנו כהלכה את כל הרכוש החומרי והרוחני שניתן לנו מידי ה'". הרש"ר הירש רואה בשלושת הברכות שלושה חלקים, במדרגות

עולות, אולי מיוצג על ידי מספר המילים בפסוקים, ברכות על נכסים חומריים המנוצלים

לטוב, נכסים רוחניים המוענקים על הארת ה' וניצול שניהם להכרת "פניו" של

ה' דרך המצוות, התורה והנבואה. הכרת העולם האלוקי היא

האידיאל האנושי.

 "וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם"הניצול

המלא, העולם האידיאלי הוא עולם של שלום. לא שלום של פשרה אחר ריב או מלחמה,

אלא עולם שמצבו הבסיסי הוא מצב של שלום. מצב שלא תהיה סיבה לריב או מדון. זהו

התנאי למימוש הברכות. מצב עולמי שבו הנהגת האדם תהיה לפי דרכו אל האל, הנהגה שבה

כל אדם ישלוט על יצרו, יכיר תודה ויתנהג בחסד . השאיפה לשלום, היא השאיפה לאלוקים

ששמו שלום והשלום שמו. מעלת השלום גדולה היא מכל המעלות והיא יסוד עולם ה'. האידיאל

של עולם התורה הוא מצב של שלום וכך מרובים הפסוקים ותפילות המציינים את המושג

שלום. שלום כאידיאל עלי האדמה.

וכן הוא

אומר (שיר השירים ג'): 'צאינה וראינה בנות

ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו'. ביום חתונתו – זו

מתן תורה וביום שמחת לבו – זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן. ר' עובדיה מברטנורא: "במלך שלמה – הקב"ה שהשלום שלו, אמו – כנסת

ישראל (משנה תענית פרק ד משנה ח)

כל

שלמה האמורין בשה"ש קדש שיר למי שהשלום שלו (שבועות ד', ל"ה,

ע"ב)

פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן אמר

הקב"ה: בדין הוא שיטול שכרו, 'לכן אמור הנני נותן

לו את בריתי שלום' – גדול השלום שנתן לפנחס, שאין העולם

מתנהג אלא בשלום והתורה כולה שלום, שנאמר (משלי ג) 'דרכיה דרכי נועם

וכל נתיבותיה שלום' ואם בא אדם מן הדרך שואלין לו שלום.

וכן שחרית שואלין לו שלום ובאמש כך שואלין

בשלום, שמע ישראל חותמין 'פורס סוכת שלום על עמו' התפלה

חותמין בשלום, בברכת כהנים חותמין בשלום. אמר רבי שמעון בן חלפתא:

אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום, שנאמר: (תהלים כט) 'ה' עוז

לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום'. (במדבר רבה פרשה כא, פסקה א).

חיים רובינשטיין. מתברך בברכה המשולשת.

 

 

תנא דבי

רבי ישמעאל: אין אדם מקנא לאשתו אלא אם כן נכנסה בו רוח, שנאמר "ועבר עליו

רוח קנאה וקנא את אשתו". מאי רוח? רבנן אמרי: רוח טומאה, רב אשי אמר: רוח טהרה.

(סוטה ג,

ע"א)

 

שלום חיצוני ופנימי: סמיכות הפרשיות בפרשת נשא

וידמה שזכר בזה המקום בזאת הפרשה (ה, ה-ח;

פרשת אשם גזילות) להסיר הרע

מהמחנה, אשר יביא למריבה ולקטטה; והוא שיהיה אדם נזהר מלהחזיק בממון חברו שלא

כדין ולא יסמוך על חולשת שכנגדו שאין לו גואלים… והנה סמך זאת הפרשה (סוטה ה,

י"א-לא) לפרשה הקודמת שתהיה

תכליתה להסיר מחלוקת וקטטה מישראל בכללם, כי זאת הפרשה להסיר הקטטה מן הבית, והנה

שלום הבית קודם לשלום העם… והנה סמך זאת הפרשה (נזיר ו, כבכז) לפרשת סוטה, שעניינה להסיר הקטטה וההפסד מהבית, לפי

שזאת הפרשה הוא להשקיט הריב וההפסד מהאדם בעצמו, מצד תשוקתו הגופנית אשר

יביאהו לידי חטא… ואחר שזכר מה שיביא להסיר מלחמת האדם עם נפשו ויסיר הריב

והקטטה וההפסד מהבית והעם בכללו, זכר זאת הפרשה שהיא ברכת כוהנים, שהיא מעירה הערה

נפלאה על עניין השלימות והשלום

האמיתי.

 (מתוך פירוש הרלב"ג,

מובא בעיונים לספר במדבר לפרופ' נחמה ליבוביץ' ז"ל, עמ' 45-46)

 

גידול השיער כביטוי לאבל או כמחיצה

בין הנזיר לחברה

'כל ימי נדר נזרו תער…' – למה צוה

הקב"ה לנזיר שלא יגלח ראשו? לפי שהגילוח מתארו ומיפהו כשם שאמרו ביוסף (בראשית מא) 'ויגלח ויחלף

שמלותיו' וגידול שער הוא לשון צער ואבל, לכך אמר הקב"ה: אחר שזה הנזיר אסר

עצמו מן היין כדי להרחיק עצמו מן הזימה, יגדֵל שערו שיתנבל

ויצטער, כדי שלא יהא יצר הרע קופץ עליו, עד מלאת הימים אשר יזיר

לה' קדוש יהיה יאסרו עליו כקדש שלא יגע בו לפי שהוא הקדישו לשם שמים.

(במדבר רבה י י)

 

"וגלח

הנזיר" – התגלחת ומסירת

השיער לאֵש המבשלת את סעודת השלמים מבטאת יפה את משמעות הנזירות שנסתיימה עתה:

ערכה היה רק יחסי – לעומת חיי ההנאה לפני ה', המתחילים ה'; הנזירות היתה רק הכנה מחנכת לחיים אלה. גידול השיער היה אות להתבודדות

ולפרישה מן הכלל; ואילו התגלחת מבטאת, שהתבודדות זו הגיעה עתה לקיצה, והנזיר חוזר

לשותפות החברתית. החזרה לשותפות של חיי החברה איננה רשות בלבד, אלא זו מצוה. מצוה לשמוח וליהנות לפני ה'

ולחיות חיים החדורים ברוח השלמים; וגדולים החיים האלה יותר מן הנזירות המגלה את

כוחה מוסרי רק בהתבודדות ובפרישות; ואין ערך לזו, אלא אם כן היא מביאה לאלה.

(הרש"ר הירש

ו, י"ח)

 

התורה ניתנה חינם לכל באי עולם.

"וידבר

ה' אל משה במדבר סיני" למה במדבר סיני? מכאן שנו חכמים: בג' דברים ניתנה

התורה; באש ובמים ובמדבר.

באש,

מנין? "והר סיני עשן

כולו" (שמות יט).

ובמים, מנין? שנאמר: "גם שמים נטפו, גם עבים נטפו

מים" (שופטים ה)

ובמדבר, מנין? "וידבר ה' אל משה במדבר סיני".

ולמה ניתנה בג' דברים הללו?

אלא, מה אלו חנם לכל באי העולם, כך דברי תורה חנם הם, שנאמר (ישעיה נה):

"הוי כל צמא לכו למים". (במדבר רבה, פרשה א)

 

קבלת התורה מתוך הכרעה אישית, "שלא

על-מנת לקבל פרס"

לכך

לא קבלו ישראל את התורה תכף אחר קריעת ים סוף, כי אם היו מקבלים אחר קריעת ים סוף,

היה נראה כעל מנת לקבל פרס מחמת גודל הנסים שנעשו לכם, לכך הם מקבלים את התורה.

לכך המתין להם הקב"ה מעט ובינו לבינו שכחו מעט הנסים שנעשה להם, כמאמר הכתוב

"ולא היה מים לעדה וילונו" ואחר-כך קבלו התורה ואמרו נעשה ונשמע, מוכח

שקיבלו התורה רק מחמת אהבת התורה.

(מתוך "קדושת לוי" לרבי לוי יצחק מברדיטשוב)

 

כפיית

ההר כגיגית לעומת קבלת התורה מתוך בחירה חופשית

'ויתיצבו בתחתית

ההר' – אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא

עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם.

אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא [רש"י: 'מודעא

רבה' – שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם – יש להם תשובה, שקבלוה באונס.]

אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב (אסתר ט) 'קימו וקבלו

היהודים' – קיימו מה שקיבלו כבר.

(בבלי

שבת פח ע" א(

 

חשוב

לחזור ולהדגיש כי ההכרעה האמונית איננה נובעת מאירועים,

אלא נובעת מהכרעתו והחלטתו של האדם, ובהקשר זה ראוי שנחזור שוב אל הרמב"ם לגבי עניין שהוא לכאורה פסק הלכה בלבד, אולם

משמעותו הרעיונית היא עמוקה ביותר.

באחת מ"תשובות הרמב"ם"

(הוצאת פריימן,

סימן ל), הוא נשאל על נוסח חתימת ברכת התורה…האם היא צריכה להיות

"ברוך אתה ה' נותן התורה" או שמא "המלמד תורה לעמו ישראל"?

יצוין כי שני נוסחים אלה מצויים בסידור התפילה ב'בברכות

השחר', אולם הנוסח 'נותן התורה' הוא המקובל גם כברכת התורה של כל מי שעולה לתורה.

על שאלה זו משיב הרמב"ם

ופוסק, שהנוסח הנכון אינו אלא 'נותן התורה', והרמב"ם

פוסל את הנוסח 'המלמד תורה לעמו ישראל', בהדגישו : 'והיות החתימה 'נותן התורה' הוא

עניין הברכה, לפי שעניינה הוא אשר חִיֵּב עלינו

קריאתה'; כאן יש להבין כי 'קריאתה' אצל הרמב"ם

פירושה לימוד, וזהו גם עניין 'נתינתה'. נותן התורה נתן לנו את התורה בחינת ללומדה,

ומוסיף הרמב"ם: 'והוא עניין הברכה לבקש עזר על

לימודה, והחותם 'המלמד תורה' חוטא (נוסח אחר: טועה), לפי שה' אינו מלמד

איננו מלמדנו אותה, אבל ציוונו ללומדה וללמדה, וזה בנוי על עיקר תורתנו והוא

שעשיית המצוות בידינו לא מהכרת ה' יתברך על עשייתן או הנחתן.'

גדולתו של מתן תורה לעם ישראל איננו במה

שמתואר בסגנון האגדי המפורסם 'כפה הקב"ה עליהם הר כגיגית', אלא שישראל מרצונם

קיבלו עליהם את התורה, וזה דווקא מה שלא נעשה במעמד הר סיני, שהיה כולו בכפייה שלא

הצליחה.

יש בסיפור הזה משום פיחות גדול במשמעות

האמונה, אם בני אדם רוצים לבססה על התגלות ועל ניסים ונפלאות, והם מתעתמים מכך שלא תיתכן אמונת אמת, אלא אם כן היא באה מתוך

האדם עצמו.

(י.ליבוביץ: שבע שנים שיחות על פרשת השבוע, עמ' 300-301)