אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם

לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם

רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם

כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל:

טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ

 מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ.

(דברים כט, ט-י)

'טובה תוכחת מגולה מאהבה

מסותרת' (משלי כז, ה) – שלמה המלך ע"ה הודיענו בספרו עיקרים גדולים במדת

התוכחה, ולמד דעת את העם כי החיים דבקים עם התוכחה, והמיתה דבקה עם מי ששונא התוכחה.

החיים דבקים עם התוכחה הוא שכתוב (שם ו, כג) ודרך חיים תוכחות מוסר, וכתיב (שם י, יז) 'אורח לחיים שומר מוסר', וכתיב (שם טו, ד) 'מרפא לשון עץ חיים', יאמר כי רפואות הלשון והוא התוכחה הוא עץ החיים, והמיתה

דבקה במי ששונא התוכחה הוא שכתוב (שם, י) מוסר רע לעוזב אורח שונא תוכחת ימות, יאמר כי

עוזב אורח והוא שעובר על דברי תורה לשעה אבל אינו שונא התוכחת

יהיה נשפט במוסר רע ייסרנו ה' יתברך למען ישוב מדרכו הרעה, אבל מי שהוא שונא התוכחת לא יספיק לו שיהיה נשפט ביסורין

כי אין לו תקנה, ועל כן יהיה נשפט במיתה. אהבת התוכחה הוא אות ומופת על טובת המדות, ושנאת התוכחה עדות גדולה על רוע הטבע ועל פחיתות המדות, ועל זה אמר הכתוב (משלי ט, ח) 'אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך', המוכיח לחבירו

ראוי לו שיגלה אליו מצפוני האמת ואינו ראוי להחניף לו, רק שיצדיק אותו במה שראוי וירשיענו

במה שראוי, שהרי צדיק ורשע שני הפכים, ומי שנמלט מדרך מדת הרשע אינו נקרא צדיק עד שיתקרב

למעלת הצדיק, לפי שמדת הרשע בקצה הראשון ומדת הצדיק בקצה האחרון, וזה הנמלט ממדת רשע הוא באמצע, ומפני זה ראוי המוכיח לגלות אל הנוכח כל האמת

בעניניו ובמעשיו כי היא התוכחת

העיקרית, ועל כן אמר שלמה ע"ה בכאן טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת, טוב מי שמוכיח

לחבירו ומדבר אתו קשות ומודיעו האמת בפניו ומראה לו שנאה

בדברי פיו, יותר ממי שיש לו אהבה מסותרת שאוהב חבירו בחדרי

לבו ואינו מוכיחו על מה שרואה בו.

 (הקדמת רבנו בחיי

לפ' ניצבים)

סוף הנאום של משה

אלעד קפלן

סוף המסע קרב. משה מביט סביבו ומשקיף על בני ישראל הרבִּים

ככוכבי השמים. הוא זוכר את הדרך הארוכה בה הוביל אותם במדבר עד לגבולה של הארץ

המובטחת. בליבו מכרסם פחד. לא מגורלו האישי שלו, אלא מעתידו של הציבור הגדול

שהתאחד תחת הנהגתו. לאחר ארבעים שנה של חבלי לידה, עם ישראל עומד לצאת לעולם

הגדול, שם הוא יאלץ להסתדר בכוחות עצמו. בלעדיו.

גרונו של משה צרוד מהנאום הארוך שנשא. בדבריו הוא תיאר בפני

העם את הדרך הארוכה אותה עברו ואת ברית הגורל והייעוד בה הם שותפים, אבל אין זה

מספיק. הוא מגשש באפלה בכדי למצוא מילות סיום הולמות, את הגרנד פינאלה שישאר חקוק בלב המאמינים.

"אתם

נצבים היום כולכם לפני ה' אלוהיכם. ראשיכם, שבטיכם,

זקניכם ושטריכם, כל איש ישראל. טפכם, נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך. מחוטב עציך ועד שואב מימיך" קורא משה

אל כל בני העם. "ראה

נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע" הוא אומר במילים

פשוטות. ברגע

נדיר של אחדות, מתבקש העם כולו לבחור את דרכו. במהלך הנאום הוא הציג

את ההזדמנויות של הטוב והזהיר מפני ההשלכות של הרע. הוא חוזר על המשוואה בפעם

האחרונה, מושיט את הגזר ומאיים עם המקל. "אנכי מצווך היום לאהבה את ה' אלוהיך,

ללכת בדרכיו ולשמור מצותיו וחקותיו

ומשפטיו" הוא מפציר בעם, באמירה כמעט פרדוקסלית

המצווה להכפיף את רגש האהבה לציווי שכלי של עשיית טוב. הוא חוזר ומדגיש כי העם לא

יאריך ימים בארץ אם לא ישמע לעקרונות המוסר והצדק ששטח לאורך הנאום.

הברית

אינה משותפת רק לקהל המאזינים: "ולא אתכם לבדכם אנוכי כרת את הברית הזאת, ואת

האלה הזאת, כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלוהינו ואת אשר איננו פה

עמנו היום". האחריות שלנו אינה רק כאן ועכשיו, זה לזה, אלא להיסטוריה ולעתיד, לקדום

ולקידמה. משה מציב בפני העם החלטה פשוטה בעולם מורכב. בעוד היהדות מכירה בכך שיש לתת

ביטוי לתפיסות עולם שונות ולהכיל ניגודים, נותר עדיין מקום לקול מוסרי פשוט היודע

להבדיל בין טוב ורע.

משה עוצר לרגע קט ומביט באנשים השותים בצמא את דבריו. הוא מזהה

את הניצוץ בעיניהם וחש כי הם נחושים להמשיך את דרכו, אך הרצון העז מהול ביראה מפני

הסכנות הצפויות. מסביבו משתרעת דממה דקה. כולם ממתינים לשמוע אם נותרו מילים נוספות

בפיו של המנהיג הנערץ, רגע לפני המעבר להנהגה החדשה, בראשות יהושע בן נון, שתוביל

את הכניסה לארץ.

משה מביט הצידה במחשבה לפַנות את הבמה להצגת המנהיגים שיובילו

מעתה את העם, אבל רגליו אינן מאפשרות לו לזוז. הוא עומד דום ונושם עמוק. לא כך יסתיים

הנאום. הבחירה בין טוב ורע ובין ברכה וקללה היא חשובה, אך אין היא מספיקה. מעבר להבטחות

ולהפחדות יש משהו עמוק יותר, רצון אמיתי לכוון את העם בדרך ראויה. הבחירה בדרך

הזאת אינה תלויה בגורמים חיצוניים, אלא באמת הפנימית המצויה בליבו של כל אחד ואחת.

"העדותי בכם היום את השמים ואת

הארץ, החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה" הוא שב וקורא לעבר העם. המילים

דומות למה שכבר נאמר, אבל הפעם הוא כבר אינו מזהיר או מאיים, אלא מורה את הדרך. כל

האפשרויות נתונות לבחירתנו והשמים והארץ עצמם עדים לדרך בה נבחר. הפעם לא מוזכרות

המילים "טוב" ו"רע" – זו כבר אינה שאלה של שחור או לבן.

"ובחרת בחיים" מסיים משה את המשפט, בחצי בקשה, חצי תפילה.

בהדרן החותם את ההופעה, מילת הציווי נעלמת לחלוטין. משה חוזר

על מה שכבר נאמר, אבל בטון רך וקשוב יותר. "לאהבה את ה' אלוהיך, לשמוע בקולו

ולדבקה בו, כי הוא חייך ואורך ימיך" הוא אומר, הפעם בלי ציווי לאהוב, אבל עם

תקווה ושאיפה. "לשבת על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיך, לאברהם ליצחק וליעקב לתת

להם" חותם משה את הנאום, עם אמונה שלמה כי גם אם לא תמיד ילך בדרך טובה, עם

ישראל עוד יתן לו הרבה סיבות לגאווה.

אלעד קפלן

הוא ראש תחום מדיניות ציבורית ומשפטית בעמותת 'עתים'

פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ

יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה.

(דברים כט, יז)

או משפחה – שהוא דבר

יותר זר מאיש או אישה, ואח"כ אמר 'או שבט' שהוא עוד זר הימנו, ששבט אחד כולו

ילכד בעוון פלילי כזה, אבל לא אמר על כולם, כי לא יתכן שיהיה לב כולם פונה היום

לעבודת אלילים, כי לא היו באים בברית השם ובאלתו, כי מי יכריחם, אבל משפחה או שבט

אפשר שיבואו בברית מפני פחד הרוב.

(רבי יצחק שמואל רג'יו כט, יז)

"לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא – כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר

מְאֹד…"

"לא בשמים

היא" – וההיכרות והמעשים שהיא מתכוונת אליהם אינם בתחום האל-חושי,

השמימי, וכל ההתגלויות האלוהיות הדרושות להבנתה ולקיומה כבר ניתנו לנו במלואן ודבר

לא נותר מהן בשמים. לפיכך לא תוכל לומר: היכן נמצא איש בעל רוח על-אנושית שיחדור

למעננו לסודות השמים או שיוריד לנו מן השמים התגלות חדשה שישלים את הכרתנו…

"כי

קרוב אליך הדבר מאד" – שכן הנושא והתוכן של התורה הזאת קרוב

אליך מאד; הוא קרוב אליך יותר מכל דבר, שהרי אתה עצמך הוא נושא התורה וחיי חלדך הם

תוכנה. אם רצונך להבין את שניהם, רד וחדור אל נפשך פנימה וראה בעיניך פקוחות את

יחסיך הארציים-אנושיים…

שלוש המילים האלה "לא בשמים היא" מגינות על

התורה מפני כל הטוען שזכה להארה על-טבעית או להתגלות אלוהית, ועל יסוד אותה הארה

או התגלות הוא מתיימר להשפיע על התורה ולימודה.

 (הרש"ר הירש דברים ל, יב-יד)

האם עבודת ה' היא אידיאל שניתן רק לשאוף אליו?

האם

יש טעם ומשמעות בצווים דתיים ומוסריים אשר האדם מבין שאין לו היכולת לקיים אותם?

גם בזה נחלקו הדעות. יש סבורים שאין משמעות לצו אמוני או דתי אלא אם הוא מתאים

ליכולת האדם.ויש אומרים, שיש משמעות גדולה גם למצב שבו ייתכן שהאדם יהיה מודע לכך

שהוא מצֻווה על השגת תכלית שעליו לחתור אליה, גם אם הוא מבין שלעולם לא יצליח

להגיע אליה…

דרך

רמז, אני מצביע על תעודה מאוחרת בעולמה של היהדות, שולחן ערוך, אשר המילה הראשונה

בה "יתגבר" – שהאדם יתגבר לקום לעבודת ה'. המאמין הגדול, מחברו של שולחן

ערוך, אולי הכיר – דווקא מתוך אמונתו העמוקה – שהאדם אינו מסוגל כלל לעבוד את ה':

עבודת ה' היא דבר שהוא מעֵבר לטבע האנושי, אבל האדם מצֻווה להשתדל לעבוד את

ה'. לכן התעודה הגדולה הזאת של האמונה, הקודקס של החוקים של עבודת ה', פותח במילה "יתגבר".

ואם בסדרה שלנו נאמר "ובחרת בחיים", לא נאמר בזה שהאדם מסוגל לעשות זאת,

אלא שהוא מצֻווה להשתדל לבחור בטוב ולא ברע, בברכה לא בקללה, בחיים ולא במוות.

 (י.ליבוביץ: הערו לפרשיות השבוע, עמ' 132)

מנהיגות יהירה מובילה למלחמה

אמר רב יהודה אמר רב:

בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, אמר לו ליהושע: שאל ממני

כל ספיקות שיש לך. אמר לו: רבי, כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר? לא כך כתבת

בי (שמות

ל"ג) 'ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך

האהל'?! מיד תשש כחו של יהושע ונשתכחו ממנו שלש מאות

הלכות ונולדו לו שבע מאות ספיקות ועמדו כל ישראל להרגו. אמר לו הקב"ה: לומר לך

אי אפשר, לך וטורדן במלחמה, שנאמר: (יהושע א') 'ויהי אחרי מות משה עבד ה'…'

(בבלי תמורה ט"ז, ע"א)

"צדק

ומשפט מכון כסאך חסד ואמת יקדמו פניך" (תהלים פט , טו – מתוך הסליחות)

מעשה במונבז המלך שעמד ובזבז את כל

אוצרותיו בשני בצורת. אמרו לו אחיו: אבותיך גנזו אוצרות והוסיפו על של אבותם, ואתה עמדת ובזבזת את כל אוצרותיך שלך ושל אבותיך. אמר להם:

אבותי גנזו אוצרות למטה ואני גנזתי למעלה,

שנאמר (תהלים פה) 'אמת מארץ תצמח' אבותי גנזו אוצרות

במקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי אוצרות במקום שאין היד שולטת בו, שנאמר (שם

פט) 'צדק ומשפט מכון כסאך…'. אבותי גנזו אוצרות

שאין עושין פירות ואני גנזתי אוצרות שעושין פירות, שנאמר

(ישעיה

ג) אמרו צדיק כי טוב [וגו']

אבותי גנזו אוצרות של ממון ואני גנזתי אוצרות של נפשות,

שנאמר (משלי

יא) 'פרי צדיק עץ חיים ולוקח

נפשות חכם'. אבותי גנזו אוצרות לאחרים ואני גנזתי

לעצמי, שנאמר (דברים כד) 'ולך תהיה צדקה לפני ה' אלקיך' אבותי גנזו אוצרות בעולם הזה ואני גנזתי לעולם הבא, שנאמר (ישעיה

נח) 'והלך לפניך צדקך'.

 (תוספתא פאה פרק ד, משנה יח)

וידוע כי המשפט מכון כסא הכבוד, שנאמר (שם

פט) 'צדק ומשפט מכון כסאך' ומי שהוא מעמיד המשפט, מעמיד הכסא. ומי

שהוא מטה המשפט, ופוגם אותו פוגם הכסא, ועל כן הזכיר בל טוב איננו זוכה לטוב הצפון

שכתוב בו (שם לא) 'מה

רב טובך אשר צפנת וגו', ולמדנו שלמה בזה כי המכיר פנים במשפט הוא נענש בעולם הזה ובעולם

הבא, המשפט הוא סבת השלום ולכך מצינו ביתרו אותה עצה שנתן למשה בדבר המשפט שהזכיר בה

שלום הוא שכתוב (שמות יח) 'אם

את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים

וגו' על מקומו יבא בשלום' והשלום הוא קיום העולם. ועל כן, המשפט נמסר לחכמים,

כי החכמים מרבים שלום בעולם.

(רבינו בחיי

שמות כ , כב)

ממרים הייתם עם ה' … עד היום"

ואומרו היום,

רמז שאין לו עוד עמהם אלא יום זה, ופשט הכתוב הוא עד

היום. ואומרו הייתם, לשון עבר, כי אפשר שהרהרו תשובה באותה שעה,

וכדין המקדש אשה על מנת שהוא צדיק גמור, אף על פי שנמצא

שהיה רשע גמור אנו אומרים שהיא מקודשת, שמא הרהר תשובה באותה שעה (קידושין מט,

ע"ב).

(אור החיים דברים לא

, כז)

אפילו משה רבנו לא

רשאי היה להגיד לישראל כי אם "ממרים הייתם" בלשון עבר, ובמשמע "עד

היום".בעגמת נפשו וצערו העמוק, צופה משה כי גם לאחר מותו ימשיך העם במריו

בה', אולם אף על פי כן אין הוא נוטל רשות לעצמו להגיד להם, כי בשעת אומרו דבריו

אחרונים אלה היו הם ממרים, שהרי רק אחד – הוא היודע לבחון כליות ולב, ובזה למדנו

דבר גדול מאד בנושא העצום של התשובה, התלוי באדם עצמו, ובכל עת, ללא הגבלת זמן

ומקום.

 (י. ליבוביץ:

שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע עמ' 919)