אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם

כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם

 רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם

כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל.

טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ

אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ

 מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. (דברים כט)

כבר שבתו תלמידים ביבנה ולא שבת שם רבי יהושע, וכשבאו

תלמידיו אצלו, אמר להם: מה דברים היה לכם ביבנה? אמרו לו: אחריך, רבי. אמר להם: ומי

שבת שם? אמרו לו: רבי אלעזר בן עזריה. אמר להם: אפשר ששבת שם רבי אלעזר בן עזריה ולא

חידש לכם דבר?! אמרו לו: רבי, כלל זה דרש: 'אתם נצבים היום כלכם טפכם נשיכם' (דבר' כט ט) וכי מה טף זה יודע להבין בין טוב לרע? אלא, ליתן

שכר למביאיהם, לרבות שכר עושי רצונו, לקיים מה שנאמר: 'ה' חפץ למען צדקו וגו" (ישע' מב כא) אמר להם: אי זה דבר חדש! יתר על זה, הריני כבן

שבעים שנה ולא זכיתי לדבר זה בלתי היום. אשריך אברהם אבינו שאלעזר בן עזריה יצא מחלציך,

אין הדור יתום שרבי אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו.

(מכילתא דרבי

ישמעאל בא – מס' דפסחא פרשה טז ד"ה לי הוא)

האמנם למה בחר משה רבינו עליו השלום שיהיו שמה

האנשים והנשים והטף וגרים, והנה לא זכר זה בברית הראשון ולא נעשה כזה? הנה ביארו

בדבריו בצורך המעמד, והוא: שמשה, לפי שהיה דעתו להכניסם בברית ההוא, רצה ראשונה

לומר להם: אתם ראיתם כל מיני העבודה זרה אשר היו במצרים במדין ובמואב ובארץ סיחון

ועוג, ויש בהם אנשים חכמים ונבונים. ואולי יהיה בלב אדם מכם ספק בשמירת המצות,

וטענה או הקש בענין עבודה זרה. ומפני זה, איני רוצה שידבר אדם מזה כלל בסתר. לכן

קבצתי כולכם פה לפני ה', ואם יש בלב אדם מכם כקטן כגדול ספק או טינא ומחשבה בענין

עבודה זרה, יפרסם אותה בכאן, ויתוכח עמי, ואני אסיר ממנו כל ספק ואתיר לו כל טענה.

וזהו אמרו: "אתם נצבים היום כלכם". כי מילת 'התיצבות' לא

היתה נאמרת כאן על העמידה והזדמנות, כי גם על ההתקוממות בויכוח. וכמוהו:

"ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אהליהם" (במדבר טז, כז), רוצה לומר: שהיו בפתח אהליהם, מתווכחים בדבר

ומקנטרין עם כל הבא ועומד אצלם.

(אברבנאל

דברים כט, ט-יד)

על המשכיות, חידוש והתחדשות

דבורה וייסמן

בשנים שאינן מעוברות אנחנו

קוראים שתי פרשיות קצרות אלו ביחד. ההיקש ביניהן מאפשר דרשות רבות, סביב הצורך

בעמידה איתנה, אולי בתוך מסורת מסוימת – "ניצבים", לצד שינוי, תמורה והתפתחות

– "וילך". הצירוף של מסורת ופתיחות לשינויים עשוי לאפיין אנשים, תנועות,

מוסדות, ואפילו תרבות שלמה. אנחנו על סף שנה חדשה, ושמענו לא פעם שהמילה

"שנה" מרמזת על שני כיוונים שונים המשלימים זה את זה; מצד אחד:

"לשנן", דהיינו, לחזור על המוכרו, מצד שני, "לשנות". תקוותנו

בכניסתנו אל השנה החדשה, היא תמיד שהדברים הטובים בחיינו יחזרו על עצמם, ושהאחרים ישתנו לטובה.

א

דיברנו על הנושא של

מסורת ושינוי, שהוא מרכזי בתחום המנהיגות. בדרך כלל, ארגונים אנושיים חווים סוג של

"משבר" כשיש צורך בחילופי הנהגה. המעבר מדור אחד של מנהיגים למשנהו אמור להבטיח

רציפות, אך בד בבד להביא רוח רעננה ובשורה חדשה. בדברים ל"ב, כ"ט,

לקראת סוף חייו, אומר משה, כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון… ורש"י מעיר: והרי כל ימות יהושע לא השחיתו, שנאמר: 'ויעבדו העם את ה' כול ימי יהושע (שופטים ב, ז) – מכאן, שתלמידו של אדם חביב עליו כגופו, כל זמן

שיהושע חי, היה נראה למשה כאילו הוא חי.

נוצרה הזדהות עמוקה

בין משה ליהושע. יהושע היווה מעין "עוזר הוראה", עד כדי כך שהוא אפילו סידר את הספסלים בבית

המדרש לשיעוריו של רבו, על פי מדרשים שונים. זאת ברכה גדולה וזכות כשהרב יכול למנות

את אחד מתלמידיו להיות ממשיך דרכו. במקרה הטוב, המנהיג הוָתיק לא רק

בוחר בממשיכו אלא גם מטפח אותו ומכשירו לתפקיד. לעניות דעתי, אחת הטרגדיות

של עמנו במאה הקודמת היא ששני מנהיגים דגולים – הרב סולובייצ'ק ז"ל והרבי

מלובביץ' ז"ל – לא זכו בחייהם לבחור בממשיכים. נוצר חלל ריק מבחינה

מנהיגותית, הן בציבור האורתודוכסי-מודרני, הן בתנועת חב"ד. לאחרונה העיר מכר

שלי שלדעתו המנהיג

הרוחני האמיתי היחיד שעוד נותר לעם ישראל בדור הזה הוא הרב עדין שטיינזלץ

(אבן-ישראל) יבדלח"א.

למשה היה יתרון נוסף

בתור מנהיג, והוא מחוייבותו הבלתי מתפשרת ליעדיו ויכולתו להביא השראה לאחרים מתוך מחוייבות זו ומתוך

תחושת השליחות והחזון שבו. מעניין שעל אף שאברהם, יצחק ויעקב כונו

"אבותינו", ויוסף נקרא "הצדיק", הכינוי היחיד המצורף לשמו של משה, גדול הנביאים,

הוא "רבנו". לי זה מזכיר את המצבה של נחמה לייבוביץ' ז"ל. נחמה

ביקשה בזמנו שעל מצבתה יכתבו רק מילה אחת: "מורה".

ב

אחד הנושאים המרכזיים

בפרשת "ניצבים", כיאות לפרשה הנקראת לקראת עשרת ימי התשובה, ה וא התשובה . נביא כאן חלק מהפסוקים הידועים:

וְהָיָה

כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, אֲשֶׁר

נָתַתִּי, לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ

אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. וְשַׁבְתָּ עַד ה'

אֱלֹהֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלו, ֹכְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ

וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ

שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה

נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה'

אֱלֹהֶיךָ

וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ

אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ

אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ, מֵאֲבֹתֶיך... כִּי הַמִּצְוָה

הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם

לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא, לֵאמֹר:

מִי יַעֲלֶה לָּנוּ

הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה.

וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם

הִוא ,לֵאמֹר: מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל

עֵבֶר הַיָּם

וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה.

כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ

לַעֲשֹׂתו (דברים

ל', א-ה, יא-יג).ֹ

פסוקים אלה, ויחד איתם כל

התפיסה היהודית של תהליך התשובה,

מניחים כהנחת

יסוד את האמונה שבני אדם מסוגלים להשתנות. בלי אמונה כזאת, לא רק שלא ייתכן שום

תהליך נפשי כמו שאדם עובר בתרפיות למיניהן; בעצם לא ייתכן תהליך חינוכי כלשהוא. וכפי

שאנו קוראים בספר יונה, התשובה שייכת לבני אדם בכלל ולא רק ליהודים, ולמעשה מהווים

אנשי נינווה דגם לחיקוי של חזרה בתשובה.

כל זה בא כהקדמה

לסיפור שברצוני לספר לכם על הנסיעות שלי הקיץ לגרמניה בכלל ולעיר ברלין בפרט. אני מאמינה

שגרמנים רבים עברו תהליך, המכונה על ידי הנוצרים מטאנויה, מילה יוונית שמאד קרובה ל"תשובה"

שלנו. הטרנספורמציה הזאת שהם עברו עשויה להוות מודל לעמים אחרים. רבים מהם נוטלים

אחריות על עברם ונמצאים בין המבקרים הפעילים ביותר של מכחישי השואה. הכחשת השואה

מוגדרת כמעשה פלילי בחוק הגרמני של ימינו ומנהיגים גרמנים לא מעטים הינם ידידי אמת של העם

היהודי ושל מדינת ישראל. אנגלה מרקל למשל הובילה את מנהיגי העולם לגנות את חיבוק הבישופ ויליאמסון,

מכחיש השואה על ידי הותיקן השנה, ביום הזיכרון לשואה, שלחה גרמניה משלחת של חיילים

לפולין על מנת להשתתף במצעד החיים. הוחלט שהם יופיעו בלי מדים, אך

כמחווה של הזדהות עם אלפי בני הנוער היהודים מכל העולם הצועדים במחנה ההשמדה

אושוויץ-ביקרנאו.

בשתי נסיעותיי בחודש

יולי השנה – לברלין ולשטוטגרט – ראיתי הרבה מפעלי הנצחה רשמיים לשואה ופגשתי עשרות אנשי כמורה,

פקידי ממשלה, אנשי חינוך וסתם גרמנים מן השורה, שאמרו משפטים כגון "גרמניה

השתנתה, אך לא שכחה". אנגלה מרקל עצמה הכריזה¹

שלגרמניה יש אחריות מיוחדת להבטחת קיומה ובטחונה של מדינת ישראל. כבר חמישים שנה

באות קבוצות של סטודנטים גרמנים נוצרים ללמוד בארץ. מפעל זה החל בהנהגתו של פרידריך

וילהלם מרקוורדט (1928-2002), פרופסור פרוטסטנטי שפיתח תפיסה של תיאולוגיה נוצרית

לאחר השואה, בה הוא הדגיש את המחוייבות של הנוצרים להמשך קיומו של עם ישראל. כל שנה – כבר עשרות שנים -מחוץ

לשטוטגרט, בעיירה שנקראת "דנקנדורף" קבוצה של ישראלים דתיים מלמדת קהילות של גרמנים נוצרים

המתעניינים ביהדות ובישראל. חברנו המנוח מיכאל ששר ז"ל ואחרים מאנשי

"עוז ושלום-נתיבות שלום" היו ועדיין קשורים בפרויקט חשוב זה. מבלי להגזים, אפשר

לומר שבשנים האחרונות, נחשפו רבבות גרמנים לישראל וללימודי יהדות, בצורה זו או אחרת.

אינני מתנגדת לסיסמה

"לא נשכח ולא נסלח". אך הכוונה צריכה להיות לדעתי שלא נסלח לנאצים

ולעוזריהם. את הנאציזם – ואת האידאולוגיות הדומות לו – צריכים לשרש מהחברה האנושית. אין זה אומר שאנו חייבים

להמשיך להחרים את גרמניה ואת העם הגרמני. רוב הגרמנים החיים שם היום נולדו לאחר המלחמה. אם

הם חזרו בתשובה בכנות על חטאי העבר, צריכים להושיט להם יד של ידידות ולראות בהם

שותפים פוטנציאליים בכל מיני תחומים. ולגבינו – כמו שהחפץ חיים בספרו

"שמירת הלשון" הזהיר אותנו מפני "אבק לשון הרע" צריכים אנו

להיזהר מכל תופעה שיש בה "אבק גזענות". כקרבנות האולטימטיביים של הגזענות, עלינו להיזהר היטב כדי

לא להפוך בעצמנו חס וחלילה לגזענים.

ג

שנת תשס"ט הייתה שנה קשה במיוחד לעם היהודי בעולם; הפיגוע במומביי, גילויי

אנטישמיות מוגברים בעולם, מבצע "עופרת יצוקה" והשלכותיה, המשבר הכלכלי

והשערוריה של מיידוף, מקרי שחיתות, הונאה וסחר באיברים מצד רבנים, אלימות גוברת – ומה לא? הפעם נוכל באמת לומר

בכוונה רבה: "תכלה שנה וקיללותיה"…

שנת תש"ע בפתח –

"תחל שנה וברכותיה". הבה נקווה שה"עין" תהיה "עין טובה". מפרש זאת ר' עובדיה

מברטנורה שבעל

העין הטובה "מסתפק במה שיש לו ואינו

מבקש דברים יתרים ואינו מקנא כשרואה שיש לחבריו יותר ממנו" ומוסיף לזה אליעזר

הלוי²: "מי שמכבד ומחשיב את חבירו… עין

טובה היא המידה המראה את כל טוב ליבו של האדם כלפי חבירו". מי ייתן…

1. מרקל דיברה בפני באי הכנס

השנתי של המועצה הבין-לאומית של נוצרים ויהודים, שאני עומדת בראשה. בכנס פרסמנו מסמך הקורא

לתהליכים הן בתוך הכנייסיות הן בתוך הקהילות היהודיות. לפרטים נוספים, ניתן לפנות ל: www.iccj.org

2. בפירושו לפרקי אבות ב: ט (הוצאת סיני,

תל-אביב, 1963)

דר' דבורה

וייסמן, חברת קהילת ידידיה בירושלים, עומדת בראש המועצה הבין-לאומית של נוצרים

ויהודים.

פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ

וְלַעֲנָה.

(דברים כט, יז)

או משפחה – שהוא דבר

יותר זר מאיש או אישה, ואח"כ אמר 'או שבט' שהוא עוד זר הימנו, ששבט אחד כולו

ילכד בעוון פלילי כזה, אבל לא אמר על כולם, כי לא יתכן שיהיה לב כולם פונה היום

לעבודת אלילים, כי לא היו באים בברית השם ובאלתו, כי מי יכריחם, אבל משפחה או שבט

אפשר שיבואו בברית מפני פחד הרוב.

(רבי יצחק שמואל

רג'יו כט, יז)

"לא בשמים היא"… "בפיך ובלבבך לעשותו"

"לא בשמים היא" – שאילו היתה בשמים,

היית צריך לעלות אחריה וללמדה.

(רש"י שם; ל, יב

– ע"פ עירובין נה, ע"א)

…ועניין המשל

"לא בשמים היא" – היינו גבוה מטבע שֵֹכל האדם, כמו שהוא בשמים, וההכרח

לעשות סולמות להוריד והרי אי אפשר בכך, כך אי אפשר לייגע השכל על ידי תחבולות

לעמוד על סוף דעתה, ואמרו חז"ל בעירובין (נה, ע"א) דאפילו היא

בשמים צריך אתה לעלות אחריה, ואינו אלא משל ומליצה, שאם העניין גבוה משכלך – החיוב

להתייגע הרבה, ואז הכלל "יגעת ולא מצאת – אל תאמין" והטעם הוא כפירוש

רש"י בסנהדרין שם, שהתורה מבקשת מאת קונה למסור לו טעמי תורה וסדריה.

(העמק דבר שם, שם)

ומה שנחתמה פרשת

הגאולה של מעלה במלת 'לעשותו', כדי להשוות ענין הגאולה למעשה בראשית שנחתם (בראשית ב) 'אשר ברא אלהים

'לעשות', והשוה אחרית הזמן עם ראשית הזמן, למען הודיעך כי

שווין הן לענין פעולות הטבע ומנהגו של עולם, כי כן ינהג בזמן המשיח כל מנהג הטבע

כמעשה בראשית. ובפירוש אמרו כן: 'אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד

מלכיות בלבד'.

(רבינו בחיי

דברים פרק ל פסוק טו).

…כלומר,

אותה 'בריאה' שהאדם כאילו 'בורא' ויוצר במאבקיו ובמאמציו להיות נגאל מן הרע, שקולה

כנגד בריאת שמים וארץ… מה שראוי להצביע עליו היא העובדה שהרמב"ם וגם רבינו

בחיי גורסים שניהם את רעיון הגאולה המשיחית כמשימה הגדולה והעצומה, של תיקון

האדם במסגרת העולם כמות שהוא, ואילו נכונות האדם להשקיע מאמצים , ולחתור באופן

מתמיד לגבור על נטיותיו, הם-הם כוונת התורה באומרה במליצתה: "בפיך ובלבבך

לעשותו".

(י. ליבוביץ:

שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 913-914)

"ממרים הייתם עם ה'… עד היום"

ואומרו היום,

רמז שאין לו עוד עמהם אלא יום זה, ופשט הכתוב הוא עד היום. ואומרו הייתם,

לשון עבר, כי אפשר שהרהרו תשובה באותה שעה, וכדין המקדש אשה על מנת שהוא

צדיק גמור, אף על פי שנמצא שהיה רשע גמור אנו אומרים שהיא מקודשת, שמא הרהר תשובה

באותה שעה (קידושין מט,

ע"ב).

(אור החיים דברים לא , כז)

אפילו משה רבנו לא רשאי

היה להגיד לישראל כי אם "ממרים הייתם" בלשון עבר, ובמשמע "עד

היום".בעגמת נפשו וצערו העמוק, צופה משה כי גם לאחר מותו ימשיך העם במריו

בה', אולם אף על פי כן אין הוא נוטל רשות לעצמו להגיד להם, כי בשעת אומרו דבריו

אחרונים אלה היו הם ממרים, שהרי רק אחד – הוא היודע לבחון כליות ולב, ובזה למדנו

דבר גדול מאד בנושא העצום של התשובה, התלוי באדם עצמו, ובכל עת, ללא הגבלת זמן

ומקום.

(י. ליבוביץ: שבע

שנים של שיחות על פרשת השבוע עמ' 919)