וַיְצַו
מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג
הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת
אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה
הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם הַקְהֵל אֶת הָעָם, הָאֲנָשִׁים
וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיך, לְמַעַן יִשְׁמְעוּ
וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל
דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. (דברים לא, י-י"ב)

לראות
ולהראות – ההדדיות שבהתגלות.

'ויאמר: לא תוכל לראות את פני'

תנא משמיה דרבי יהושע בן קרחה – כך אמר לו
הקדוש ברוך הוא למשה: כשרציתי – לא רצית, עכשיו שאתה רוצה – איני רוצה.

ופליגא דרבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן;
דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן:

בשכר שלוש זכה לשלוש; בשכר (שמות ג') 'ויסתר משה פניו'
– זכה לקלסתר פנים.

בשכר 'כי ירא' – זכה (שמות ל"ד) ל'וייראו מגשת
אליו',

בשכר 'מהביט' – זכה (במדבר י"ב) ל'ותמֻנת ה'
יביט'. (שמות ל"ג)

'והסרתי את כפי וראית את אחרי' – אמר רב
חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: מלמד שהראה הקדוש ברוך הוא למשה קשר של
תפילין.

 (בבלי ברכות ז ע" א)

'כי תבואו לראות פני – מי ביקש זאת מידכם'
– רב הונא, כי הוה מטי להאי קרא בכי (כאשר היה מגיע לפסוק זה הי בוכה): "יִראֶה"
"יֵרָאֶה" – כדרך שבא לראות כך בא ליראות;
עבד שרבו מצפה לראותו, יתרחק ממנו, דכתיב 'כי תבואו לראות פני מי בקש זאת וגו"?!,
רב הונא, כי מטי להאי קרא וזבחת שלמים ואכלת שם, עבד שרבו מצפה שיאכל על שולחנו
יתרחק ממנו, דכתיב 'למה לי רוב זבחיכם'?!

'חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי' – אמר רבי
יוחנן: מפני מה מועדים שבבבל שמחים? מפני שלא היו באותה קללה, שנאמר 'והשבתי כל משושה
חגה חדשה ושבתה'. וכתיב 'חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי'… שאל נכרי אחד את ר' עקיבא
בצפורי: למה אתם עושין מועדות? לא כן כתיב 'חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי'? אמר לו ר'
עקיבא: אלו נאמר, "חדשי ומועדי שנאה נפשי" הייתי אומר כן, אלא אמר 'חדשיכם
ומועדיכם' – אותם מועדות שעשה ירבעם בן נבט, שנאמר 'ויעש ירבעם חג בחודש
השמיני', אבל המועדים האלו אינם בטלים לעולם, שנאמר 'אלה הם מועדי'.

(ילקוט שמעוני ישעיהו רמז שפח)

חתן מחדרו

חיים
רובינשטיין

"אתם ניצבים היום כולכם"
– האומנם? האומנם כולכם? " כל איש ישראל" ביחד? קריעה גדולה
נקרעה בהעלאת טל ממעמקי השחור. הפרדה בין דם לדם. לא להרוות את הארץ בא הטל הזה,
כי אם להופכה לביצה – אדמת מדמנה.

בעת הזאת,
"עת לעשות לה' " עת העונה להגדרת הרמב"ם " ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם"
(הלכות מלכים ומלחמות, פרק ה'), ומחללין עליהם את השבת:
"גויים שצרו… ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש,
יוצאין עליהן בכלי זין, ומחללין עליהן את השבת. ובכל מקום, אם באו על עסקי נפשות,
או שערכו מלחמה, או שצרו סתם – יוצאין עליהן בכלי זין, ומחללין עליהן את השבת.
ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא, לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגויים
בשבת; ואסור להם להתמהמה, למוצאי שבת. וכשיצילו את אחיהן, מותר להם לחזור בכלי זין
שלהם למקומם בשבת, כדי שלא להכשילן, לעתיד לבוא" (הלכות שבת
פרק ב', כ"ד)

בעת הזאת
בחרו יהודים למסֵד את רפיון הידיים וחולשת הלבב. בעת הזאת בחרו להפריד בין דם לדם.
שכֹח שכחו את "עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּו" (שמות,
כ"ג, ה') ואת "
לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא,
י"ט, ט"ז). כאילו לא עבר רק דור מאז התקיימו דברי הפסוק הַהוּא "וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם… . וּמְצָאֻהוּ
רָעוֹת רַבּוֹת...(דברים,
כ"ה, י"ז). רק דור עבר מאז עמדו יהודים, זקני, דודי ואחי,
ודבר אין בידיהם לקדֵם פני הרעה. רק שבוע עבר (בעת הכתיבה) מקריאת קינות וביניהם
"אלי, אלי, נפשי בכי וזעקי, בת ישראל, מספד שאי והתיפחי, אכלה האש בישראל.
על טבח עם אשר הוכן, יסורי שכול, אשדות דמים, זקן גם טף לא רחם, על עקדה קרבן
תמים."

ובאים
מתוכינו ומורים: אלה ילחמו ואלה ישבו בצד.

ספר דברים:
בני ישראל מתכוננים לשלב החדש בתולדותם. עד כה התגבשו כעם. מימי יעקב, " וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ"
ועד להיותם בערבות מואב על ירדן יריחו. משה מכינם אל השלב הבא: עם הנוחל ארץ. לפי
סדרו של עולם, "…ובא"י הלכו בדרך הטבע בסתרי השגחת מלכות שמים
ב"ה, וזה השינוי התחיל עודם במדבר בשנת הארבעים…" (פתיחה לספר במדבר, פירוש העמק דבר). משה סוקר את המצוות ומכין
את העם לבאות. משה מעביר את השבט ליהשע. יהשע שלמד תורה ממשה, תלמידו הנאמן, איש
הספר. אך גם איש הסייפא. משה מצווה "חֲזַק וֶאֱמָץ…
וה' הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא
יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת "

"לא
תרא ולא תחת", מתולעי הספרים? מאבק מדפים? מחרבו של האוייב!

"כל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא
ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה
לחיי העולם הבא" (הלכות
מלכים ומלחמות פרק ז) "חֲזַק
וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע
יְהוָֹה לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם: וַה' הוּא
הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא
תִירָא וְלֹא תֵחָת (דברים ל"א,ז'-ח').

היכן
יהיה עמך? בכוילל? בשדה המערכה,
בשורת הלוחמים.

לפני מספר
שבתות קראנו: " וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל
הָעָם: וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה
עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל
תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם: כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם (דברים פרק כ' ב')
והמשכם של דברים מוכרים.

 יש ארבע קטגוריות של פחדי מלחמה, ארבעה
חיזוקים ללוחמים וארבע קטגוריות של משוחררים מהמלחמה.

"אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְגוֹ' (דברים כ). אַל
יֵרַךְ לְבַבְכֶם, מִפְּנֵי צָהֳלַת סוּסִים וְצִחְצוּחַ חֲרָבוֹת. אַל
תִּירְאוּ, מִפְּנֵי הֲגָפַת תְּרִיסִין וְשִׁפְעַת הַקַּלְגַּסִּין. אַל
תַּחְפְּזוּ, מִקּוֹל קְרָנוֹת. אַל תַּעַרְצוּ, מִפְּנֵי קוֹל
צְוָחוֹת. כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם" (משנה, סוטה, פרק ח', משנה א')

ובהמשך הדברים: "וְדִבְּרוּ
הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ
וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ .אדם היוצר
דבר חדש. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא
חִלְּלוֹ. אדם המחדש
דבר ביישוב הארץ וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשֹ ..אדם הבונה משפחה חדשה. כל אלה אינם
יוצאים מתוך הרצון לשמר את כושר ההתחדשות והקיום. מתוך שיש מי שמגן ונלחם ובאותו
זמן יש מי שמכין את העתיד. אין קטגוריה של "לומד". וכי מי אינו
לומד?!

יש קטגוריה נוספת שאינם יוצאים והיא: וְיָסְפוּ
הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ
הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, הַיָּרֵא וְרַךְ
הַלֵּבָב, כְּמִשְׁמְעוֹ, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמוֹד בְּקִשְׁרֵי הַמִּלְחָמָה
וְלִרְאוֹת חֶרֶב שְׁלוּפָה. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, הַיָּרֵא וְרַךְ
הַלֵּבָב זֶהוּ הַמִּתְיָרֵא מִן הָעֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדוֹ, לְפִיכָךְ תָּלָתָה לוֹ
הַתּוֹרָה אֶת כָּל אֵלּוּ, שֶׁיַּחֲזוֹר בִּגְלָלָן. (משנה סוטה פרק ח', משנה ה').

אין קטגוריות נוספות.

וכל אלה "בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים,
בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת. אֲבָל בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה, הַכֹּל יוֹצְאִין, אֲפִלּוּ
חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ ": (מסכת סוטה פרק ח'
משנה ז') " ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם,
… מלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות
בגדולתו ושמעו: ( הלכות מלכים ומלחמות,
ה' א').על אלה החרדים, אומר הרמב"ם דברים פשוטים וחודרי
לב:

'מי האיש הירא ורך הלבב' – כמשמעו, שאין בלבו כח לעמוד בקשרי המלחמה, ומאחר
שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא
עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא
ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה, וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל
עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל
תערצו מפניהם, ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו, ואם לא נצח ולא
עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר ולא ימס את
לבב אחיו כלבבו, והרי מפורש בקבלה ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם. ( הלכות מלכים ומלחמות,
פרק ז,' ט"ו)

שסע שסעו בינינו. אין המדובר בקומץ לומדי תורה,
שתורתם אמנם אומנותם. הרי כבר הראונו רבים וטובים, כי ניתן לשלב את הספרא בסייפא
וזה מועיל לזה וזה אינו חסר.

נפל דבר בישראל, יש חלק של הציבור שאינו רוצה לבֹא בברית, אינו מוכן להטות
שכם, אינו רוצה לעמוד כתף אחת גם בעת אותה מגדיר הרמב"ם כמלחמת מצווה. ואין
אני מבין כיצד הכל עוברים על כך לסדר יומם. אזלה הבושה מן הארץ. ואין יותר מילים
בפי לבטא את חרוני ועצבוני. אולי ערב ימים נוראים ובעיצומם של זמנים נוראיים, יעשה
ציבור גדול את חשבון נפשו ויבחן את יחסו להווה, למקום, למציאות. ואולי…

ד"ר
חיים רובינשטיין עוסק בחינוך

על
הברית ועל החסד – ותן טל (ומטר) לברכה? זווית אחרת

פנחס לייזר

יצא קצפו
של ידידי חיים רובינשטיין על חוק טל, שאכן איננו חוק שוויוני וצודק, בגלל שהוא
בעצם מטהר את שרץ האפליה בין חייבי הגיוס לבין בחורי הישיבה בציבור החרדי.

ייתכן,
אבל, שחוק זה – בלתי צודק ככל שיהיה – מנסה להתמודד עם מצב מעוות שלדעתי איננו אלא
סימפטום למצוקה עמוקה יותר של החברה בישראל.

ידידי
חיים דורש את הפסוק "אתם ניצבים היום כולכם" ושואל בצדק: האמנם?

מהי אותה ברית
משותפת לגביה קיים היום קונסנסוס בחברה הישראלית? האם עדיין ניתן לטעון
בביטחון שכל הציבור בישראל מאוחד סביב יעדים לאומיים וחברתיים משותפים?

כדי לטפל
בשסעים הקיימים בתוך החברה הישראלית, יש בראש וראשונה להכיר בקיומם של שסעים אלו
ולהגדיר מחדש את הדברים שהם, עבור החברה הישראלית, בבחינת מינימום הכרחי לקיומה של
חברה תקינה וליצירת סולידיות בין מרכיביה השונים.

מאז
התקופה בה ניתן היה – כדברי ליבוביץ – לתאר את 'העם היהודי ההיסטורי' כעם המאופיין
באורח חיים של שמירת תורה ומצוות, קשה מאד להגדיר את המכנה המשותף לעם היהודי; רוב
רובם של בני האדם המגדירים עצמם יהודים ע"פ קריטריון זה או אחר, אינם חיים
בישראל. חלקם אף לא ביקר בה מעולם. במדינת ישראל עצמה קיימות קבוצות רבות – יהודים
ע"פ קריטריון זה או אחר ושאינם יהודים – שאינן שותפות לאתוס הלאומי הציוני,
כפי שחזו אותו מייסדי המדינה ודור תש"ח. השרה לשעבר פרופ' יולי תמיר הגדירה
פעם את קבוצת ההשתייכות שלה כקבוצה אשר מתרגשת מ"שיר הרעות"; קבוצה זו
הולכת ומצטמצמת ואין להגדיר את ה"קונסנסוס הלאומי" על פי קריטריון זה.

מסיבות
מובנות, נתפס העקרון של ההגנה על הקיום הפיזי כאחד הערכים הבסיסיים של כל חברה הנאבקת
על קיומה וגם ההלכות בהלכות מלכים לגבי "מלחמת מצווה" מייצגות עקרון
דומה. יש בהלכות אלו שילוב מעניין של דרישה לסולידריות בשעת מלחמת קיום לבין
התחשבות ברגישויות השונות של היחיד  (בעניין
זה, מאלף לראות איך פרשנים שונים הרחיבו את המושג "האיש הירא ורך הלבב"
(וראה
מאמרו של המשנה לנשיא בית המשפט העליון (בדימוס), השופט מנחם אלון בגיליון
"פרשת השבוע" (שופטים, מס' 87) של משרד המשפטים – המחלקה למשפט עברי,
בעריכת אביעד הכהן ומיכאל ויגודה).).

כאמור,
חשוב לדעתי, להכיר בעובדה המצערת שהחברה הישראלית מפולגת ושסועה; אין הסכמה בציבור
לגבי יעדיה המדיניים והחברתיים; אין הסכמה לגבי הפעילות המלחמתית המתרחשת
כעת וגם אם איננו תומכים בסרבנות אידיאולוגית כאמצעי לגיטימי במאבק פוליטי, יש
לראות בתופעה זו אצל קבוצה שאיננה קבוצה של "משתמטים", אחד הביטויים
לאותו שסע. כמו-כן, יש להכיר בעובדה שהציבור החרדי – במודע או שלא במודע – אינו
רואה בקיומה של מדינת ישראל החילונית ערך . בתוך ציבור זה, יש אפילו קבוצה הרואה בקיומה
של מדינה יהודית חילונית אם כל חטאת וקבוצה זו – על אף היותה מיעוט בתוך הציבור
החרדי – משפיעה על הלכי הרוח בציבור החרדי כולו, המוכן להכיר בקיומה של המדינה
"דה פקטו" ולהנות ממה שיש לשלטון להציע כדי לשמור על האינטרסים של
קהילותיו. עתידו של עם ישראל, על פי תפיסה זו, תלוי בקיום התורה על ידי קבוצה זו
ולא בקיומה או בבטחונה הפיזי של מדינת ישראל.

כמו-כן,
עלולים הפער החברתי והכלכלי והתחושה שמחברה הדואגת לכלל אזרחיה – כולל החלשים
בתוכה – הפכנו לחברה בה "כל דאלים גבר" ובה השלטון דואג לאינטרסים של
קבוצות לחץ, לפגום עוד יותר בלכידות ובסולידריות של החברה כולה.

לכן, מחד
גיסא, נראה לי שיש הרבה מה לתקן כדי ליצור מחדש אותו בסיס קיומי משותף; לאחרונה
נעשה אמנם ניסיון הצהרתי בשם "אמנת כנרת" אך כנראה לא הצליח ניסיון זה,
מסיבות שונות, להגדיר באמת את אותו בסיס משותף. אולי היתה כאן התחלה המבטאת צורך
חשוב, אך לא נראה שהיתה לכך בינתיים השפעה כלשהי על אופיה של החברה בישראל.

מאידך
גיסא, חוק טל, על אף היותו בלתי צודק ובלתי שוויוני בעליל, מהווה אולי – והדבר
תלוי לא בחוק עצמו אלא בדינמיקה שתיווצר – שלב התחלתי שיאפשר שילוב הדרגתי של
חלקים בציבור החרדי בחברה הישראלית, בעיקר בגלל שזכה לגיבוי מצד חלק מהמנהיגות
הרוחנית של אותו ציבור.

לכן,
האטימות המוסרית, חוסר השוויון והצדק בחברה, התבטאויותיהם של חלק מרבני הציבור
הדתי-לאומי באמצעי תקשורת שונים בעניין ענישה קולקטיבית , היגררותם אחרי הלכי רוח
לאומניים וגזעניים , הדם הרב שנשפך מידי יום ביומו, ושנאת החינם בין איש לרעהו,
כואבים לי יותר בימים אלו מאשר "חוק טל", ומי יודע אם לא תצמח ממנו
ברכה…

פנחס לייזר ,
עורך "שבת שלום", הוא פסיכולוג.