וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ"

(בראשית יא, ד)

התכוונתם לבנות לכם עיר ענקית שתכלול את כל האנושות, ושכחתם שרצון האלוהים הוא למלאת את כל הארץ יישובי בני אדם, ושעצת ה' קום תקום.

(קאסוטו בספרו 'מנח ועד אברהם')

אחדות במובן החיובי, איננה אחידות. תקשורת טובה לא מתבססת על טשטוש ההבדלים בינינו, אלא על קבלת השונה והאחר. בעולם של אחדות כל אדם הוא חשוב. ואילו בעולם של אחידות לְבֵנִים של בניין עשויות להיות חשובות יותר מבני אדם. מגדל בבל הוא סיפור על מבנה שנעשה חשוב יותר מהאנשים שבונים אותו, על יעד שבחתירה אליו לא חשוב מי נדרס בדרך. אין זה סיפור על אחדות בין אנשים שמתקשרים היטב זה עם זה, אלא על אחידות שנובעת מכוחנות ושליטה. את זה א-לוהים מוכן לפזר.

(כוכבה (כוכי) כהן בספרה 'גם אני חולמת כמו יוסף', בהוצאת ספרי ניב)

הפרדוקס של ערך החיים

אבידן פרידמן

המפגש בפרשתנו עם המושג הנעלה והמכונן שהאדם נברא בצלם אלוהים הוא שונה באופן מהותי מהאזכור המקורי של המושג, מיד, לפני ועם בריאת האנושות.

בפרשת נח, צלם אלוהים מופיע בצל המוות:

"שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם." (בראשית ט', ו')

בבראשית, לעומת זאת, יש רק חיים ועוצמה:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ." (בראשית א' כ"ו-כ"ח)

 אפילו בכיבוש וברדייה של דגי הים, עוף השמיים וחיית הארץ אין משמעות של מוות, שהרי לא הותר לאדם לצוד ולאכול בשר עד אחרי המבול. אמנם חז"ל הבינו שהאיסור לשפוך דם ניתן עוד לפני המבול, לאדם הראשון, אבל בשלב הזה, האיסור נובע מעצם הציווי אל האדם כצלם אלוהים, בלי כל אזכור לעונש או תוצאה שתבוא מהחטא.

"מנהני מילי אמר ר' יוחנן דאמר קרא "ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל"… "על האדם" זו שפיכות דמים וכן הוא אומר: "שופך דם האדם וגו'" (סנהדרין נו,ב)

רק אחרי המבול, אחרי האסון, יש התפכחות מסוימת כלפי האדם וטבעו. האנושות לא הצליחה  לכבד את ערך חיי האדם רק מתוך ההבנה שהאדם, כל אדם, גם הוא וגם האחר, נברא בצלם אלוהים. ולכן עכשיו, אלוהים נותן לערך הזה שִיניים, יש איום, "את דמכם לנפשותיכם אדרוש." ובאיום יש פרדוקס גדול כמובן. כדי להגן על החיים, נדרש לאיים על החיים ואולי אף לקחת חיים. אבל אם חיי האדם יקרים כל כך, אם האדם נברא בצלם, אז אחרי שמישהו כבר נהרג, מה זה עוזר ולמה טוב לנו שעוד מישהו ייהרג? עוד הרבה לפני שמהטמה גנדי אמר ש"עין תחת עין עושה עולם שלם של עוורים", מדרשים רבים הצביעו על מעגל המוות והנקמה שעלול להיווצר מתוך המשפט הזה.

"אמרו: מעשה בשני אחים שהרג אחד מהם את חבירו. מה עשתה אִמן? נטלה כוס אחד ומלאתו מדמו והניחה אותו במגדל. והיתה נכנסת כל יום ויום ומצאה אותו הדם תוסס. פעם אחת נכנסה והביטה אותו ומצאו ששתק. אותה שעה ידעה שנהרג בנה האחר לקיים מה שנאמר: "שופך דם האדם באדם דמו ישפך" (דברים רבה פרשת ואתחנן)

ועוד:

"אורך ימים" – אמרו ישראל: היכן הוא אריכות ימים? אדם הורג נפש, ואף הוא נהרג, שנאמר: "שופך דם האדם באדם דמו ישפך" נמצאו הכל נהרגין ונרצחין בחייהם, ואיזו היא אריכות ימים"?! (דברים רבה, פרשת ואתחנן)

מי ששופך דם האדם, באדם דמו יישפך. ומה יהיה גורלו של אותו אדם ששופך את דם הרוצח? כנ"ל. המדרש מספר את זה כסיפור של הפרט, וכסיפור של הכלל. האמא מחכה ומבינה שזה רק עניין של זמן. מעגל הדמים חוזר חלילה, "נמצאו הכל נהרגין ונרצחין בחייהם"!

מה הפתרון לפרדוקס הזה? מה אפשר לעשות כדי שהרצון לייחס ערך עליון לחיים, שמחייב את העונש החמור ביותר למי שמחלל את הערך הזה, לא יכניס אותנו למעגל אין-סופי של שפיכות דמים, דבר שגם גורם בהכרח לזילות ערך החיים?

הפתרון טמון בהבדל משמעותי אחר בין אזכור המושג בפרשת בראשית לבין האזכור שלו בפרשת נח. ואת ההבדל הזה נגלה דרך שאלה ידועה על משנה מפורסמת.

במשנה במסכת אבות ג:יד ר' עקיבא אומר:

חביב אדם שנברא בצלם; חיבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר "כי בצלם אלוהים, עשה את האדם"

לפני שנזכיר את השאלה הידועה על המשנה, בעקבות עיוננו עד כה, כדאי לשים לב לבחירה המעניינת של ר' עקיבא במקור אותו הוא מצטט. היה הכי הגיוני, באמירה על האדם שנברא בצלם, לצטט את הפסוק שמופיע עם בריאת האדם בצלם: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ". אבל ר' עקיבא מצטט דווקא את הפסוק מפרשת נח "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם", למה?

תשובה אחת אפשר למצוא בתירוצו של הרמב"ם לשאלה הידועה והמוכרת- מה פשר הכפילות במשנה? למה ר' עקיבא חוזר על עצמו במשנה פעמיים? היה אפשר להגיד פשוט "חיבה יתירה נודעת לו…" ולוותר על "חביב אדם". בפירוש המשניות, הרמב"ם כותב כך:

"הוא היה אומר שהודעת מה שהטיבו לו שיעור הטובה היא הטבה אחרת."

לעומת הקריאה הסטנדרטית שרואה "חיבה יתירה נודעת לו" כחזרה קצת יותר ארוכה של "חביב אדם", הרמב"ם מציע פירוש אלגנטי ומעמיק. יש חיבה אחת שהאדם נברא בצלם. ואז יש חיבה היתירה, לפי הרמב"ם, והיא שנודעת לו שהוא נברא בצלם, דהיינו, שהקב"ה הודיע לאדם שהוא נברא בצלם. בפרשת בראשית, ה' בורא את האדם בצלם. אבל הוא לא מספר לו. הוא אמור להבין את זה בעצמו, אולי, כמו שמציע ר' יוחנן, מעצם העובדה שאלוהים מדבר אליו ומצווה אותו. אבל כנראה שהוא לא כל כך הצליח בזה. אצל נח, ה' מפגין חיבה יתירה בכך שהוא גם מודיע לו שהוא נברא בצלם- " וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם…" (בראשית ט:א).

עם ההודעה הזאת, מגיעה גם אחריות. צלם אלוהים אינו מתייחס רק למהות. יש למושג הזה גם משמעות מעשית. בכור שור מחבר בין המושג לבין השימוש במילה "אלוהים" במובן של שופט:

"כי בצלם אלהים עשה-בצלם שיהא דיין ושופט ולא שיבזוהו ויהרגוהו כדכתיב אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאר שאם יבזו את הגדולים מי יעשה דין ביניהם וא"כ מי ישמעו איש כל הישר בעיניו יעשה נמצא העולם נשחת בלא דין ובלא משפט."

היכולת שלנו לדון ולשפוט אחד את השני הינה ביטוי להיותנו "צלם אלוהים". הרשות להרוג אדם איננה נתונה לכל אחד ואחד, כי אם כך- "איש הישר בעיניו יעשה". זה מצב של כאוס שמביא למעגל דמים בלתי פוסק ולהשחתת הארץ בדיוק כמו לפני המבול. הרשות להרוג נתונה רק ל"אלוהים", דהיינו רק לשופטים העושים משפט צדק. לכן, מפרשים רבים (אונקלוס, רבנו בחיי, ספורנו, אבן עזרא ועוד) מסבירים שכשכתוב "שופך דם האדם, באדם דמו יישפך"- הכוונה היא לבית דין שהורג על סמך עדותם של עדים. עדות שנתונה רק לאחר שאיימנו על העדים והדגשנו בפניהם שוב ושוב את ערך החיים, "ללמדך שכל המציל נפש אחת, כאילו קיים עולם מלא, וכל המאבד נפש אחת, כאילו איבד עולם מלא" (סנהדרין לז.). בית דין שפועל תחת כללים כל כך תובעניים, שאם יהרוג אדם אחד בשבע שנים, או אולי אפילו פעם בשבעים שנה, ייקרא "חובלני" (מכות פרק א משנה י). אמנם, עלינו תמיד להשאיר אוזן כרויה לקול שטוען כנגד זה: "אף הם מרבים שופכי דמים בישראל", שדואג לפרדוקס מהצד השני, שאהבת האדם לא תקלקל לנו את השורה, ותגרום לזילות בחיי אדם. אך בסופו של דבר, שקלול הקולות חייב להתקבל לא על ידי פרטים ולא על ידי אנשים שלוקחים את החוק לידיים, אלא על ידי מערכת המשפט. רק באופן הזה אפשר לבנות מחדש את העולם לאחר מבול, לאחר אסון, עולם של משפט שלום, "וברית שלומי לא ימוט".

אבידן פרידמן – רב ומחנך. מייסד- שותף ומנכ"ל עמותת ינשו"ף, הפועלת מתוך אחריות לערך עליון של חיי אדם, ולהפסקת מכירת נשק ישראלי שמסייע לרצח והשחתת העולם.

ההונאה העצמית של נח

"…כיון שנחו המים, היה נח צריך לצאת מן התבה, אלא אמר נח: ברשות [הקב"ה] נכנסתי, שנאמר "בא אתה אל התיבה", ועכשיו אצא שלא ברשות, אמר לו הקב"ה רשות אתה מבקש, הרי לך רשות, שנאמר: "צא מן התבה".

…אמר ר' יהודה בר אילעאי: אילו הייתי שם הייתי שובר את התבה ויוצא לי משם".(תנחומא, נח יג-יד)

על פי המדרש, נח חי בהונאה עצמית. הוא האמין שהגיע לשיא הדתיות שלו, בעוד שלמעשה היה רחוק משם. נח אינו לוקה בחוסר כנות. הוא מאמין בכל ליבו שאדם אינו יכול לצעוד אפילו צעד אחד מבלי שאלוהים יאמר לו לעשות זאת. אין מקום ליוזמה דתית. יש רק צייתנות. נח אינו מבין שגישה זו תמיט חורבן מוחלט. זהו המתכון להמשך המבול, להשמדת כל הקיום האנושי, וכתוצאה מכך לחיסול האפשרות לכינונה של דתיות אמיתית. וזהו בדיוק מה שאלוהים לא רוצה שיהיה. המסר המקראי הגדול הוא שאלוהים רוצה שהאדם יהיה שותף שלו בניהול הבריאה, לא רובוט שרק מקיים הוראות.

ואכן כיצד מגיב נח כשאלוהים מצווה עליו לבנות את התיבה ולהיכנס אליה עם משפחתו ועם בעלי החיים? נח אינו אומר דבר! ומדוע? כי נח דתי הוא מאד, אדוק, שאינו מתכוון לאתגר את אלוהים. נח, מבחינתו, נכנס לתיבה במצפון נקי. הוא אמיץ, צייתן ומרגיש טוב מאד עם עצמו.

… נח לא היה מודע להסתתרות שלו מאחורי דתיותו השגויה. זו הדתיות הנוחה ביותר, שמשחררת מכל אחריות ושמוסרת הכול לידיו של אלוהים. הטיעון שלה פשוט: אם אלוהים החליט שהעולם צריך להגיע לקיצו, איך יעז האדם להתערב בהחלטתו? מי הוא ואי זה הוא האיש שידע מה נכון ומה לא?

לשיטתו, לא יכול להיות דבר מלבד הצייתנות.

(הרב נתן לופס קרדוזו מתוך ספרו 'ההלכה כמרד')

תיבה

המילה 'תיבה' היא די יחידאית בתנ"ך – חוץ מפרשת נוח היא מופיעה רק עוד פעם אחת – בסיפור של משב בתיבה. במדרש ובחסידות המילה 'תיבה' מתפרשת על דרך הדרש גם כ'מילה', 'תיבות הדיבור', כביטוי של דיבור ותקשורת. נוח הבין את בנית התיבה במשמעות הראשונה של חיץ מול העולם, אך לא הבין את המשמעות הנסתרת של יצירת דיבור ותקשורת.

… נח לא פגע באף אדם, אבל גם לא הציל אף אחד. הוא נשאר צדיק בשביל עצמו. בדורותיו. זאת הסיבה שלמרות צדיקותו על אף שנבחר לקיים את המשכיות האנושות, נוח לא יכול לזכות למעמד של "אבינו", ולא יכול להתחיל את השושלת שתקבל  בעתיד את התורה – המבוססת על אכפתיות ולקיחת אחריות.

(כוכבה (כוכי) כהן בספרה 'גם אני חולמת כמו יוסף', בהוצאת ספרי ניב)

התיקון הנפשי שעובר נח בתיבה:

תביעת חז"ל כלפי נח, זוהי בעצם תביעת התורה הקדושה כלפי כל אדם ואדם: החובה להבחין במה שחסר לזולת וממילא גם הנכונות לסייע ולעזור לו. חשוב להפנים שהמבחן האמיתי של נשיאה בעול הוא יומיומי.

 …הכתוב אומר: "וגם אני שמעתי את-נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבדים אתם ואזכר את-בריתי". מהו מה פשר האמירה "וגם אני", ומי עוד שמע?

באר החתם סופר: שבגלל שכל אחד ואחד מבני ישראל שמע את כאב זולתו, לכן גם ה′ שמע.

זוהי המדרגה המתבקשת בנשיאה בעול עם החבר. לכן העזו חז"ל לומר כי: "נח איש צדיק תמים היה בדֹרתיו", רק בדורותיו.

ואכן לימים נראה כי נח עמד במבחן זה. שכן, הקב"ה כרך את הצלת נח בתנאים קשים. ובמשך שנה תמימה הוטל עליו לצוף על פני מי תהום בחברת כל ממלכת החי. חבריו ושותפיו למסע ההצלה היו הקופים, הפילים, הג′ירפות. ובעצם מי לא. צריך להבין מדוע בחר ה′ בדרך הצלה זו?

התשובה על כך היא: שהתיבה היוותה לא רק תיבת הצלה, כי אם גם תיבת מבחן. ריכוז הניצולים תחת קורת גג אחת כפתה על נח ועל אשר אתו, חיים משותפים. בכורח המציאות קלט נח ובני ביתו מחדש מושגים שנשחקו בתרבות של אותו הדור. ואכן נח עמד במבחן. הוא מיצה אותו עד תום ובכך הצדיק את הצלתו.

א"כ זו הייתה שנת מבחן שהציון שקבל נח בסופו לכל הדעות היה עשר. נח למד פרק חשוב בחיים ובכך פָּתח פֶּתח תקווה לעולם חדש המתדפק על דפנות התיבה.

(הרב יצחק הלוי, מאתר ישיבת קרני שומרון)

לא ברעש / שרה גבאי

הָאֲדָמָה רָעֲדָה בִּמְקוֹמוֹת רְחוֹקִים וְהִזְכִּירָה –

אֲנַחְנוּ חַיִּים עַל שֶׁבֶר.

הִבְטַחְנוּ שֶׁלֹּא יָבוֹא שֵׁנִית מַבּוּל לְהַשְׁחִית אֶת הַבַּיִת,

הַקֶּשֶׁת הֵעִידָה כַּמָּה בִּקַּשְׁנוּ לְהַאֲמִין

שֶׁכָּל הָאוֹר הַצִּבְעוֹנִי הַזֶּה יַצִּיב

לֹא יָדַעְנוּ

שֶׁהַשְּׁאוֹל נִכְלָא בְּעֹמֶק הַבֶּטֶן הָרַכָּה,

מַמְתִּין לִסְדֹּק אֶת הַקְּרוּם הַדַּק

הַבַּיִת שֶׁלָּנוּ בְּסוֹפוֹ שֶׁל רְחוֹב בְּלִי מוֹצָא

אֲבָל אַחֲרָיו הַוָּאדִי,

כְּשֶׁהַדֶּרֶךְ הַסְּלוּלָה נִגְמֶרֶת

טֶבַע מְשֻׁגָּע יָכוֹל לְהִתְנוֹעֵעַ, שׁוּב וָשׁוּב לִצְמֹחַ

רַק בִּגְלַל שֶׁהוּא שׁוֹכֵחַ.

שרה גבאי, מתוך 'לוויתנים' הוצאת לוקוס 2024