"שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ  אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹקים אֶת נֹחַ."

(בראשית ז' ט')

שנים מכל יבאו אליך להחיות הודיעו כי מעצמם יבאו לפניו שנים שנים ולא יצטרך הוא לצוד אותם בהרים ובאיים והוא יביאם בתיבה אחרי כן ובמעשה פירש שבאו זכר ונקבה (בראשית ז׳,ט׳)וזה היה בכללם אחרי כן צוהו שיקח מכל הבהמה הטהורה שבעה שבעה ובאלה לא אמר שיבאו אליו אלא שהוא יקח אותם כי הבאים להינצל ולחיות להם זרע באים מאליהם אבל הבאים להקריב עולות לא גזר שיבאו מעצמם להישחט אבל לקחם נח כי הצואה של שבעה שבעה הייתה כדי שיוכל נח להקריב מהן קרבן וטעם "הטהורה" הקב"ה פירש לו סימני הטהרה אבל הכתוב יקצר לומר הטהורה על פי התורה ורש"י כתב את שעתידה להיות טהורה לישראל מלמד שלמד נח תורה והנה מכאן שלא הוכשרו בקרבנות בני נח אלא בהמה טהורה ועוף טהור.

(רמב"ן בראשית ו', כ')

אררט / דן פגיס

כשכל ניצולי התיבה פרצו ליבשת

ובשמחת ערבוביה

פטפטו, שאגו, הריעו לטרף

געו לפריה ורביה

ומעל לראשם רומזת הקשת

שקץ לא יהיה עוד

בא הקץ

על הדגים חסרי הדאגה שחיו

על חשבון האסון כספסרים גמישים;

עתה על פני אדמה מתקרשת

פרועי סנפיר נלכדו

ובפה פעור טבעו באוויר.

האתגר: להעביר את קללת העבדות מן הארץ

הר' לאה שקדיאל

יונה ועלה זית טרף בפיה מבשרת את העולם החדש והאמיץ[1] המתבהר לנגד עינינו בשוך מי המבול. אלוקים מבטיח לא לקלל עוד את האדמה בגלל חטאי האדם, ומעגן הבטחה זו במושג חדש, ברית.

ברית: הפרדת כוחות בין שני השותפים לקיומו של עולם מתוקן, החזק (אלוקים) והחלש (האדם), כדי לאפשר לאדם אוטונומיה סבירה ויציבה, גם בטיפול בטבע בהתאם לעונות השנה הצפויות מראש, וגם בניהול החברה. "שופך דם האדם – באדם דמו יישפך", ללא התערבות ישירה של האל, "כי בצלם אלוקים עשה את האדם", והוא מסוגל לקבל מידי האל את תפקיד עשיית החוק והצדק. אות הברית היא הקשת בענן, הוא בעצם האקורד המסיים של  הבריאה את היום השני – הפרדת המים שעל האדמה מן המים שמעל לקשת הרקיע. עכשיו אפשר לומר גם על היום השני "כי טוב".[2]

סיפור הקללה שמטיח נח בכנען אינו משתלב ברצף הזה. אדגיש: הקללה היא שאינה משתלבת, דווקא יתר פרטי הסיפור נשמעים הגיוניים. נח, אשר מצא חן בעיני ה', מחדש את עבודת האדמה, וכיוון שיצר לב האדם רע מנעוריו, הוא עלול גם למעוד. נח מאבד את חוש המידה בין "יין ישמח לבב אנוש" לבין שכרות של ביזיון. אחד מבניו רואה את אביו המתבזה. הבן מספר על כך לשני אחיו, אולי כדי למצוא פתרון למצב המביך, והם אכן מוצאים פתרון ראוי. ההתפרצות של נח על בנו / נכדו[3] נשמעת כביטוי נוסף לאבדן השליטה הכרוכה במצב השכרות, וכבר העיר על כך מ.ד. קאסוטו[4] – נח מבטא כאן את רגשותיו המתפרצים באותו רגע, ואין לראות בכך נבואה לעתיד לבוא, אותה אמור אלוקים לקיים כגזרת האדם שהוציא מפיו מילים אלו.

"ארור כנען! עבד עבדים יהיה לְאֶחָיו!" (בראשית ט כ"ה) אם אין הקללה מסתברת בהקשרה כאן, היא בכל זאת מסתדרת יפה עם כל מה שמתברר בהמשך על הכנענים וחטאיהם המתועבים[5]; כך ניתן לפרש את ההפלגה שבביטוי "עבד עבדים" במשמעות של עבדות נצחית, ככתוב "לעולם בהם תעבודו" (ויקרא כ"ה מ"ו), בניגוד לעבד עברי ולאמה עבריה העוברים תהליך שיקום חומל אצל האדון העברי.

ואולם, שתי בעיות נוספות מסבכות את נראטיב עבדותו של כנען בתורה: ראשית, התורה מצווה על בני ישראל להשמיד את כל הכנענים עם הכניסה לארץ ישראל, "לא תחיה כל נשמה" (דברים כ' ט"ז), ולא להסתפק בשעבודם בלבד. שנית, התורה גם מבהירה כי הדרישה לעקירה מוחלטת של הכנענים מארץ ישראל, אינה מבוססת על מרכיב מהותני או תורשתי-גזעי אצל הכנענים המחייב זאת, אלא נובעת מסכנה חמורה שמא אורחות החיים המתועבים שלהם, ישפיעו על עם ישראל.

לכן אין להסתפק בהשמדת עבודת האלילים שלהם, אלא יש להשמידם כליל. יתר על כן, התורה מזהירה מפורשות את עם ישראל כי צפוי לו עונש דומה מיד אלוקים, אם ילך בדרכי הכנענים, או בדרכי המצרים, שהם צאצאי בן אחר של חם (ויקרא י"ח, פס' ג, ובהמשך פס' כ"ד- ל'). במילים אחרות, קללת נח לא מתממשת כלשונה בשום מקרה. ההיסטוריה המתגלגלת ומתעצבת בהתנהגותם של בני אדם שונים במהלך הדורות, היא הקובעת את גורלם, ולא היסוד המאגי או המיתי של הקללה הקדומה.

דווקא יסוד החירות הוא העומד בבסיס התפישה המוסרית של התורה: מצוות השבת היא "לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ, וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (דברים ה, י"ג-י"ד). "לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר יינצל אליך מעם אדוניו" (דברים כ"ג, ט"ז). "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה" (ויקרא כ"ה, י).  ועולה על כולם הקביעה "כי לי כל בני ישראל עבדים" (ויקרא כ"ה, נ"ה): ההיררכיה הממשית היחידה היא הכפיפות של כולנו לאלוקים, ולא ההיררכיות המעמדיות-כלכליות שאנו מייצרים בחברה. האם נשכיל להיענות לצו התורה לבנות לנו חברה של דרור?

מתברר כי ההיסטוריה החברתית שלנו מתגלגלת בצידה של היסטורית העמים בקרבם אנו חיים. בעולם הרומאי זכו עבדים משוחררים לעמדה כלכלית ופוליטית משמעותית, ובמקביל התפתחו גם דיני העבדות אצל חז"ל: הם קובעים כי העבד הכנעני מצטרף לעם ישראל בשני שלבים, תחילה הוא נימול ומקיים את כל המצוות שנשים חייבות בהן[6], ואחר כך הוא יכול להשתחרר ולהפוך ליהודי בן חורין לכל דבר. לצערנו, במהלך הדורות, בכל מקום בו היה מקובל להחזיק עבדים ואף לסחור בהם, יהודים השתתפו בתרבות זו, ולעיתים אף נטלו בה חלק מרכזי:  יהודים הם שפיתחו את הסחר בנשים יהודיות למטרות זנות, תוך ניצול ההזדמנות של גלי ההגירה במאות 19-20, מן הכפרים אל הערים, ומן העולם הישן אל החדש.

גלגול נוסף של תפישת העבדות מתרחש בעידן התגליות הגדולות של העולם שמעבר לאירופה: אצל הנוצרים משתלטת הפרדיגמה לפיה שלושת בני נוח מייצגים את שלוש היבשות המתפצלות מן המזרח התיכון העתיק והמוכר – שם הוא אסיה, יפת הוא אירופה, וחם הוא אפריקה. כבר לא מדובר בכנען, אלא בצאצאיו האפריקאים של חם, השחורים המקוללים מאז ימי נח, אשר נועדו לחיות כמשועבדים על ידי האדם הלבן, ברצון האלוקים.

גם יהודים תמכו בתמונת העולם הזו. הדוגמה הבולטת ביותר – יהודה בנג'מין, סנטור מטעם מדינת לואיזיאנה, בעל מטעי עבדים, שכיהן כשר בממשלת הדרום בזמן מלחמת האזרחים האמריקאית, שנמלט בסופה לאנגליה. היו גם יהודים סוחרי עבדים, וגם רבנים שהצדיקו את העבדות, כגון הרב האורתודוקסי רפאל (Raphall) בניו יורק ב 1861. טיעונים דומים לטיעונים של תיאולוגים נוצריים השמיעו גם רבנים בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד.

ב 1861, הרב שקידש שם שמים ברבים בדבריו הנחרצים נגד עמדתו של הרב רפאל היה הרב הרפורמי דוד איינהורן, שנרדף בשל כך על ידי בני קהילתו בבולטימור (מרילנד הייתה אחת ממדינות הדרום שדגלו בשימור מוסד העבדות), ונאלץ לברוח לפילדלפיה[7]. היהודייה המפורסמת בעמדתה הנחרצת נגד העבדות, ארנסטין רוז, מחותמות העצומה לשחרור הנשים בסנקה פולס (1848), הייתה סוציאליסטית הנשואה לגוי.

אני מתפללת שקולה של יהדות התורה יישמע גם הוא במאבקים להדברת העבדות בעולם על כל צורותיה – כולל שיעבוד וכיבוש לאומי, וכן התעמרות בקבוצות מוחלשות וחסרות אונים.

הרבנית לאה שקדיאל אשת חינוך ופעילה חברתית, ירוחם.

ההחמצה של דור המבול

ועֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר, אָמַר רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסִי, מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה הָיָה מַתְרֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּדוֹר הַמַּבּוּל, שֶׁמָּא יַעֲשׂוּ תְשׁוּבָה. כֵּיוָן שֶׁלֹּא עָשׂוּ תְשׁוּבָה, אָמַר לוֹ: עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר. עָמַד נֹחַ וְעָשָׂה תְשׁוּבָה וְנָטַע אֲרָזִים. וְהָיוּ אוֹמְרִין לוֹ, אֲרָזִים אֵלּוּ לָמָּה? אָמַר לָהֶן, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבַקֵּשׁ לְהָבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם, וְאָמַר לִי לַעֲשׂוֹת תֵּבָה, כְּדֵי שֶׁאִמָּלֵט בָּהּ אֲנִי וּבֵיתִי. וְהָיוּ מְשַׂחֲקִין מִמֶּנּוּ וּמַלְעִיגִין בִּדְבָרָיו. וְהָיָה מַשְׁקֶה אוֹתָן אֲרָזִים וְהֵן גְּדֵלִין. וְהָיוּ אוֹמְרִים לוֹ: מָה אַתָּה עוֹשֶׂה? וּמֵשִׁיב לָהֶן כָּעִנְיָן הַזֶּה, וְהָיוּ מַלְעִיגִין עָלָיו. לְסוֹף יָמִים קִצְּצָן וְהָיָה מְנַסְּרָן, וְהָיוּ אוֹמְרִים לוֹ: מָה אַתָּה עוֹשֶׂה. וְאוֹמֵר לָהֶן כָּךְ, וְהָיָה מַתְרֶה בָהֶן. כֵּיוָן שֶׁלֹּא עָשׂוּ תְשׁוּבָה, מִיָּד הֵבִיא עֲלֵיהֶן מַבּוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּמַּח אֶת כָּל הַיְקוּם.

(מדרש תנחומא נח, ה')

עשה לך תבת. הַרְבֵּה רֶוַח וְהַצָּלָה לְפָנָיו, וְלָמָּה הִטְרִיחוֹ בְּבִנְיָן זֶה? כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּהוּ אַנְשֵׁי דוֹר הַמַּבּוּל עוֹסֵק בָּהּ ק"כ שָׁנָה, וְשׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ מַה זֹּאת לְךָ, וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם עָתִיד הַקָּבָּ"ה לְהָבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם, אוּלַי יָשׁוּבוּ:

(רש"י על בראשית ו׳,י״ד)

נֹחַ לי / הרב דוד מנחם

גם לעצמי אני נֹחַ. אני עושה הנחות לעצמי. לאחרונה אלוהים החליט להכחיד את החיים בעולמו. אני מניח שזה לא עניין שלי. אני לא מתערב לו בתכניות

נֹחַ לי. אני בוחר לחיות באזורי נוחות. אני נח לשמיים מאוד. מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵי ה'. גם לעצמי אני נֹחַ. אני עושה הנחות לעצמי. לאחרונה אלוהים החליט להכחיד את החיים בעולמו. אני מניח שזה לא עניין לי. אני לא מתערב לו בתכניות. העולם שלו! שיעשה מה שהוא רוצה. הוא גילה לי שהוא הולך להביא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. האמת, הרעיון לא נראה לי מוצלח. אך זה לא עניין שלי. מה הוא רוצה ממני? בניתי לי תיבה, יצאתי ידי חובה.

התורה עשתה לי הנחות וצמצומים עד שהעלימה ממני את כל התארים להם זכיתי. שימו לב: בתחילת הסיפור נקראתי "אִישׁ צַדִּיק תָּמִים"(ו, ט). ביום שהוחלט להביא את המבול קרא לי אלוהים ואמר: בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי "צַדִּיק" לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה (ז, א). שמתם לב, איבדתי את תמימותי! בהתחלה זה צרם לי מאוד, אך הרעש של המבול והעבודה הקשה בהאכלת בעלי החיים השכיחו מעט את העלבון. בתיבה נותרתי ערום מכל התארים שלי, כלשון הכתוב "וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ" (ז, כג), לא צדיק ולא תמים. אחרי שיצאתי מהתיבה לימי חולין שגרתיים התחלתי לשקוע בחול, "וַיָּחֶל נֹחַ" (ח, י). נעשיתי חולין.

 הבחירה שלי לחיות רק באזור נוחות עלתה לי ביוקר. המבול יקרא לדורות עולם "מֵי נֹחַ" (ישעיהו נד, ט) על שמי. לא הייתי נח לבריות. עצוב.

עוד אשוב בספר שמות ואתקן את אשר הֶעֱוֵיתִי. שוב אהיה בתיבה ששטה על פני המים. אנצל ממבול היאור המטביע תינוקות זכרים. אגדל ואתפלל לאלוהים שיציל את ברואיו. אבקש ממנו שימחל לחטאם ואפילו אתנה עימו: וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. (שמתם לב לדימיון האותיות "מְחֵנִי" "מֵי נֹחַ"?). [מתוך אתר 929]

הרב דוד מנחם הוא פייטן, מוזיקאי וסופר

נֹחַ לא נָח

צֵא מִן הַתֵּבָה. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי לְהוֹדוֹת אֶת שְׁמֶךָ בִּי יַכְתִּרוּ צַדִּיקִים כִּי תִגְמֹל עָלָי (תהלים קמב, ח). הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי, שֶׁהָיָה נֹחַ סָגוּר בַּתֵּבָה. אָמַר רַבִּי לֵוִי, כָּל אוֹתָן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ לֹא טָעַם טַעַם שֵׁנָה, לֹא נֹחַ וְלֹא בָנָיו, שֶׁהָיוּ זְקוּקִין לָזוּן אֶת הַבְּהֵמָה וְאֶת הַחַיָּה וְאֶת הָעוֹפוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֲפִלּוּ שְׁבִשְׁתִּין לְפִילִין וּזְכוּכִיּוֹת לְנַעֲמִיּוֹת הִכְנִיסוּ בְיָדָן לָזוּן אוֹתָן. יֵשׁ בְּהֵמָה שֶׁאוֹכֶלֶת לִשְׁתֵּי שָׁעוֹת בַּלַּיְלָה, וְיֵשׁ אוֹכֶלֶת לִשְׁלֹשָׁה.

בתֵּדַע לְךָ, שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם שֵׁנָה, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי, פַּעַם אַחַת שֶׁהָיָה נֹחַ לָזוּן אֶת הָאֲרִי, הִכִּישׁוֹ הָאֲרִי וְיָצָא צוֹלֵעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ. אַךְ, שֶׁלֹּא הָיָה שָׁלֵם וְלֹא הָיָה כָּשֵׁר לְהַקְרִיב קָרְבָּן וְהִקְרִיב שֵׁם בְּנוֹ תַּחְתָּיו. וְעָלָיו נֶאֱמַר, הֵן צַדִּיק בָּאָרֶץ יְשֻׁלָּם (משלי יא,לא).

גרַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסִי אָמַר, יָצָא גוֹנֵחַ וְכוֹהֶה דָם מִן הַצִּנָּה. לְפִיכָךְ הוּא אוֹמֵר, הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי וְגוֹ' בִּי יַכְתִּירוּ צַדִּיקִים. שֶׁבִּי נוֹטֵל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֶּתֶר, שֶׁאוֹמֵר, וּמָה, נֹחַ שֶׁהָיָה צַדִּיק וְלֹא הָיָה צַדִּיק שָׁלֵם, כָּךְ עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִסִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: יְמַלֵּט אִי נָקִי (איוב כב,ל), וְלֹא נָקִי. אִם הָיָה צַדִּיק גָּמוּר, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

(מדרש תנחומא, נח ט')

נח / חיימי הופנברג

נח עשה ועשה

ככל אשר צווה ה'

אבל שתק ושתק

לפני ובזמן המבול ואחריו

דפק את הראש עד אבדן הכרה

והמילה הראשונה שיצאה מפיו הייתה "ארור"

וכנען היה עבד למו

נח חי חי

והוליד רק שלושה בנים

בגיל חמש מאות

ולא היו לו בנים ובנות

נח חי חי

גם אחרי המבול

אבל לניני ניניו לא יכול היה לספר

כי דברו שפה זרה

כשנח נולד

תלו בו הרבה תקוות

אך כולן טבעו במבול

מלבד אשתו ובניו ונשי בניו איתו.

נח הוא המבול

נח הוא התיבה

נח הוא הקשת בענן

אבל לנח…לא היה נח.

[1] הביטוי brave new world השתרש באנגלית בעקבות המחזה "הסערה" מאת שייקספיר, שנכתב בהשראת סיפור המבול.

[2] על כריתת ברית כהפרדה בין שני גורמים שאין ביניהם שוויון בכוח, והגבלת החזק בין השנים כדי לאפשר חוזה הוגן בין השנים, כתבתי מאמר שעדין לא פורסם.

[3] מכל הפירושים לקושיה מדוע פוקד נח את חטא האב חָם על בנו כנען, נראים לי דברי רס"ג – בעצם עלינו לקרוא כאן "חָם אבי כנען". בהמשך אתייחס לגלישת קללת העבדות מחָם לכנען, ובחזרה מכנען לחָם.

[4] מנח עד אברהם, עמ' 107.

[5] יש מדרשים המייחסים תועבות אלו כבר לאנשים הספציפיים באוהלו של נח, חָם ו/או כנען.

כאמור, הפשט אינו תומך במגמה זו.

[6] ההשוואה בין מעמד העבד לבין מעמד האישה ביהדות חורגת מגבולות המאמר הנוכחי, כולל האמירה העצובה כי ההבדל ביניהם הוא שהעבד משתחרר אוטומטית בפגיעה של אדונו בו בשן ועין מה שאין כן האישה (שמעתי מפי פרופ' מ.ד. הר). Rabbi Herzl Hefter, the OU Statement and Slavery, Times of Israel, Feb 8, 2017.  רבקה לוביץ, "לשאלת תוקף קניין האישה בקידושין", אקדמות ל"א אדר ב תשע"ט, בעיקר עמ' 110-112.

[7] אני מודה לרב הרצל הפטר שהפנה אותי לפולמוס רפאל – איינהורן, באתר של Jewish-American History Foundation.