אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ:

 נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו

 אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ. (בראשית ו, ט)

כל מי שהמקום מתעסק

בו להעמיד ממנו אומה או שלשלת יוחסין, היה המקום מתעסק בו כענין הזה לכתוב בו תולדות,

שכן את מוצא י"ב תולדות בכתובים; הראשון (בראשית

ב') 'אלה תולדות השמים וארץ' (שם ה') 'זה ספר

תולדות אדם' (שם ו') 'אלה תולדות נח' (שם  י') 'אלה תולדות בני נח'

(שם  י"א) 'אלה

תולדות שם' (שם) 'אלה תולדות תרח'

(שם כ"ה, שם ל"ו, שם ל"ז) 'אלה

תולדות ישמעאל יצחק עשו יעקב' אלו י' תולדות נתעסק בהן הקב"ה לבראות עולם ולהעמיד

אומות ושני בני אדם כתב המקום תולדותם אחד לשלשלת המלכות ואחד לשלשלת הכהונה (רות ד') 'ואלה

תולדות פרץ' – להעמיד שלשלת המלכות הימנו, (במדבר ג') 'אלה

תולדות אהרן ומשה' – בשביל שלשלת הכהונה.

(במדבר רבה פרשה ב כא)

"אלה תולדות נח" – הליכות ימי חייו

תמים היה

בדרתיו. צדיק משמעותו הוא בין אדם לשמים ורשע הוא להיפך, אבל צדיק

תמים משמעו שהוא צדיק גם בין אדם לחבירו (וכן הוא לשון

חז"ל (ברכות ע"ה) דמחלק בין צדיק וטוב לו לצדיק ורע לו. דזה

בצדיק גמור וזה בצדיק שאינו גמור ולא נתבאר מהו גמור ומהו שאינו גמור. אבל

הענין יבואר ע"פ המקרא בישעיה ג' 'אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו'. 'אוי

לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו'. ואמרו על זה בקידושין מ' 'וכי יש צדיק וטוב ויש

צדיק שאינו טוב? אלא טוב לשמים וטוב לבריות זהו צדיק טוב. טוב לשמים ורע לבריות

וזהו צדיק שאינו טוב. כיוצא בזה 'אוי לרשע רע' – וכי יש רשע רע ויש שאינו רע? אלא

רע לשמים ורע לבריות, זהו רשע רע. למדנו דצדיק שטוב לשמים ולבריות עליו נאמר 'כי

פרי מעלליהם יאכלו' – היינו אוכל פירותיו בעולם הזה.

(העמק דבר

בראשית ו, ט)

וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ – וירא ה' כי טוב

אמיר קדרי

הקריאה בסיפורי ספר

בראשית מושכת את הלב – וגם את הדעת – לכיוונים מנוגדים. ראשית הם מתנגנים

באוזנינו,כסיפור המסופר כפשוטו. כזה המתחיל בבראשית, או בהיה היה. ומנגד – נמשכת

הדעת – וגם הלב – אל המשמעות הפנימית של סיפורי בראשית; אל המסומל בהם, אל זרמי

העומק של תרבותנו שסיפורי בראשית הם קצה קציהם. קצה בעל שני טבעים: האחד הוא זה המשקף

את אדני היסוד, את האמיתות הראשונות, את תפיסת העולם ממנה צומחת תרבותנו.

וטבעם השני הוא טבעם המעצב – בין במודע ובין שלא במודע, את הערכים התרבותיים

המרכיבים את עולמנו; הסיפורים, גיבוריהם ולקחיהם – ואפילו מטבעות הלשון, מלווים אותנו

דור אחר דור, מגיל הינקות ועד הזיקנה, ומכאן כוחם המעצב.

כך הוא גם הסיפור

המרכזי בו עוסקת פרשת נח: סיפור המבול. את עין השמים הבהירים אשר ברא האלהים בששת

ימי הבריאה, החלו להסתיר עננים אפורים כבר בשבת שעברה; במפטיר קראנו: "וירא

ה' כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבו לבו רק רע כהל היום, וינחם ה'… ויתעצב

אל לבו".

את חטאי האדם – לא רק

אדם הראשון – כי אם חטאי המין האנושי שמיד לאחר בריאת האדם, ניתן עוד היה להסביר

כחטאים המשלימים את תהליך הבריאה. כן, דווקא החטא, היציאה מן השורה, זה אשר עליו

נענשים, הריהו חלק מתהליך הבריאה, וכמוהו העונש. האכילה מעץ הדעת והגירוש מגן העדן

היו תנאי הכרחי לצמיחת הכוחות המניעים את האדם, והמביאים לישובו ולפיתוחו של עולם.

בלא אכילה זו נדון העולם לשממון של גן העדן, ללא רצון לדעת, ללא אֵרוס, ללא רצון

להשיג עוד – הרצון לעבד את האדמה ולכובשה – על אף, ואולי דווקא מפני, שאין היא

מאירה פניה למי שאינו מתאמץ בה. והלא לכבוש את הארץ היה ציוויו של האל לאדם ולחוה

עוד לפני שהכניסם לגן העדן. חטאם – אם כן – וגם עונשם להיות מגורשים מגן העדן –

היה תנאי הכרחי לשם מילויו של הציווי הבסיסי שציווה האל את ברואיו.

ואולי אפילו חטאו של

קין, אשר הרג את אחיו עד כי צעקו דמיו מן האדמה, היה חטא הכרחי, כפי שהעונש עליו

היה הכרחי גם כן. היה זה חטא הקנאה הנוראה מכל; כזו שעצם קיומו של מי אשר מסמל

הצלחה, מי אשר זוכה לברכת האל השועה למנחתו, הופך לבלתי נסבל; ובפרץ של זעם עיוור,

עת לא היטיב, קם קין, בכוח החטאת אשר לפתח רובץ – והרגו. ונדון הוא לנוע ולנדוד. להיות בשולי

החברה המבקשת לשחזר לעצמה תחושת גן העדן, זו של השלווה, והבטחון. על כן יתכן שגם

החטא הזה היה הכרחי, שהרי בלעדי החוטא הזה, ובלעדי הנווד המאיים על החברה השלווה,

לא היו מתגלות ארצות נעלמות; לא היו מוקמות חברות חדשות; וגן העדן היה חוזר ומשתלט

על העולם.

אבל חשרת העננים שבמפטיר

של השבת שעברה היתה אחרת, מעיבה יותר, כבדה ואפורה. זו אשר התפתחה השבת למבול אשר

השחית את הארץ. וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ. וכל יצר מחשבות ליבו רק

רע כל היום. וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב

אל לבו.

בחטאים הראשונים לא

היה עצב: היתה בהם סקרנות של עץ הדעת, היתה בם העזה של לפרוץ גבולות, והיתה בהם

קנאה קשה כשאול וזעם אין קץ. והאלהים – אשר ראה הכל וצפה הכל פעל בהם בעוז וגבורה:

הוא חרץ את הדין וקבע את העונש. אבל לא היה בחטאים ההם עצב. עצבונו של האל.

האל הכל יכול אשר ברא את העולם, וברא את האדם, ועתה הוא נעצב.

האל נעצב כי רבה רעת

אדם, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. האדם אשר ברא איבד את האיזון. נכון הוא כי

החטא, והתחרות, והרצון להשיג, והערעור על המוסכמות, ואפילו שנאה ממוקדת- הם כוחות

חשובים בעולם, שבלעדיהם אין הוא מתקיים. אך האם כל אלה מובילים לכך שישובו של עולם

הוא גם חורבנו? לכך שיצר מחשבות האדם רק רע כל היום? האם רוע הוא הכח המניע היחיד

לישובו של עולם? על כן ביקש האל למחות את הכל. המעוות הזה לא יכול לתקון. צריך

להתחיל מהתחלה.

אך לעצב יש צד נוסף.

העצב הוא הצעד הראשון לפני השלמה והסכנה עם המציאות המרה הנכפית על מי שאינו יכול

לשנותה. מי אשר יודע אֵבֶל מהו – ומי אינו יודע? מכיר את התהליך. בראשית שולטת

ההכחשה, אחר כך בא הכעס, ולאחר הכעס מגיע עצב גדול, ובעצב הזה טמונים זרעי ההשלמה;

השלמה שעתים יש בה נחמה עתים אין – אך בוודאי יש בה ידיעה כי זוהי המציאות, ואין

לשנותה.

ואכן – על אף הרושם

הראשוני שמתקבל מסיפור המבול, ועל אף הצהרת האל כי ימחה הכל מעל פני האדמה – אין

הוא מוחה את הכל, ואינו חוזר לתוהו ובוהו שבראשית; האל משמר את זרע ההמשך מתוך

הקיים. הלא נוח בתיבה, עם זכר ונקבה מכל מין וסוג, חיה ועוף ורמש שעל האדמה.

אפשר לומר כי היה זה

מפני שנוח מצא חן בעיניו; כלומר היתה נקודה אחת של נחמה – ולכן לא היה צורך – כבסדום

ועמורה – להשמיד את הכל. את הצדיק הציל האלהים. אך אפשר לומר- שלמרות ההחלטה למחות

הכל מעל פני האדמה, ולהביא מבול לשחת את הארץ – היתה בעצבונו של האל כבר מידה

מסויימת של השלמה; השלמה כי האדם היכול ליצור ולישב ולפתח, אכן יצר ליבו רע, וכי

אין בנמצא אפשרות אחרת. ועל כן נידון האל – ואף נידון העולם – ובתוך העולם האדם – להסכין

עם הדואליות הזו.

…וכעבור ארבעים ימי

המבול הנורא, וכעבור עוד כל הימים והשבועות החודשים אשר היו מים על הארץ, למעלה

משנה מאז נכנסו נח ואשתו ובניו ונשי בניו והבהמות והחיות והעופות והרמשים אל

התיבה, דרכה שוב כף רגלם על אדמה יבשה; ולריח הניחוח של המזבח אמר ה' אל ליבו כי

לא יוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור אדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו; ואת קשתו נתן

האל בענן והקים ברית – ברית חד צדדית ובלתי מותנית, כי לא יכרת כל בשר עוד ממי

המבול, ולא יהיה עוד מבול לשחת את הארץ.

רק כאן תם מעשה הבריאה שברא האל את העולם. עם ההשלמה שהשלים עם הבריאה אשר ברא – על כל צדדיה, גם

הקשים ביותר, והברית אשר כרת, ברית אשר מנציחה את המאבק בין הכח היוצר לכח ההרס

שבאדם. לא יהיה עוד מבול אשר לאחריו ניתן יהיה להתחיל שוב מבראשית; האדמה ניתנה

לאדם לכובשה, לעבדה, ולשומרה. יכול האדם וייטיב – אך לפתח חטאת רובץ – וכל עוד כל

ימי הארץ, זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו. לא תהיה עוד אפוקליפסה

שתשמיד או שתושיע. האדם, והאדם בלבד אחראי לאשר יקרה, גם להרס – וגם לבניין.

וירא ה' כי טוב.

אמיר קדרי

הוא עורך דין.

"ואלה תולדות

בני נח" – כולנו בני איש אחד נחנו

דע שלכל סיפור שאתה מוצא מוזכר בתורה יש תועלת הכרחית

לתורה, או כדי לאמת דעה שהיא יסוד מיסודות התורה, או לתיקון מעשׂה מן המעשׂים, כדי

שלא יארעו עֹשֶק ומעשׂי איבה הדדיים בין בני-אדם. ואני אערוך זאת לפניך. יסוד

התורה הוא שהעולם מחודש, ושמה שנברא בראשונה הוא פרט אחד מן המין האנושי והוא אדם

(הראשון). הזמן אשר חלף מני קדם מאדם (הראשון) ועד משה רבנו היה אלפיים וחמש מאות

שנה בקירוב. לוּ הודיעו לבני-אדם רק את זאת, היו ממהרים אז להטיל ספקות, שכּן הם

נמצאו מפוזרים בכל קצוות הארץ, בשבטים שונים, והלשונות שונות ורחוקות זו מזו מאוד.

לאותה הטלת ספק הושׂם קץ בכך שהוזכרו היוחסין וההסתעפות של כולם, והוזכרו האנשים

המפורסמים הללו, פלוני בן פלוני, וכמה זמן חיו, איפה התגוררו ומה היה הטעם לפיזורם

בקצוות הארץ והטעם לַשּוֹנִי בלשונותיהם, אף-על-פי שראשיתם היתה במקום אחד

ושׂפה אחת לכול, שכך התחייב מהיותם בני איש אחד.

(מורה נבוכים ג, נ)

לפיכך

נברא אדם יחידי – ללמדך, שכל המאבד נפש אחת, מעלה עליו הכתוב כאלו איבד עולם מלא.

וכל המקיים נפש אחת , מעלה עליו הכתוב כאלו קיים עולם מלא. ומפני שלום הבריות,

שלא יאמר אדם לחברו: אבא גדול מאביך. ושלא יהו מינין אומרים, הרבה רשויות

בשמים. ולהגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן

דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון

ואין אחד מהן דומה לחברו.

 (משנה סנהדרין ד, ה)

המלך

הצרפתי המפורסם אמר, אחרַי המבול

ונח

הצדיק אמר, לפנַי המבול

וכשיצא

מן התיבה אמר המבול מאחורי,

ואני

אומר, אני בתוך המבול

אני

התיבה ואני חיות טמאות וחיות טהורות

ואני

שנים זכר ונקבה…

ונושא

על כתפַי תֵבה משונה וריקה

ובה

שאריות אהבה וזכר תפִלות וקצת מן התקוה.

(יהודה עמיחי, מתוך "פתוח סגור פתוח",

עמ' 29)

"כי בצלם א-להים

עשה את האדם"

כיצד

ניתנו עשרת הדברות? חמשה על לוח אחד וחמשה על לוח אחד. כתיב 'אנכי ה' אלהיך'

וכנגדו 'לא תרצח' –

מגיד הכתוב שכל מי שהוא שופך דמים, מעלה עליו הכתוב כאילו ממעט בדמות.

משל

למלך בשר ודם שנכנס למדינה והעמיד לו איקונות ועשו לו צלמים וטבעו מטבעות. לאחר זמן,

כיפו איקונות, שברו צלמותיו, ופסלו מטבעותיו ומעטו בדמותו של מלך. כך כל מי שהוא שופך

דמים, מעלה עליו הכתוב כאלו ממעט בדמות, שנאמר 'שופך דם האדם וגו' וכתיב כי בצלם

אלהים עשה את האדם'.

(ילקוט שמעוני שמות פרק כ סימן רצט)

גדול השלום ושנואה

המחלוקת

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים… וַיֹּאמְרוּ:

שֵׁם, פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ.

אותן של דור

המבול לא נשתיירה מהן פליטה ואלו של דור הפלגה נשתיירה מהם פליטה. אלא, דור המבול

על ידי שהיו שטופים בגזל שנאמר (שם כד) 'גבולות ישיגו עדר

גזלו וירעו' לפיכך לא נשתייר מהן פליטה, אבל אלו על-ידי שהיו אוהבים זה את זה, שנאמר

'ויהי כל הארץ שפה אחת' לפיכך נשתיירה מהן פליטה.

רבי אומר: גדול

השלום, שאפילו ישראל עובדים עבודת כוכבים ושלום ביניהם. אמר המקום: כביכול איני

יכול לשלוט בהן, כיון ששלום ביניהם, שנאמר (הושע ד) 'חבור עצבים אפרים

הנח לו' אבל משנחלקו מה הוא אומר (שם) 'חלק לבם עתה יאשמו' הא למדת: גדול

השלום ושנואה המחלוקת.

(בראשית רבה

פרשה לח)

מוסר שבטי עומד בניגוד למוסר מוחלט

אם יגמרו

המגדל, יבואו למחשבה שניה למנוע בל כרחם האנשים שנבדלים מדעתם זו, וזהו דבר רצח

ושוד המשחית את הישוב לגמרי, ולזה לא מועיל מה שכעת המה מתאחדים בדעה, וזה שצעק

ירמיה הנביא (פרק ב) "מה תיטיבי דרכך לבקש אהבה… גם בכנפיך נמצאו דם נפשות

אביונים נקיים, לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה" – פירוש שהו בימיו אגודות

והיו מתפארים שהמה באהבה ושלום יותר מכל מבני אדם, ואמר הנביא כי לא כן, שהרי גם

בכנפייך נמצאו דם נפשות נקיים, ולא משום איזה גניבה וכדומה, אלא משום שלא היו

באגודתכם, נמצא באה אגודתכם לרציחה, ואין בזה שבח של שלום, אלא באופן שיהיו

נזהרים גם מלעשות רעה עם מי שאינו באגודתכם.

 (העמק דבר

והרחב דבר בראשית יא,ו)

מגדל וראשו בשמים כמפעל המתעלם מבני אדם

שבע מעלות

היו לו למגדל ממזרחו ושבע ממערבו.מעלים את הלבנים מכאן ויורדים מכאן. אם נפל אדם

ומת, לא היו שמים לב אליו, ואם נפלה לבנה אחת, היו יושבים ובוכים ואומרים: אוי

לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה.

(פרקי דרבי

אליעזר,כ"ד)