וַיֹּאמְרוּ: הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר

וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם

 וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם…

(בראשית יא, ד)

הבה נבנה לנו עיר, העיר

לשבת והמגדל להיות צופים משם למרחק לראות ענין מקניהם ובהמתם, וגם יהיה אות לרועים שינהגו מקניהם לרעות במדברות רחוק מהעיר, ויהיה

להם המגדל לאות ולסימן שידעו לשוב אל העיר. וראשו בשמים, ר"ל שיהיה המגדל

גבוה, כמו ערים גדולות ובצורות בשמים (דברים

א, כח) ר"ל בגובה האויר. ונעשה לנו שם, כלומר אם יהיה

לנו מקום גבוה בזאת העיר יהיה לכל אחד ממנו שם, שאם יצא חוץ מגבול הזאת יזכור העיר

וישוב אליה, או יזכיר אחד לחברו מהיוצאים וישובו אליה, כי אם לא נעשה כן אולי נפוץ

על פני כל הארץ שהיוצאים ממנו ישכחו החברה וישארו שם במקום לכתם, וישבו שם זה

למזרח וזה למערב זה לצפון וזה לדרום, וחברותינו תתפזר נהיה נפוצים הנה והנה.

(רד"ק

שם, שם)

ונעשה לנו שם. אנשים

משגיחים וממונים על הדבר ויהיו שרי צבא להעניש את העובר. דבלא זה אינו מועיל

המגדל. וכל זה היה לחשש. פן נפוץ על פני כל הארץ. אמנם יש להבין מה חששו אם

יצאו כמה לארץ אחרת. ומובן שזה היה שייך לדברים אחדים שהיה ביניהם ובאשר אין דעות

בני אדם שווים, חששו שלא יצאו בני אדם מדעה זו יהיו במחשבה אחרת, על כן היו

משגיחים שלא יצא איש מישוב שלהם. ומי שסר מדברים אחדים שביניהם היה משפטו לטריפה

כאשר עשו לאברהם אבינו. נמצא היו "דברים אחדים" שביניהם לרועץ שהחליטו

להרוג את מי שלא יחשוב כעתם.

(העמק

דבר שם, שם)

וַיִּוָּלְדוּ לָהֶם – וַיּוֹלֶד*

– בין הישרדות לאחריות

יוסי הטב

הפסוק הנראה לי החשוב ביותר בפרשתנו אומר "דרשני".

פסוק זה טוען עיקרון חיוני, במובן השורשי של המילה. אותו עיקרון שבזכותו עם ישראל

שרד את כל ניסיונות ההשמדה שהופעלו עליו ועוד מאיימים עליו. כוונתי לפסוק י' בפרק

יא': "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת שֵׁם שֵׁם בֶּן מְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת

אַרְפַּכְשָׁד שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּוּל".

אמנם בפסוק א' פרק י' נאמר:

"וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת וַיִּוָּלְדוּ לָהֶם

בָּנִים אַחַר הַמַּבּוּל". כך מנוסחים הדברים לגבי כל אחד ואחד מהבנים וצאצאיהם. אך יש לשים לב להבדל

המשמעותי, הגורלי ממש, בין "וַיִּוָּלְדוּ ל…" ובין "וַיּוֹלֶד".

כל הילדים נולדים להוריהם, אך לא כל ההורים מולידים את ילדיהם.

"וַיִּוָּלְדוּ" – לא ממש בכוונה, כתופעה ביולוגית טבעית, לשימור

הגזע, אלא בלי כוונה, בלי מטרה, לא כערך של קיום משפחה ועם, או בהתייחסות לפרט

הנולד כישות נפרדת הקיימת בפני עצמה. היריעה הקצרה לא תספיק לנתח כל פסוק לחוד,

להראות את ההבדלים בין חם ליפת ולשם וכל הגוונים ביניהם. לעומת זה: וַיּוֹלֶד

מתייחס למעשה רצוני המכוון למטרה.

תולדות שם מתועדים פעמיים

בבראשית, י' כא'-לב'. ובפסוק שלנו יא' י' – שם עבר שינוי תודעתי. הפסוק שלנו הוא

היחיד ברשימה הזו בו צורפו שני הביטויים האלה: "להוליד" באופן

רצוני, מתוכנן בניגוד למילה "להיוולד" והביטוי השני "לאחר

המבול".

נתעכב רגע במבול כפי שחוו

אותו נוסעי התיבה.

נדַמה בעיני רוחנו מה קרה שם. ניעזר בתמונות של השיטפונות בפקיסטן ובמזרח אירופה

בהן צפינו לפני כמה שנים ובמקומות רבים אחרים. נחשולי מים אדירים דוחפים אנשים

ומשפחות לנוס אל גגות בתיהם, לעלות למקומות גבוהים יותר בתקווה נואשת שעד שיגיעו

לפסגה הגשמים ייפסקו. לאנשי המבול זו הייתה תקוות שווא. ארבעים יום וארבעים לילה.

המים עולים, חונקים, אנשים טובעים בהמוניהם, הגופות צפות, אימהות נסות ותינוקיהן

בזרועותיהן עולות לגובה והמים עולים וגובהים, הן נחנקות והמים "והמים להם

מימינם ומשמאלם, לפניהם ואחריהם, מתחתם ועליהם". יש צוהר לתיבה, ניתן לצפות

במראות אלה בלי שום אפשרות להציל, ניתן אף לשמוע את הצרחות, את הבכי, את הכאב

הנורא של האנושות כולה שנכחדת.

זהו הומור שחור, סרקסטי

לקרוא לפרשה זו "נֹח" בהיותה הפרשה האיומה ביותר שבתורה ובתנ"ך

כולו, הכי פחות "נוחה". המושג "שואה" שמור אך ורק לשואה של ת"ש-תש"ה.

ה'מבול' שמור רק למבול של פרשתנו, כי אפילו הקב"ה לא היה מוכן לחוות

שוב אירוע כזה, גם אם האנושות תחזור על חטאיה. והיא חזרה עליהם, ועוד איך!

ההקבלה בין שני האירועים מתבקשת. רק הניצולים יודעים מה שקרה ועליהם

להתמודד עם חוויותיהם. אפשר להשתגע מטראומה כזו ואכן נֹח הולך ומשתכר, חם 'מתחמם'

ופונה ליצריות, יפת עושה היפוך, מול הכיעור הקיצוני המוחלט הוא חושב רק על יופי

('יפת אלהים ליפת'), הכחשה חולנית ומגינה.

ושֵם לא בכדי נקרא שֵם,

הוא צריך לתת שם למציאות, לא "תתעלם" (וגם לא תיאלם). במשך שנתיים

הוא אולי שקע במצב דוחק בתר חבלתי- P.T.S.D בלעז, והוא הקים ישיבה יחד עם בן נינו

"עֵבֶר". ישיבה כדי לתת דיבור, שֵם לעולם, ללמוד אותו,

ללמוד למנוע אסונות במציאת דרכים, להימנע מהחמס, לנהוג את העולם בדרכי שלום. בעצם

להכין את בואו של אברהם אבינו, שכאמור, לפי המסורת המדרשית למד ב"ישיבת שם

ועבר".

כמי שעסק במשמעות מתן

שמות, בטוחני ששם דווקא לא סתם קרא לבנו "ארפכשד", חיפשתי אצל המפרשים

במקראות גדולות, ולא מצאתי דבר על השם הזה. ספר תולדות השמות מספר לנו שהוא היה

מלך ה"כשדים". "כשד" הן 3 האותיות האחרונות של שמו אך לא

מצאתי משמעות לשם המוזר הזה- במקרה הזה, הגימטריה עשויה אולי לעזור. אך יתכן שהדבר

מרמז על היותו מאבי אבותיו של אברהם, הבא מאור כשדים.

המסר הוא החשוב וכאמור

גורלי ומכונן לעם ישראל מאז היווסדו ועד ימות המשיח. אסונות וניסיונות חיסול לא

יוכלו לנו, אין 'פתרון סופי' לעם ישראל. אם שרדנו את נֹח, יש ביכולתנו לעבור את

הכל ואכן, עמנו הוכיח חיוניות יוצאת דופן במשך כל הדורות. אך הסכנה המאיימת עלינו באמת

היא סכנת הפירוד, 'הפלגה' – האיום מבפנים. זו דרשה אחרת אך מקורה באותה פרשה ממש, ואולי

לא בכדי נכתבו הדברים באותה פרשה; יש אסונות משמיים ויש איומים הנובעים ממעשי בני

אדם.

ואלי זהו המסר לכולנו: לדבוק

בגישתם של שם וארפכשד, להתגבר על הקשיים על ידי מתן שֵם ופשר לעולם ולחיים,

להתחבר גם למה שיש ליפת לתרום, כדרשת החכמים על יפת אלהים ליפת – יפיפיותו של יפת

באהלי שם, להאמין בעתיד ולהביא ילדים לעם ישראל ולעולם, כי יש עוד הרבה מה לעשות

כדי לתקן עולם במלכות שדי.

* גירסה קודמת של דבר תורה זה פורסמה בגיליון נח

תשע"א

דר' יוסי הטב הוא רופא פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי.

העולם מתקיים על הדין, על המוסר ועל

הכבוד הבין-אישי

לפי שהעולם קיים על הדין, שהרי המבול בא

לעולם שלא היה דין ביניהם וגוזלין וחומסין זה את זה כדכתיב 'ותמלא הארץ חמס' ואם

כן מי שדן דין אמת, גורם שהעולם מתקיים על ידו והוי כאלו נעשה שותף.

(שפתי חכמים שמות

יח' אות ט)ׂ

'ותשחת הארץ לפני האלהים': לפני הגדולים

שהיו בארץ, שהיו לוקחים את הנשים בחזקה.

ותמלא הארץ חמס: איזהו חמס ואיזהו גזל?

אמר רבי: חמס שוה פרוטה, גזל פחות משוה פרוטה וכן היו אנשי דור המבול עושין;

אחד מהן היה מוציא קופתו מלאה תורמוסין לשוק, זה בא ונוטל פחות משוה פרוטה וזה פחות

משוה פרוטה עד שאינו יכול להוציא מהם בדין. אמר להם הקב"ה: אתם עשיתם שלא כהוגן

אף אני אעשה עמכם שלא כהוגן ושלא כשורה ככתוב 'הלא נסע יתרם בם ימותו ולא בחכמה' (איוב ד') – בלא חכמת התורה.

(חזקוני בראשית

פרק ו פסוק יא).

ועתה שהאריך הגלות בעונותינו הרבים יותר מדי,

יש לישראל להבדל מהבלי העולם ולאחז בחותמו של הקדוש-ברוך-הוא שהוא אמת, ולקדש

עצמם אף במותר להם (יבמות כ, א), ושלא לשקר לא

לישראל ולא לגוי, ולא להטעותם בשום ענין, שנאמר: "שארית ישראל לא יעשו

עולה ולא ידברו כזב, ולא ימצא בפיהם לשון תרמית" (צפניה ג, יג). ועוד כתיב: "וזרעתיה לי בארץ" (הושע ב, כה) – כלום אדם זורע כור אחד אלא להכניס כמה כורים,

כך זרע הקדוש-ברוך-הוא ישראל בארצות כדי שיתוספו עליהם גרים (פסחים פז, ב). וכל זמן שהם מתנהגים עמהם בלא מרמה, ידבקו בהם. והנה

הקדוש-ברוך-הוא הקפיד על גזל של רשעים, שנאמר: "ותמלא הארץ חמס" (בראשית ו, יא).

"מעשה ברבי שמעון בן שטח, שקנה חמור

מישמעאלי אחד. הלכו תלמידיו ומצאו אבן טובה תלויה בצוארו. אמרו לו תלמידיו: רבי, "ברכת

ה' היא תעשיר" (משלי י, כב). אמר להם: חמור

קניתי, אבן טובה לא קניתי. הלך והחזיר לאותו הישמעאלי. קרא עליו אותו הישמעאלי: ברוך

ה' אלהי שמעון בן שטח! (דברים רבה ג, ג)"

וכן יש בירושלמי (בבא מציעא פ"ב ה"ה): "חכמים הזקנים קנו חטים מן הגויים,

ומצאו בו צרור של מעות והחזירו להם. אמרו הגויים: בריך אלההון דיהודיא! (ברוך

אלוהי היהודים)" וכן יש הרבה מעשים שהחזירו מפני קדוש השם.

(ארחות צדיקים, שער

העשרים ושלשה שער 'האמת')

גם לעורב יש זכויות

הכלב שהיה משמר צאנו של הבל, היה משמר נבלתו מכל חיית השדה,

מכל עוף השמים, והיה אדם ועזרו יושבים ובוכים ומתאבלים עליו, ולא היו יכולים מה

לעשות, שלא היו נהוגין קבורה. עורב אחד שמת רעהו אמר: אלמד לאדם זה מה

לעשות. מה עשה? נטל רעהו וחפר בארץ וטמנו לעיניהם וקברו. אמר אדם: כעורב הזה אני

עושה, ונטל את נבלתו של הבל וחפר בארץ וטמנה, ושלם הקב"ה לעורבים שכר טוב

בעולם הזה. ומה שכר טוב נתן להם? שהן מולידין את בניהם ורואין אותם לבנים ובורחין

מלפניהם וסבורים שהם בני נחש, והקב"ה מזמין להם יתושים ונותן להם מזונם ואוכלין

שנאמר: 'מי יכין לעורב צידו' ולא עוד אלא קוראין ליתן מטר על הארץ והקב"ה

שומע לקולן ושולח מטר על פני הארץ שנאמר: 'נותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו'.

(פרקי דרבי אליעזר פרק כא)

"ואלה תולדות בני נח" – כולנו בני איש אחד נחנו

דע שכל ספור שתמצא מוזכר בתורה, אם לאימות ההשקפה שהיא יסוד מיסודות התורה, או

לתיקון מעשה מן המעשים כדי שלא יהא בין בני אדם עוול ורשע…כיוון שהיה יסוד התורה

שהעולם מחודש, ושהנברא תחילה איש אחד ממין האדם והוא אדם, ושהזמן שעבר מקדם מאדם

למשה רבנו אלפיים וחמש מאות שנה בקירוב, ואילו נאמרה להם ההודעה הזו בלבד, היה

האדם אז ממהר להסתפק, במצאו את בני האדם נפוצים בקצווי התבל בכללותה, ועמים שונים,

ולשונות שונות רחוקות זו מזו מאד, לפיכך סילק את הספק הזה ביחסו את כולם והסתעפותם

והזכרת שמות אותם המפורסמים פלוני בן פלוני, וימי חייהם, והודעת מקום מגוריהם,

והסיבה שגרמה להפצתם בקצווי תבל, והסיבה שגרמה לשינויי לשונותיהם, ושהיתה ראשיתם

במקום אחד, ושפה אחת לכולם, שכך צריך להיות, כיוון שכולם בני איש אחד.

(מורה נבוכים ג, נ)

לפיכך נברא אדם יחידי – ללמדך, שכל המאבד נפש אחת , מעלה עליו

הכתוב כאלו איבד עולם מלא. וכל המקיים נפש אחת, מעלה עליו הכתוב כאלו קיים עולם מלא.

ומפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחברו: אבא גדול מאביך. ושלא יהו

מינין אומרים, הרבה רשויות בשמים. ולהגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה

מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם

בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחברו.

(משנה סנהדרין ד, ה)

המלך הצרפתי המפורסם אמר, אחרַי המבול

ונח הצדיק אמר, לפנַי המבול

וכשיצא מן התיבה אמר המבול מאחורי,

ואני אומר, אני בתוך המבול

אני התיבה ואני חיות

טמאות וחיות טהורות

ואני שנים זכר ונקבה…

ונושא על כתפַי תֵבה משונה וריקה

ובה שאריות אהבה וזכר תפִלות וקצת מן התקוה.

(יהודה עמיחי, מתוך "פתוח סגור פתוח", עמ' 29)