מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה

תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה,

אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ

וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר

לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם, אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ.

 (בראשית ז, ב)

מכל הבהמה הטהורה תקח

לך, כמו שיבואו לפני התבה תכניסם עמך, וזה לא אמר לו מתחילה אלא שיביאם אל התיבה שנים

שנים זכר ונקבה, ועתה אמר לו שיביא מן הטהורה שבעה שבעה זוגות ומן הטמאה זוג אחד והוא איש ואשתו או שנים זוגות. והיאך

ידע נח הטהורה ושאינה טהורה, אפשר שהאל אמר לו סימני טהרה כדי שיעשה מהם קרבן בצאתו

מן התיבה, או נאמר כיון שאמר לו האל שבעה מן הטהורה ובאו אל התבה

מעצמם כמו שכתבנו, אותם שראה נח שבאו שבעה שבעה ידע שהם

טהורים. אבלה לא יספיק זה הפירוש לעוף שבאו שבעה שבעה בין

טמאים ובין טהורים, ועל כל פנים צריך לנו לפרש שהקב"ה מסר לנח סימני טהרה בין

בבהמה בין בעוף, אלא אם כן נאמר שלא באו שבעה אלא מהעוף הטהור כמו הבהמה הטהורה, ומה

שאמר גם מעוף השמים שבעה שבעה (להלן פסוק ג) ר"ל שבעה הטהור, וסמך על מה שאמר הטהורה לפיכך

אמר גם. ומה שאמר שבאו שבעה שבעה מן הטהורים ושנים מן הטמאים,

לא לעשות קרבן בצאת נח מן התבה לבד שאם כן די לו בפחות משבעה,

כי לא ראינו שהקריב נח אלא פעם אחת, ואם הקריב יותר יוכל להקריב מן הנולדים מהם לשנה

או לשנתים או יותר, אלא מה שרצה האל להשאיר מן הטהורה שבעה

כדי שיאכלו מהם נח ובניו הבאים אחריהם, שהרבה מיני הטהורים לפי שהיה רוצה להתיר לו

בשר לאכול מה שלא התיר לאדם שלפניו. ואע"פ שלא מנע ממנו שום בשר מהטמאים כמו שאמר

כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה (לקמן ט, ג) עד שמנעה מבני ישראל הקדושים, אעפ"כ לפי הטבע הטהורות

טובות יותר למאכל בני אדם מהטמאות, וברוב לא יאכלו בני אדם בשאר האומות הטמאים אלא

מפני הרעב, לפיכך היה צריך להשאיר בבהמות הטהורות יותר מן הטמאות כדי לאכול מהם ולחיות

זרע, אע"פ שהכתוב לא אמר אלא לחיות זרע, לפי שהעיקר הוא לחיות כדי שימצאו הדורות

הבאים אחר נח ובניו סיפוקם מהם. ואין לשאול למה שבעה ולא ששה ולא שמונה או יותר, כי

האל ראה בחכמתו כי שבעה צריך ויספיקו ויותר לא תכילם התבה.

ופירש איש ואשתו זכר ונקבה, ואמר איש ואשתו בדרך השאלה, וכאשר הזוגות שוות באיכות אחת

אמר אשה אל אחותה, וכאשר אינם שוות באיכות אחת וראוים להזדוג זה את זה כמו זכר ונקבה

אמר איש ואשתו.

(רד"ק שם, שם)

כִּי לֹא תַחְפּוֹץ

בְּהַשְׁחָתַת עוֹלָם

דבורה

וייסמן

הסיפור של תיבת נח הוא אחד החביבים על הגננות. התמונה של בעלי

החיים שנכנסים "שניים שניים" לתיבה נתפסת כמתאימה לילדים קטנים ומהווה

בסיס לפעולות רבות בתחום מלאכת היד. אך האם נכון לחשוף את טפינו

לסיפור כה מפחיד, בו האלוהים מאיים "לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת

השמיים…?" בימינו חלום הבלהות של סוף העולם מככב לא רק בסרטי מדע בדיוני,

אלא לצערנו גם במציאות, ולכן יכול האיום הזה להיתפש כרלוונטי ואקטואלי מאד.

בתיזה שפיתחתי בשנים

האחרונות אני טוענת שיש שלוש בעיות גדולות בעולמנו, המאיימות על עתיד האנושות.

ניתן לראות בשלוש בעיות אלו שלושת אתגרים שהם:

1)      

 התמודדות עם הנזק שבני אדם גרמו וגורמים לסביבה.

המשבר האקולוגי מאיים על עתיד כדור הארץ כמקום המקיים עליו חיים מלאים.

2)      

 טיפול בבעיה של אי-צדק חלוקתי. הפערים האיומים

בין אלה שיש להם ואלה שאין להם, מעידים על היעדר צדק חברתי בסיסי.

3)      

האתגר הגדול של ללמוד לחיות עם האחר.

זה יכול להיות אחר דתי, אתני, לאומי, תרבותי, פוליטי ואפילו מגדרי. אינני מומחית

גדולה לשתי הסכנות הראשונות – בתחום האקולוגיה והצדק החברתי – אבל אני עוסקת קצת בהתמודדות

עם הבעיה השלישית, באמצעות מפגשים בין-דתיים ובין-תרבותיים.

בראש השנה נכנסנו בשעה טובה לשנת השמיטה. מעניין ששנת השמיטה

בעצם מתייחסת לשלושת האתגרים האלה. ראשית, התנועה האקולוגית, לפחות כאן בישראל,

גילתה לאחרונה את החוכמה האקולוגית שב"שבת הארץ": שמירת המאזן, מניעת

בזבוז והשחתה, הסתפקות במועט, קיימוּת וערכים נוספים.

לגבי האתגר הסוציו-אקונומי, רבי אברהם בן

יעקב סבע, ממגורשי ספרד שנפטר בדרכו לאיטליה

ב-1508, כתב בפירושו צרור המור:

"השמיטה והיובל. לפי הנגלה הוא שורש כל התורה כולה, ויסוד העולם כולו. כי

העולם אי אפשר להתקיים אלא עניים עם עשירים, ובענין

השמיטה והיובל רצה השי"ת שיהיו שווים עניים ועשירים. דכתיב:

'לך ולעבדך'. וידוע כי העני כל ימיו מכאובים, ובכל עת עיניו נשואות לשמים, וחייו

תלויים לו מנגד, והעשיר כל ימיו בשמחה וטוב לב, בענין

שבעושרו וברוחב לבבו שוכח את העני ואינו יודע מכאוביו, ולכן רצתה התורה להביא שנת

השמיטה שאפילו העשיר נושא עיניו לשמיים, ואומר מה אוכל ומה אשתה, כדי שידע ויזכור

צער העני שכל ימיו ושנותיו בצער ודאגה." במסגרת עמותות שונות, כגון

"שמיטה ישראלית" יש פעילות מבורכת בתחום הזה.

באשר לאתגר השלישי, זה אולי פחות בולט, אך הרמב"ם במורה

נבוכים, החלק השלישי, פרק ל"ט, כתב:

"כל המצוות שמנינו בהלכות שמיטה ויובל – טעם חלקן רחמים

ונדיבות כלפי כל בני אדם" (ההדגשה שלי – ד.ו.) הייתי מוסיפה שאם

אחד הנושאים המרכזיים בשנת השמיטה הוא שהקדוש ברוך הוא ברא עולם ומלואו ושכולנו

ברואיו, עלינו לשוב ולזכור שכל בני האדם נבראו בצלמו, ושכל אדם באשר הוא אדם הוא

עולם בפני עצמו והשתקפות הצלם האלוהי.

לפני מספר חודשים השתתפתי בסיור בין-דתי ובין לאומי, מטעם

ארגון בשם "ידידי כדור הארץ במזרח התיכון." נושא הסיור היה הגסיסה של

נהר הירדן.למדנו על חשיבות נהר הירדן בדתות ובתרבויות שונות. רב צעיר בשם יונתן נריל, העוסק באקולוגיה מבחינה דתית שהיה איתנו, ציטט אמירה

ידועה:

"יש לנו שני אגמים בארץ, אחד אגם הכינרת והשני שלולית ים

המלח. מה מייחד את ים הכינרת? ומה מייחד את ים המלח? ים המלח הוא רק לוקח לעצמו

ולא נותן ולכן הוא נקרא- ים המוות! ואילו הכינרת לוקחת לעצמה מה שצריך ונותנת את

כל השאר! לכן היא יפה יותר וחיה יותר". ההשוואה עם בני האדם והחברה מתבקשת

כמובן, ולכן, עלינו לחשוב על הערכים של נתינה ולקיחה בשנת השמיטה.

נח מתואר לעתים במסורת כמי שלא דאג לכלל ("את האלהים התהלך נח", לעומת אברהם , עליו נאמר "התהלך

לפני"), אך בסופו של דבר הוא הציל בתיבה שבנה חלק מהאנושות ומעולם החי, ולכן

מתאימה פרשה זו לעיון באחריות האדם לקיום העולם ולתיקונו. בני נח הפכו גם לקטגוריה

הנתפסת במסורת שלנו כבני אדם המחויבים – בניגוד לעובדי אלילים – לערכים מוסריים בסיסיים,

המחייבים אותנו ליחס מיוחד כלפיהם.

כמעט בכל שנה אני מנסה למצוא נוטריקון המתאים לשנה החדשה.

והפעם, תשע"ה – "ת" ו"שעה" – תפילתי היא שתהא השעה הזאת

– והשנה הזאת – שעת רחמים ועת רצון מלפניך.

ד"ר

דבורה וייסמן, אחת ממייסדי קהילת ידידיה בירושלים, מכהנת כנשיאת המועצה הבינלאומית

של נוצרים ויהודים.

"כי בצלם א-להים עשה את האדם"

כיצד ניתנו עשרת הדברות? חמשה על לוח אחד וחמשה

על לוח אחד. כתיב 'אנכי ה' אלהיך' וכנגדו 'לא תרצח' –

מגיד הכתוב שכל מי שהוא שופך דמים, מעלה עליו הכתוב כאילו ממעט בדמות. משל

למלך בשר ודם שנכנס למדינה והעמיד לו איקונות ועשו לו צלמים וטבעו מטבעות. לאחר זמן,

כיפו איקונות, שברו צלמותיו, ופסלו מטבעותיו ומעטו בדמותו של מלך. כך כל מי שהוא שופך

דמים, מעלה עליו הכתוב כאלו ממעט בדמות, שנאמר 'שופך דם האדם וגו' וכתיב כי בצלם אלהים עשה את האדם'.

(ילקוט

שמעוני שמות פרק כ סימן רצט)

'שנים מכל יבאו אליך להחיות' – הודיעו כי מעצמם יבאו לפניו שנים שנים, ולא

יצטרך הוא לצוד אותם בהרים ובאיים, והוא יביאם בתיבה אחרי כן. ובמעשה פירש, שבאו

זכר ונקבה (להלן ז ט).

וזה היה בכללם. אחרי כן ציוהו שייקח מכל הבהמה הטהורה שבעה שבעה,

ובאלה לא אמר שיבואו אליו אלא שהוא ייקח אותם, כי הבאים להינצל ולחיות להם זרע

באים מאליהם, אבל הבאים להקריב עולות לא גזר שיבואו מעצמם להישחט, אבל לקחם נח, כי

הצוואה של שבעה שבעה היתה

כדי שיוכל נח להקריב מהן קרבן.

 (רמב"ן

בראשית ו , כ)

'ויבא נח וגו' מפני מי המבול' – אמר ר' יוחנן: נח מחוסר אמנה היה

אילולי שהגיעו מים עד קרסוליו לא היה נכנס בתיבה.

'שנים שנים באו אל נח' – בא שקר ורצה להיכנס. אמר לו נח: אי אתה יכול להיכנס, אלא

אם כן אתה נושא לך בת זוג. הלך שקר וביקש לו בת זוג. פגע במאֵרה,

אמרה לו: מהיכן אתה בא? אמר לה: מאצל נח, שהייתי רוצה להיכנס לתיבה ולא הניחני אלא

אם כן יש לי בת זוג . רצונך, הוי בת זוגי. אמרה לו: ומה אתה נותן לי? אמר לה: אני

מַתנה עמך שכל מה שאני אוצֵר, את נוטלת. שמעה לו ונכנסו שניהם לתיבה. כיון שיצאו

מן התיבה – היה שקר הולך ואוצֵר ומאֵרה נוטלת ראשון ראשון. בא שקר ואמר לה: היכן כל מה שאצרתי? אמרה לו: וכי לא

כך הונה בינינו, שכל מה שאתה אוצר, אני נוטלת? לא היה לו פתחון פה לכך נאמר 'הרה

עמל וילד שקר' (תהילים ז, טו) – המשל אומר: שקר מוליד ומאֵרה נוטלת.

 (ע"פ ילקוט שמעוני נח, נו – בתרגום עברי ע"פ ספר האגדה)

אֶת קַשְׁתִּי

הָאָרֶץ. (בראשית ט, י"ג)

את קשתי נתתי בענן והיתה

לאות ברית בין מאמרי ובין הארץ.

(כתר יונתן בראשית

ט, יג )

האות נתונה ומשמעותה מפורשת; בכך אין להטיל

ספק, אך עלינו להבין את הקשר בין האות ובין משמעותה. המפרשים הלכו כאן בדרכים

שונות: האות היא קשת הפוכה, והיתר פונה אל הארץ; הווה אומר, הקשת היא אות של שלום:

תמו חצים משמים – הקשת נראית כמחברת שמים וארץ; הווה אומר: היא מסמלת את הקשר שבין

שמים וארץ. הקשת ארוגה מאור וממים. האור מתגלה בעיצומו של הענן, המשפיע חיים ומות; הווה אומר: העולם מתקיים בחסד, אפילו מידת

הדין מתוחה. אך אולי יש קשר הדוק עוד יותר בין גווני הקשת לבין כל האמור עד כה. הן

זו תהיה הנהגת ה' מכאן ואילך: רבות ומגוונות הדרכים להתפתחות המין האנושי; אך ה'

לא יגזור כליה על האדם, אלא יחנכנו לקראת המטרה האלהית

– על יסוד השוני ורבגווניות בני האדם. והנה, זו כל עצמה

של הקשת: היא קרן אור אחת מלאה וטהורה השבורה לשבעה גוונים – מן הקרן האדומה

הקרובה אל האור ועד לקרן הסגולה הרחוקה מן האור ומתמזגת עם האופל; אך כל הגוונים

הם אור, והם מצטרפים לקרן לבנה אחת, המאירה במלוא טהרתה.

 (הרש"ר הירש בראשית ט, טו)

כל שלא חס על כבוד קונו רתוי

לו שלא בא לעולם – מאי היא? רבי

אבא אמר: זה המסתכל בקשת; רב יוסף אמר: זה העובר עבירה בסתר. מסתכל בקשת, דכתיב 'כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה"; רב יוסף אמר: זה העובר עבירה

בסתר, כדרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: כל העובר עבירה בסתר כאילו

דוחק רגלי שכינה, שנאמר 'כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום

רגלי'.

 (בבלי חגיגה טז,

ע"א)

מה שאמרו כאן על איסור הסתכלות בקשת משום דכתיב כמראה הקשת וכו', אין הכונה שהנביא מדמה מראה כבוד השכינה למראה הקשת לענין זהרירותו, אלא הדמיון הוא לענין תכונת טבע המראה הנמצא בקשת לעיני האדם, והוא דידוע דמראות הקשת מתהוים כאשר יעופו חלקי מים דקים באויר

והעב על פניהם מלמעלה, והשמש זרחה על המים ההם שבתוך הענן, אז מזה נעשה המראה הנקרא

קשת, כי המים נעשים כמראה הלטושה, ולכן כאשר יושם כלי מלא מים לפני השמש, אז יתראה

בדופן הכלי כמראה הקשת, וכנזכר כל זה בספר הברית ברחבה יע"ש,

נמצא מראות גוונים אלו אשר בקשת אינם מראות ממשות, אלא כך נראה לעיני האדם מראה כוזב,

ועל זאת התכונה של מראה הקשת שאינה ממשית, מדמה את מראה כבוד השכינה אשר יתראה לעיני

הנביא, שאין זה מראה ממשי, אלא כך יצוייר לעינים לפי שעה. ומה שאסור להסתכל בקשת, היינו מפני שנעשה בו דמיון

למראה כבוד השכינה לענין זה שביארנו, על כן צריך לנהוג בו

כבוד, שלא להסתכל בו.

(ספר בניהו בן

יהוידע חגיגה טז, ע"א)

שפה אחת? דברים אחדים? מגדל וראשו בשמים כמפעל

המתעלם מבני אדם.

שבע מעלות היו לו למגדל ממזרחו ושבע

ממערבו.מעלים את הלבנים מכאן ויורדים מכאן. אם נפל אדם ומת, לא היו שמים לב אליו,

ואם נפלה לבנה אחת, היו יושבים ובוכים ואומרים: אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה.

(פרקי דרבי

אליעזר,כ"ד)

…אמנם באמרם דבר זה (נעשה לנו שם) ירד ה' לסוף דעתם, כי יהיה הכל בהפך ממה שחשבו ואדרבה ישנו עם אחד מפוזר ומפורד שאין

לשום אחד עסק עם חברו אז יהיו לעם אחד אבל אם יתקבצו כולם למקום אחד לברוח מן

המלחמה של אומה באומה, אזי יפלו במלחמה גדולה מזו והיא מלחמה פנימית חרב איש ברעהו

כי כנוס לרשעים רע להם, ומאחר שאמרו "ונעשה לנו שם", אם כן כל אחד ירצה

להשתרר על חברו ולהיות גבוה ממנו כי זה מצוי בין הכיתות העושים כל מעשיהם למען ספר

שמם על כן טוב לפזרם ולמונעם מבנין זה.

 ("כלי

יקר" על בראשית י"א, א)

דומני, שגזרה זו (של פיזור דור הפלגה) לא היתה

ענישה, אלא דווקא תיקון גדול לטובת האנושות. עיקר משמעותה של פרשת מגדל בבל אינה

כלל בנסיון להקים את המגדל, אלא היא מתייחסת למה שנאמר

לפני זה: שהיתה "כל הארץ – האנושות המחודשת שלאחר

המבול – "שפה אחת ודברים אחדים". לאחר כשלון הבניה קמו לשונות שונות

וממילא גם דברים שונים. דומני שיסוד המשגה, או החטא, של דור הפלגה איננו בבניית

העיר והמגדל אלא במגמה לקיים באמצעים מלאכותיים אלה את המצב של "שפה אחת

ודברים אחדים" – של ריכוזיות,

שבסגנון המודרני אנו קוראים לו טוטליטריות.

(ישעיהו ליבוביץ: "הערות לפרשיות

השבוע" , עמ' 14-15)