וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה שְׁנַיִם שְׁנַיִם

מִכָּל הַבָּשָׂר

אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים.

(בראשית ז, ט"ו)

ויבאו. סיפר הפלא שכולם באו אל נח, הגם שרובי החיות בורחים מן

האדם, ואל התֵּבה הגם שרובם בורחים משבת בית ומצודה ואוהבים החפשיות, ושלא באו רק שנים

שנים ולא יותר, והיו מכל הבשר שלא חסר אחד מן המינים.

(מלבי"ם שם, שם)

האדם מתגלה כאן בכל כבודו. כל בעלי החיים באו

אליו וביקשו להינצל על ידו.

(הרש"ר הירש, שם שם)

מכל הבשר אשר בו רוח חיים. אומרו בכאן 'מכל הבשר', גם אשר בו רוח חיים,

הוא להיות כי עד הנה לא הותר להמית בריה לאכול בשר, ולנח הותר, והנה לכאורה יהיה הדבר

מבהיל יורה אכזריות, אך הוא להיות שכולם ניצולו בזכות נח, וגם להיות שהבינו כל הברואים

שהוא להם טובה גדולה שיתעלה ממדרגת נפש החיונית לנפש המדברת והמשכלת, על כן קימו וקבלו

על עצמם כל הברואים להיותן לברות לבני נח, וזה יאמר בכאן 'כל הבשר' דייקא, אשר בו

(רק) רוח חיים דייקא והבן, ולזה אש"ר ב"ו רו"ח חיי"ם, ס"ת

רחו"ם, שהוא רחמנות גדול.

(רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב: אגרא דכלה על פרשת נח)

'וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים' – …לעתיד לבוא, שפע הדעת יתפשט ויחדר אפילו

בבעלי-החיים. "לא ירעו ולא

ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה" וההקרבה שתהיה אז של מנחה, מהצומח,

תערב לה' כימי עולם וכשנים קדמוניות.

(עולת ראי"ה עמ' רצב)

"הוי

כל צמא לכו למים"

דליה מרקס

סימני החיים הקטנים והגדולים ואותות העתים מוצפנים להם בתוך

תפילות ישראל. התפילות מסמנות את חילופי הזמנים והעונות והשנים ועוזרות למתפלליהן

למצוא אחיזה בעולם מבלבל. דוגמה לסימון חילוף בטבע היא הביטוי שנותנת התפילה

לחלוקתהּ של השנה העברית לעונה גשומה ולעונה שחונה.

זה עתה חגגנו את חג הסוכות, שבו "נידונים על המים" (ראש השנה א, ב). בימי בית שני עמדו בשיאו של החג טקסים

הקשורים בניסוך המים, טקסים אלה כונו "שמחת בית השואבה". בסיום החג, בשמיני

עצרת, התפללנו את תפילת הגשם, ובכך ציינו את ראשיתה של העונה הגשומה. מעתה (ועד

פסח) אנו מזכירים את הגשמים בברכת גבורות בתפילתנו, ופונים אל אלהים כ"משיב

הרוח ומוריד הגשם". בשבוע הבא (וליתר דיוק בשבעה במרחשוון) מועצם הביטוי

של התקווה לגשמים ולתפילתנו תוסף גם "שאילת גשמים", היינו הבקשה: "ותן

טל ומטר לברכה".

פעמים רבות אני שואלת את עצמי מה חשבו אבות אמותינו ואמהות

אבותינו כשביקשו גשם באירופה הרוויה באגמים ובנהרות והגשומה ממילא. האם יכולים היו

לחוש את החרדה הקיומית של מחברי התפילה, דרי ארץ ישראל התלוים בגשם למחייתם

מפני שנה שחונה ויבשה? בארץ ישראל, לעומת זאת, אין ספק שהתפילות לגשם נאמרו מתוך

דאגה ממשית, תוך הצצה מוטרדת הן בשמיים הן באדמה. רב יהודה, מחכמי התלמוד ביטא את חשיבותו

של הגשם באומרו: "גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה", רבא אף הגדיל ממנו

באומרו: "יותר מיום שניתנה בו תורה", ואילו רב הונא אמר: "גדול יום

הגשמים מתחיית המתים, דאילו תחיית המתים לצדיקים, ואילו גשמים בין לצדיקים בין לרשעים"

(בבלי תענית ז ע"א).

בדרך כלל המים אצלנו הם ברכה, אך גם כאן יש הצפות ושטפונות

וגורלם של נתיבי איילון בעניין זה אינו תמיד שפיר מזה של נחלי מדבר יהודה. דווקא השבוע,

הזמן שבין ה"הזכרה" של הגשמים לבין "שאילתם",

מזומנת לנו פרשת נח ובה סיפור המבול ותיאור המים שניתכו בעוז כה רב עד שֶׁמחו

את סימני החיים מן הארץ. אלהים הבטיח אמנם לא לחזור ולקלל את האדמה במבול אבל דומה

שגם חכמינו ראו צורך להציב מעין מענה טקסטואלי למים המסוכנים הגואים בפרשה. מענה זה

נמצא בלשונה של ההפטרה¹, ובה קריאתו הנאדרת של הנביא: "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ

לַמַּיִם" (ישעיהו נה, 1). את ההזמנה דרשו

חז"ל כדוברת על תלמוד התורה אבל אנו יכולים גם לקרוא אותה כלשונה. כל הצמאים

ילכו נא אל המים וירווה צמאונם. לא סתם הדברים נאמרים כנבואה, אנו יודעים שהדבר

אינו כל כך פשוט, מים חיים אינם זמינים לכל אחד, בעבר כבימינו…

שבת זו, שבה

אנחנו מצוים בין ה"הזכרה", שטיבעוֹ של עולם שבעונה הזו ירדו

גשמים ובין ה"שאילה" המעידה על כך שאין לקחת את הגשם כמובן מאליו

ושלא תמיד יורדים באיזורינו גשמי ברכה בעתם; בין המים המענישים והממיתים של המבול

ובין המים המבקשים להרוות "כל צמא" – היא הזדמנות לחשוב על משמעות

המים בעבורנו. באופן אסוציאטיבי אנחנו מקשרים מים לטוהרה ולניקיון, אבל האם תמיד

כך הוא הדבר? במאמרה בספר "פרשת המים", כותבת חוקרת איכות הסביבה

מירע'לה גולדשטיין:

טבילה במים היא סמל

גופני של טיהור רוחני. כוחו של סמל זה נובע מההבנה שהמים הם נקיים ובכוחם לשטוף כל

זוהמה. אבל היום אנו חוששים מפני מים שלא טופלו. פעמים רבות אנו מקשרים מים בטבע

לסיכון ללקות במחלות או בזיהומים. כמה מהגורמים לזיהום הם עתיקים, כמו מי שופכין,

אבל אחרים, ככימיקלים תעשייתיים או חומרי תרופות, הם חדשים. יתר על כן, בני אנוש

הם אלה שיצרו והפיצו את המזהמים המסוכנים האלה. המציאות הזו מעלה שאלות על היחסים

בין טהרה גופנית לטהרה רוחנית: האם אנו יכולים להיות טהורים מבחינה רוחנית אם

הסביבה הפיזית שלנו אינה טהורה? …אם חיללנו את המים שבהם אנו טובלים?²

זאת ועוד, אם מים קשורים בתודעתנו הדתית בצדק, כמאמר "וְיִגַּל

כַּמַּיִם מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן" (עמוס ה, 24). כיצד נוכל להסביר את העובדה, שכיום ליותר ממיליארד בני

אדם אין גישה למי שתיה ראויים, ואיך זה קורה בתקופתנו המודרנית שמיליונים מתים מדי

שנה ממחלות הקשורות במים ובהעדרם, וזאת בעוד שבמדינות העשירות מבזבזים בני אדם

מאות ליטרים בכל יום על ג'קוזי, אמבטיות פאר ועל פינוקי סרק. יש לומר, עם זאת, שהציבור

הישראלי שונה מעט משאר ארצות העולם המפותח. אנו דווקא מודעים לצורך בחיסכון במים,

רבים מתעניינים במצב מפלס הכנרת ותודעת "חבל על כל טיפה" אינה בגדר של

סיסמה חלולה בבתינו, אבל רוב השאלות הגדולות הקשורות במים ובניצולם עדיין זוקקות

מענה.

"הטכלונוגיה", מוסיפה גולדשטיין, "נתנה בידינו

כוח לשלוט בתהליכים טבעיים, ובאמצעות כוח זה אימצנו את הגישה לפיה אנו צריכים

לשלוט בהם. כתוצאה מגישה זו פגענו בטבע בדרכים רבות, מהביצות המקומיות ועד האקלים

העולמי". והרי הכול יודעים, שעִם עוצמה רבה באה גם אחריות גדולה.

ארגוני איכות הסביבה קבעו את השבת, פרשת נחׁ, כשבת של

מודעות ציבורית לשאלות סביבתיות. דומה שבישראל המודעות למים, לזמינותם,

לאיכותם ולמאבקים הקשורים בהפקתם ובהשגתם נוכחת בשיח הציבורי הרבה יותר מאשר ברוב

מדינות המערב, אבל אין במודעות זו די, לא מבחינה אסטרטגית ולא מבחינה מוסרית – שומה

עלינו להזכיר לעצמנו גם שהמים הם ברכת האל; אין אנו יכולים לקחת אותם כמובנים מאליהם

ואם אנו מבקשים לשלוט בהם, עלינו לעשות זאת מתוך הכרה במצוקות הקשורות במים

ובשאלות של צדק הנובעות מהצורך בהם ובעיקר באיזור שחון כשלנו.

המים מלמדים אותנו שיעור בצניעות – חומר פשוט כל כך, חסר

צבע וצורה – אוחז את המפתח לחיים. המים מציעים שיעור חשוב בהכרת תודה ובחידוש

המחויבות שלנו כלפי אלהים, אדם ואדמה.

אמר רבי עקיבא:

אשריכם ישראל,

לפני מי אתם מטהרין,

ומי מטהר אתכם?

אביכם שבשמים,

שנאמר: "וְזָרַקְתִּי

עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים

וּטְהַרְתֶּם" (יחזקאל לו, 25 ),

וְאוֹמֵר "מִקְוֵה

יִשְׂרָאֵל ה'" (ירמיהו יז, 13).

מה מקוה מטהר את הטמאים,

אף הקדוש ברוך הוא מטהר

את ישראל. (משנה יומא ח, ט)

1. השנה חלה שבת נח בראש

חודש ועל כן נקרא את ההפטרה המיוחדת ליום זה מישיעהו סו.

2. פרשת המים: טבילה

כהזדמנות לצמיחה, להיטהרות ולריפוי, בעריכת תמר דבדבני, מיה ליבוביץ, אלונה ליסיצה

ודליה מרקס, תל אביב תשע"ב, עמ' 177-176.

פרופ' דליה מרקס מלמדת ליטורגיה ומדרש בהיברו יוניון קולג'

בירושלים. ספרה : פירוש פמיניסטי למסכתות תמיד, מידות וקינים יצא לאחרונה באנגלית.

העולם מתקיים על הדין, על המוסר ועל

הכבוד הבין-אישי

לפי שהעולם קיים על הדין, שהרי המבול בא

לעולם שלא היה דין ביניהם וגוזלין וחומסין זה את זה כדכתיב 'ותמלא הארץ חמס' ואם

כן מי שדן דין אמת, גורם שהעולם מתקיים על ידו והוי כאלו נעשה שותף.

(שפתי חכמים שמות

י"ח אות ט)

'ותשחת הארץ לפני האלהים' : לפני הגדולים

שהיו בארץ, שהיו לוקחים את הנשים בחזקה.

ותמלא הארץ חמס: איזהו חמס ואיזהו גזל?

אמר רבי: חמס שוה פרוטה, גזל פחות משוה פרוטה וכן היו אנשי דור המבול עושין;

אחד מהן היה מוציא קופתו מלאה תורמוסין לשוק, זה בא ונוטל פחות משוה פרוטה וזה פחות

משוה פרוטה עד שאינו יכול להוציא מהם בדין. אמר להם הקב"ה: אתם עשיתם שלא כהוגן

אף אני אעשה עמכם שלא כהוגן ושלא כשורה ככתוב 'הלא נסע יתרם בם ימותו ולא בחכמה' (איוב ד') – בלא חכמת התורה.

(חזקוני בראשית ו ,

יא).

ועתה שהאריך הגלות בעונותינו הרבים יותר מדי,

יש לישראל להבדל מהבלי העולם ולאחז בחותמו של הקדוש-ברוך-הוא שהוא אמת, ולקדש

עצמם אף במותר להם (יבמות כ, א), ושלא לשקר לא

לישראל ולא לגוי, ולא להטעותם בשום ענין, שנאמר: "שארית ישראל לא יעשו

עולה ולא ידברו כזב, ולא ימצא בפיהם לשון תרמית" (צפניה ג, יג). ועוד כתיב: "וזרעתיה לי בארץ" (הושע ב, כה) – כלום אדם זורע כור אחד אלא להכניס כמה כורים,

כך זרע הקדוש-ברוך-הוא ישראל בארצות כדי שיתוספו עליהם גרים (פסחים פז, ב). וכל זמן שהם מתנהגים עמהם בלא מרמה, ידבקו בהם. והנה

הקדוש-ברוך-הוא הקפיד על גזל של רשעים, שנאמר: "ותמלא הארץ חמס" (בראשית ו, יא).

"מעשה ברבי שמעון בן שטח, שקנה חמור

מישמעאלי אחד. הלכו תלמידיו ומצאו אבן טובה תלויה בצוארו. אמרו לו תלמידיו: רבי, "ברכת

ה' היא תעשיר" (משלי י, כב)

אמר להם: חמור קניתי, אבן טובה לא קניתי. הלך

והחזיר לאותו הישמעאלי. קרא עליו אותו הישמעאלי: ברוך ה' אלהי שמעון בן שטח!"

(דברים רבה ג, ג)

וכן יש בירושלמי (בבא מציעא פ"ב ה"ה): "חכמים הזקנים קנו חטים מן הגויים,

ומצאו בו צרור של מעות והחזירו להם. אמרו הגויים: בריך אלההון דיהודיא! (ברוך

אלוהי היהודים)" וכן יש הרבה מעשים שהחזירו מפני קדוש השם.

(ארחות צדיקים, שער

העשרים ושלשה שער האמת)

"הבה נבנה לנו עיר ומגדל"

סיפור בניית

העיר והמגדל מבטא גם את הסכנה הגלומה בכוח שליטתו של האדם, וזאת כאשר ההישגים

הטכניים פוסקים מלהיות אמצעים, אלא הם נעשים תכלית למענה האדם קיים.

רעיון זה מבוטא בצורה חריפה במדרש מאוחר הנקרא "פרקי דר' אליעזר" האומר:

"שבע

מעלות (קומות) היו למגדל במזרחו ושבע ממערבו; מעלים את הלבנים מכטן ויורדים מכאן;

ואם נפל אדם ומת לא היו שמים לבם אליו, ואם נפלה לבֵנה אחת היו יושבים ובוכים

ואומרים: אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה!"

זה משמעו של

שלטון הטכנולוגיה, המכניס את האדם למסגרת ומשימה חברתית ציביליזטורית אחת ממנה לא

יתכן לחרוג, ומדרש זה מציג בפנינו את המצב בו האדם הופך כלי ומכשיר להעלאת לבֵנים,

ואילו הייצור הטכני נעשה התכלית, ולכן אין בוכים על אדם שנפל מראש המגדל, משום

שלאדם יש תמיד תחליף.

 (י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 33)

אות וזיכרון, ברית ואחריות

אין הקב"ה מסתפק במאמר פיו, אלא הוא מקים למאמרו

אות וזכרון, וכן מצינו גם בהמשך ההנהגה האלהית: הקב"ה מקים אותות – כגון

תפילין, שבת, מילה – כדי להזכיר לאדם תמיד מחדש את האמתות הגדולות, ששלום

האנושות תלוי בהן.

"לדֹרֹת עולם": חסר

דחסר: ברית ה' תתקיים בכל העתים; היא תגן גם על הדור הלוקה בחסר, שחסרונו

ניכר כלפי פנים או כלפי חוץ. בדורות אלה יימס לב האדם, אז הוא עלול להתייאש מן

הצדק האלהי; אך מראה הקשת בענן יזכירנו, שברית ה' כרותה עם האדם ועם הארץ; ברית זו

תתקיים בכל עת ובכל דור, והנהגת ה' תשיג את מטרתה – גם בדור הלוקה בחסר.

(הרש"ר

הירש בראשית ט, יב)

…בעולם המונהג בדרכי נסים (לפני המבול) שעצם קיומו

אינו מובטח כלל, אין מקום למצוות, ולא ייתכן פרוגרמה של הכרת אלוהים ועבודתו אלא

בעולם הנוהג כמנהגו. לכן, אין זה מקרה שאין אנו קוראים על מתן מצוות אלא לאחר

המבול, ולא בני אדם הראשון היו הראשונים שנתחייבו במצוות, ומכאן משמעותן הגדולה של

מה שנקראו במסורת "מצוות בני נוח" שבאו רק בעולם שלאחר המבול.

…דווקא בעולם מחודש זה שהוא גם הנועד להיות עולמנו,

ולא בעולם הנסים שקדם לו, נפתח הפתח למאבק בין ערכים לתיקון העולם והאדם, דבר

המתגשם בפועל באישיותו המהפכנית של אברהם אבינו, העולה וצומחת בסיומה של פרשת

"נֹח", והוא האדם המקבל עליו את המשימה לתקן עולם במלכות שדי, ולא לקבל

את העולם כמות שהוא.

(י.

ליבוביץ : שבע שנים של שיחות על פ' השבוע, עמ' 27-28)

מוסר שבטי עומד בניגוד למוסר מוחלט

אם

יגמרו המגדל, יבואו למחשבה שניה למנוע בל כרחם האנשים שנבדלים מדעתם זו, וזהו דבר

רצח ושוד המשחית את הישוב לגמרי, ולזה לא מועיל מה שכעת המה מתאחדים בדעה, וזה

שצעק ירמיה הנביא (פרק ב)

"מה תיטיבי דרכך לבקש אהבה… גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים, לא

במחתרת מצאתים כי על כל אלה" – פירוש שהו בימיו אגודות והיו מתפארים שהמה

באהבה ושלום יותר מכל מבני אדם, ואמר הנביא כי לא כן, שהרי גם בכנפייך נמצאו דם

נפשות נקיים, ולא משום איזה גניבה וכדומה, אלא משום שלא היו באגודתכם, נמצא

באה אגודתכם לרציחה, ואין בזה שבח של שלום, אלא באופן שיהיו נזהרים גם מלעשות

רעה עם מי שאינו באגודתכם.

 (העמק

דבר והרחב דבר בראשית יא, ו)