וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת

חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה.

(בראשית ח', ו')

ויהי מקץ ארבעים יום – משהתחילו לחסור

המים. והנכון בעיני כי פירושו משנחה התבה על הרי אררט, כי היאך ידע נח כשהחלו המים

לחסור, אבל כשנחה על הרי אררט ידע שהרגיש שהתבה נחה על דבר קשה, והמתין עוד ארבעים

יום למען יחסרו עוד המים וישלח אחד מן העופות לראות אם ימצא אילן מגולה עדיין. את

חלון התבה אשר עשה – הוא הצוהר שאמר צהר תעשה לתבה, ושלח משם את

העורב. יש לשאול אם נח ידע יום שפסקו הגשמים, כמו שכתבנו למה לא פתח את חלון התֵּבה

מיד אחר שאין גשם יורד, ויש לפרש כי עדיין פחד נח כי בהתרומם גלי המים ושאונם יגיעו

המים למעלה ויכנסו בתבה דרך החלון, לפיכך לא פתחה עד שנחה התבה על ההרים והמתין עוד

ארבעים יום, ואז ידע כי חסרו המים מלהתרומם ולא פחד שיכנסו בתבה, ופתח החלון לראות

ולשלח העורב.

(רד"ק שם, שם)

צהר תעשה לתבה

וגו', האיר

אדוני אבי זקיני [הבעל שם טוב] נ"ע, תבה מרומז על מִלה, שהוא נקרא תיבה,

וזהו מה שאמר 'צוהר תעשה לתבה', ואמר הוא ז"ל שתראה להאיר התבה היוצא מפיך

וכו'.

(ספר בעל שם טוב על התורה – פרשת נח)

ויהי מקץ ארבעים יום – פירוש: אחר שיזכה האדם לבא לתוכן

התורה הקדושה שניתנה למשה רבינו עליו השלום למ' יום. ויפתח נח את חלון התיבה אשר

עשה – פירוש: אז השם יתברך ברוך הוא הנקרא נח ע"ש ששוכן ונח בעולמו

להשגיח על בריותיו, פותח להצדיק שער בקדושתו, שיהא הולך ומתגבר בקדושה רבה. וישלח

את העורב – פירוש: הכתוב מונה וחושב מדרגת צדיקים שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו ופירש

'וישלח כו' דהיינו ששלח הצדיק בעולם. את העורב רמז שיש בני אדם שברא אותם הקדוש

ברוך הוא שיתעסקו במשא ומתן באמונה לפרנס בניו ובני ביתו והם נקראים בשם עורב

ע"ד דאיתא בגמרא על אותם בני אדם שאינם רוצים לפרנס את בניהם היו מכריזים עליהם

עורבא בעי בני והאי גברא לא בעי בני , וגם עורב הוא לשון מתיקות שזה

היא ערוב ומתוק בעיני השם יתברך ברוך הוא ובעיני הבריות, בעוסקו במשא ומתן באמונה,

וזהו 'וישלח את העורב' – היינו הצדיקים הנ"ל הנקראים בשם עורב.

(נעם אלימלך לפרשת נח)

פרשת נח: מה בין "קיצוץ בנטיעות" ומגדל בבל?

אלעד קפלן

"הבה נבנה לנו עיר ומגדל

וראשו בשמים ונעשה לנו שם" אומרים זה לזה צאצאי צאצאיו של נח ומתחילים

לתכנן את מגדל בבל, גורד השחקים הראשון בעולם. הם מכירים את הסיפור על המבול הגדול,

ששטף את הארץ והותיר רק את תיבתו של נח בדד בעולם. בעזרת בניית מגדל יציב וגבוה,

הם מקווים להביס את כוחות הטבע וליצור לאנושות הצעירה שקט וביטחון. הבניה מתחילה

במרץ רב, אך הסיפור נגמר בכי רע. הפרויקט לא זוכה לאישור בניה מהקב"ה, שבתגובה

למעשה מפיץ את בני האדם על פני כל הארץ ומבלבל את שפתם. במקום אחדות ושיתוף, נוצר

שוני ופירוד.

על פניו, מדובר בסיפור של יוזמה אמיצה, בשיתוף פעולה בין כל

בני האדם סביב מטרה אחת. אילו הסיפור היה מסתיים אחרת, אולי ניתן היה לראות במגדל

בבל סמל לאחדות אנושית. "ויהי כל

הארץ שפה אחת ודברים אחדים" מתואר תכנון המגדל. מי שלא מכיר את סוף

הסיפור עלול להתבלבל ולחשוב שמדובר בחזון של שלום לאחרית הימים, כאשר ההמשך יכל

בקלות להפוך להמנון ציוני: "הבה

נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ".

אז מה רע בכך שבני האדם יבנו עיר ומגדל?

לפי פשט הפסוקים, נדמה כאילו הקב"ה חושש מעוצמת האדם

ונאבק בו על עמדת כוח. חז"ל, אולי מתוך חשש מפרשנות זו, הדביקו למעשיהם של

בוני המגדל מגוון מניעים נסתרים כגון חטאים נגד האל, עבודה זרה, ניסיון להילחם

בצבא השמיים ועוולות מוסריות. את הפירוש המסתורי ביותר מציע הרמב"ן, שמעביר

ביקורת על ההצהרה של בוני המגדל "נעשה לנו שם":

אבל היודע פירוש שם, יבין כוונתם

ממה שאמרו "ונעשה לנו שם" – וידע כמה השיעור שיזמו במגדל לעשותו, ויבין

כל העניין, כי חשבו מחשבה רעה, והעונש שבא עליהם להפרידם בלשונות ובארצות מידה

כנגד מידה, כי היו קוצצים בנטיעות.

והנה חטאם דומה לחטא אביהם, ושמא בשביל זה דרשו (ב"ר לח ט): אשר בנו בני האדם – אמר רבי

ברכיה מה בני חמריא בני גמליא, אלא בנוי דאדם קדמאה וכו'. והסתכל כי בכל עניין

המבול הזכיר "אלוהים", ובכל עניין הפלגה הזכיר השם המיוחד, כי המבול

בעבור השחתת הארץ, והפלגה בעבור שקצצו

בנטיעות, והנם ענושים בשמו הגדול, וזה טעם הירידה, וכן במידת סדום. והמשכיל

יבין.

דבריו של הרמב"ן אינם ברורים. מה המשמעות של "קיצוץ

בנטיעות" וכיצד מי שבונה מגדל מקצץ בהם? הרמב"ן משווה את מגדל בבל לחטא

האדם הראשון. לדבריו, על פי הכתוב בבראשית רבה, הסיבה שנאמר בסיפור מגדל בבל "ואשר בנו בני האדם" היא הדמיון בין חטאם וחטא האדם הראשון.

אם נעיין בפסוקים, נראה כי המבנה דומה:

האדם הראשון: "ויאמר ה'

א-לוהים – הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע, ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעֹלם. וישלחהו ה' א-לוהים מגן עדן

לעבֹד את האדמה אשר לֻקח משם" (בראשית ג,

כב-כג)

מגדל בבל: "ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכֻלם וזה החִלם לעשות, ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות… ויפץ ה' אֹתם משם על פני כל הארץ ויחדלו

לבנֹת העיר" (בראשית יא, ו-ח)

כמו במגדל בבל, גם בסיפור האדם הראשון קשה להבין את הבהלה.

האמנם "היה כאחד ממנו"?

הייתכן "לא יבצר מהם כל אשר יזמו

לעשות"? מלבד העבירה על דבר ה', עליה האדם כבר נענש בפסוקים הקודמים

לעניין זה, מה הפסול בידיעת טוב ורע, שדורש את סילוקו של האדם מגן עדן? בשני

הסיפורים נראה לכאורה כי אין פסול מהותי במעשי האדם – ידיעת טוב ורע או עשיית עיר

ומגדל.

ובכל זאת, הרמב"ן רואה במעשים אלו "קיצוץ

בנטיעות".

הביטוי "קיצוץ בנטיעות" מחבר אותנו לדמות אחרת, התנא

אלישע בן אבויה, "אחר", שעזב את עולם התורה והתחבר לרומאים. במסכת חגיגה

(יד,

ב) מסופר כי אלישע נכנס לפרדס וקיצץ בנטיעות. פעולה זו הובילה להתרחקותו מהיהדות

ונטישת התורה.

מה עשה אלישע בפרדס? קיימים פירושים רבים המנסים להסביר את

התהליכים שגרמו לאלישע לעזוב את היהדות, שחלקם עוסקים במשמעות של "פרדס"

ככינוי לתורת הסוד והקבלה. הסבר אחד מופיע בביקורת של התלמוד הירושלמי (חגיגה ט, ב) על אביו של

אלישע אשר רצה להנות מכוחה של התורה ולכן הקדיש את בנו ללימוד – "לפי שלא היתה כוונתו לשם שמים לפיכך לא

נתקיימה באותו האיש". ייתכן כי אלישע שאף, כמו אביו, למצוא פתרונות

מיסטיים, קלים ומהירים, להגיע לגדולה. במקום "לשם שמיים" הוא פעל לעשות

שם לעצמו. הוא לא חיפש את השיח והדיון בבית המדרש ובמקום להעשיר את החברה הוא קיצץ

את מגוון הקולות המצוי בה.

נחזור לסיפורי בראשית – האדם הראשון ומגדל בבל. סיפורים אלו

שייכים לתשתית היצירה של העולם – בסיס הקיום האנושי. משום כך, אולי יש להחליף את

ההבנה שלנו את המושג "חטא" במובן הנקודתי, בתפיסה חדשה ורחבה על מהות

האדם בעולם ומחוייבותו הנגזרת מכך.

בתפיסתו התיאולוגית, הראי"ה קוק הציג את מטרת העולם כפן המשתלם

של האלוהות השלמה. לדבריו, קיומו של האל מושלם, אך על מנת להיות מושלם יש

צורך גם בהשתלמות – השתפרות מתמדת. לצורך כך ברא את העולם – המרכיב המשתלם, ששואף

כל הזמן קדימה.

מה אנו חושבים על דבר המטרה האלהית

בהמצאת ההויה? אומרים אנו שהשלמות המוחלטת היא היא מחוייבת המציאות, ואין בה דבר

בכוח, כי אם הכל בפועל. אבל יש שלמות של הוספת שלמות, שזה אי אפשר להיות באלהות,

שהרי השלמות המוחלטת האין סופית אינה מניחה מקום להוספה. ולמטרה זו, שהוספת שלמות

גם היא לא תחסר בהויה, צריכה ההויה העולמית להתהוות, ולהיות לפי זה מתחלת מתחתית

היותר שפל, כלומר ממעמד של החסרון המוחלט, ושתלך תמיד הלוך ועלה להעלייה המוחלטת.

וההויה נוצרה בתכונה כזו שעדי עד לא תחדל מהתעלות, כי זאת היא פעולה אין סופית… (שמונה קבצים א, תמג)

קיצוץ בנטיעות הוא, כפשוטו, קיצוץ בצמיחה של העולם. העולם נוצר

על מנת לצמוח, להמשיך להשתלם, ולפרוח באופן אין סופי. החיפוש אחר דרכי קיצור מקצץ

בנטיעות. כך עשה אלישע בן אבויה כאשר נכנס לפרדס בחיפוש אחר דרכי קיצור לעשיית שם.

האדם הראשון ואנשי מגדל בבל קיצצו אף הם בנטיעות וניסו למצוא דרכי קיצור להגיע

למטרה, תוך ויתור על הדרך. אם האדם הראשון יאכל מעץ החיים, הוא יהיה שלם, כך שאין

לו תפקיד בעולם. אנשי מגדל בבל ידירו את עצמם מהעולם, יוותרו על הצמיחה וינסו

להגיע למעלה, למטרה, מבלי לפתח את העולם החדש סביבם. הם התאחדו אך ורק לצורך "עשיית

שם" – העצמת עצמם כאן ועכשיו, גם על חשבון העולם סביב והדורות הבאים אחריהם. הם

לא השכילו להבין כי אחדות אמיתית היא מטרה שאינה ניתנת לניתוק מהדרך. היא אינה נוצרת

על ידי שפה אחת או מטרה אחת, אלא מהיכולת לגשר על פערים ולהתמודד עם שוני בין בני

האדם. כאשר נטיעות צומחות, הענפים מתפתחים בצורות ובכיוונים שונים – וזה כל

יופיים.

כאשר הקב"ה מפזר את בוני המגדל על פני כל הארץ, אין

בדבריו מימד של כעס או הענשה, אלא שאיפה לאפשר לנטיעות להמשיך לצמוח. כאשר אנו

מדברים בשפות שונות, גרים הרחק אחד מהשני ומשתייכים לתרבויות שונות, יש לנו מה

ללמוד זה מזה – יש לנו לאן לצמוח ולהתקדם. ההבדלים בינינו מאפשרים לעולם להמשיך

לנוע בדרך של התקדמות והשתלמות. המשימה הניצבת בפנינו, לאור ניסיון מגדל בבל, היא

לקדש את הדרך מבלי לאבד את המטרה ולשאוף למטרה מבלי לוותר על הדרך.

עו"ד

אלעד קפלן ממונה על המדיניות הציבורית והמשפטית במכון עתים.

המלך הצרפתי

המפורסם אמר, אחרַי המבול

ונח הצדיק אמר, לפנַי המבול

וכשיצא מן התיבה אמר המבול מאחורי,

ואני אומר, אני בתוך המבול

אני התיבה ואני חיות טמאות וחיות טהורות

ואני שנים זכר ונקבה…

ונושא על כתפַי תֵבה משונה וריקה

ובה שאריות אהבה וזכר תפִלות וקצת מן התקוה.

(יהודה עמיחי, מתוך "פתוח סגור פתוח", עמ' 29)

אות הברית,אות לשלום

…ואמרו בטעם האות הזה כי הקשת לא

עשאו שיהיו רגליו למעלה שיראה כאלו מן השמים מורים בו, וישלח חציו ויפיצם בארץ,

אבל עשאו בהפך מזה להראות שלא יורו בו מן השמים, וכן דרך הנלחמים להפוך אותו בידם

ככה כאשר יקראו לשלום למי שכנגדם. ועוד שאין לקשת יתר (מיתר) לכונן חצים

עליו.

(הרמב"ן בראשית ט, י"ב)

מגדל וראשו בשמים כמפעל המתעלם מבני אדם

שבע מעלות היו לו למגדל ממזרחו ושבע

ממערבו.מעלים את הלבנים מכאן ויורדים מכאן. אם נפל אדם ומת, לא היו שמים לב אליו,

ואם נפלה לבנה אחת, היו יושבים ובוכים ואומרים: אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה.

(פרקי דרבי אליעזר,כ"ד)

שפה אחת ? דברים אחדים?

…אמנם באמרם דבר זה ('נעשה לנו שם')

ירד ה' לסוף דעתם, כי יהיה הכל בהפך ממה שחשבו ואדרבה ישנו עם אחד מפוזר ומפורד

שאין לשום אחד עסק עם חברו אז יהיו לעם אחד, אבל אם יתקבצו כולם למקום אחד לברוח

מן המלחמה של אומה באומה, אזי יפלו במלחמה גדולה מזו והיא מלחמה פנימית חרב איש

ברעהו, כי כנוס לרשעים רע להם, ומאחר שאמרו "ונעשה לנו שם", אם כן

כל אחד ירצה להשתרר על חברו ולהיות גבוה ממנו, כי זה מצוי בין הכיתות העושים כל

מעשיהם למען ספר שמם, על כן טוב לפזרם ולמונעם מבנין זה.

(כלי יקר בראשית י"א, א)

בכאן שהיה שפה אחת היינו לשון אחד,

וגם היה דברים אחדים שלא היה שום שינוי במבטא, ולזה הצליחו כי גם השינוי במבטא גורם פירוד לבבות, מה שאין כן

כשכולם מדברים בענין אחד גורם אהבה.

(אגרא דכלה

דף ע"ח, ב)

גדול השלום ושנואה המחלוקת

אותן של דור המבול לא נשתיירה מהן פליטה

ואלו של דור הפלגה נשתיירה מהם פליטה. אלא, דור המבול על ידי שהיו שטופים בגזל

שנאמר (שם כד) 'גבולות ישיגו עדר גזלו וירעו' לפיכך לא נשתייר מהן פליטה,

אבל אלו על-ידי שהיו אוהבים זה את זה, שנאמר 'ויהי כל הארץ שפה אחת' לפיכך נשתיירה

מהן פליטה.

רבי אומר: גדול השלום, שאפילו ישראל

עובדים עבודת כוכבים ושלום ביניהם. אמר המקום: כביכול איני יכול לשלוט בהן, כיון ששלום

ביניהם, שנאמר (הושע ד) 'חבור עצבים אפרים הנח לו' אבל

משנחלקו מה הוא אומר (שם) 'חלק לבם עתה יאשמו' הא למדת: גדול

השלום ושנואה המחלוקת.

(בראשית רבה פרשה לח)

"ואלה

תולדות בני נח" – כולנו בני איש אחד נחנו

דע שכל סיפור שתמצא מוזכר

בתורה, אם לאימות ההשקפה שהיא יסוד מיסודות התורה, או לתיקון מעשה מן המעשים כדי

שלא יהא בין בני אדם עוול ורשע… כיוון שהיה יסוד התורה שהעולם מחודש, ושהנברא

תחילה איש אחד ממין האדם והוא אדם, ושהזמן שעבר מקדם מאדם למשה רבנו אלפיים וחמש

מאות שנה בקירוב, ואילו נאמרה להם ההודעה הזו בלבד, היה האדם אז ממהר להסתפק,

במצאו את בני האדם נפוצים בקצווי התבל בכללותה, ועמים שונים, ולשונות שונות רחוקות

זו מזו מאד, לפיכך סילק את הספק הזה ביחסו את כולם והסתעפותם והזכרת שמות אותם

המפורסמים פלוני בן פלוני, וימי חייהם, והודעת מקום מגוריהם, והסיבה שגרמה להפצתם

בקצווי תבל, והסיבה שגרמה לשינויי לשונותיהם, ושהיתה ראשיתם במקום אחד, ושפה אחת

לכולם, שכך צריך להיות, כיוון שכולם בני איש אחד.

(מורה נבוכים ג, נ)

לפיכך נברא אדם יחידי – ללמדך,

שכל המאבד נפש אחת , מעלה עליו הכתוב כאלו איבד עולם מלא. וכל המקיים נפש אחת , מעלה עליו

הכתוב כאלו קיים עולם מלא. ומפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחברו: אבא גדול

מאביך. ושלא יהו מינין

אומרים, הרבה רשויות בשמים. ולהגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה

מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם

בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחברו.

(משנה סנהדרין ד, ה)