אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן

 וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית

בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ. (בראשית ט, י"ג )

את קשתי נתתי בענן והיתה

לאות ברית בין מאמרי ובין הארץ.

(כתר יונתן בראשית ט, יג

)

האות נתונה ומשמעותה מפורשת;

בכך אין להטיל ספק, אך עלינו להבין את הקשר בין האות ובין משמעותה. המפרשים הלכו

כאן בדרכים שונות: האות היא קשת הפוכה, והיתר פונה אל הארץ; הווה אומר, הקשת היא

אות של שלום: תמו חצים משמים – הקשת נראית כמחברת שמים וארץ; הווה אומר: היא מסמלת

את הקשר שבין שמים וארץ. הקשת ארוגה מאור וממים. האור מתגלה בעיצומו של הענן,

המשפיע חיים ומות; הווה אומר: העולם

מתקיים בחסד, אפילו מידת הדין מתוחה. אך אולי יש קשר הדוק עוד יותר בין גווני הקשת

לבין כל האמור עד כה. הן זו תהיה הנהגת ה' מכאן ואילך: רבות ומגוונות הדרכים להתפתחות

המין האנושי; אך ה' לא יגזור כליה על האדם, אלא יחנכנו לקראת המטרה האלהית – על

יסוד השוני ורבגווניות בני האדם. והנה, זו כל עצמה של הקשת: היא קרן אור אחת מלאה

וטהורה השבורה לשבעה גוונים – מן הקרן האדומה הקרובה אל האור ועד לקרן הסגולה

הרחוקה מן האור ומתמזגת עם האופל; אך כל הגוונים הם אור, והם מצטרפים לקרן לבנה

אחת, המאירה במלוא טהרתה.

 (הרש"ר הירש בראשית ט, טו)

בין "צדיקותו" של נח

ל"אמונתו" של אברהם

אפרים חמיאל

שחיתות המין האנושי הגיעה לשיא

בלתי נסבל, ואלוהים החליט להשמידו ולהתחיל מחדש. נח, הצדיק היחיד בדור נבחר כמי

שיתחיל את האנושות מחדש. התורה מתארת את נח פעמיים כצדיק בדורו. "איש צדיק

תמים היה בדרתיו" (ו' ט'), ו-"אותך ראיתי צדיק לפני

בדור הזה" (ז' ב'). ההדגשה על ה"דור"

הביאה את הפרשנים הקלסיים למחלוקת האם העובדה שנח היה צדיק בדור שהיה ראוי להשמדה

בשל שחיתות מוסרית, מעלה את קרנו של נח או מורידה אותה, שכן אין ספק כי השפעות

הדור חלות על כל בני הדור. מצד אחד ראוי נח לשבח על שבדור כה גרוע הצליח לשמור על

צלם האלוהים שבו ולהתעלות. מצד אחר מוריד הדבר את איכות המעלה של נח שהצליח להתבלט

למרות בינוניותו על רקע דור של רשעים, אך בדור של צדיקים לא היו מבחינים בו.

ממעיטי דמותו עושים השוואה בינו לבין אברהם. על נח נאמר "את האלהים

התהלך נח" (ו' ט'), ואילו על אברהם נאמר

"התהלך לפני והיה תמים" (י"ז א'). מסתבר כי גדול ההולך לפני

ה' ומאיר מכוח אישיותו ופעולתו לכל את הדרך, למי שהולך לצידו של האל

כשהוא מודרך ומופעל. ההבדל בין נח לאברהם מתבטא בשניים:

א) ה' מקיים עם אברהם דיאלוג שוטף

לאורך שנים, שבו אברהם אקטיבי, בעוד נח שומע מונולוג אלוהי, נשאר פסיבי ואינו

משתתף בשיח.

ב) נח שומע כי ה' מתכנן השמדה

טוטלית של כל הבריאה מלבד שני נציגים, זכר ונקבה מכל יצור, ואינו מגיב. כקודמיו

אדם וקין הוא אינו לוקח אחריות, ולא מנסה לשנות את רוע הגזירה. אברהם לעומתו שומע

כי ה' מתכנן להשמיד את כל תושבי סדום ועמורה, לוקח אחריות ואינו מהסס לעמוד מול

הנוכחות האלוהית ולהעלות אפשרות שהצדק האלוהי עלול לשגות, וכך מנסה לשנות את

הגזרה. רק כאשר ניסהו האל בנסיון פרטי-אישי בעקידה, לא ערער ובטח בצדק האלוהי. בכך

מתבטא ההבדל בין נח וחנוך (ה' כ"ב) לבין האבות, שיעקב מעיד

עליהם: "האלהים אשר התהלכו אבתי לפניו אברהם ויצחק" (מ"ח ט"ו).

מן הראוי לציין כאן כי

ל"צדיקות" ו"אמונה" במקרא יש משמעות שונה מן המשמעות שקיבלו

מלים אלו בלשון חכמים. צדיק איננו מי שפורש מהעולם הזה ושקוע כל היום בעבודת ה'

ובנסיונות להדבק בו, אלא אדם שיוצא זכאי במשפט האלוהי ודרכו בעולם היא דרך היושר.

אין מובנה של האמונה – תחושה ותודעה חזקה ללא הוכחה בקיומו של אלהים, אלא, לבעל

אמונה יש ביטחון בקיום הבטחתו של ה' או שיש לו תכונות של איש אמין, ישר ופועל צדק.

לפיכך צדיקותו ותמימותו של נח (ושל כל מי שכונה צדיק במקרא) מתייחסים למוסריותו

וליושרו כלפי הזולת בדור של שחיתות מוסרית, חמס וגזל, ולא למידת דבקותו הדתית בה'.

כך יש לפרש גם את תיאור התורה את אברהם "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" (ט"ו ו') – אברהם בטח בקיום הבטחת הזרע שהבטיחו ה', למרות הזיקנה שלו ושל שרה, ובשל כך

רשם ה' זאת לזכותו. "התהלך לפני והיה תמים" (י"ז א') – לך בדרך ישרה. "הגוי גם צדיק תהרג?" (כ' ד') – האם ה' הורג גויים גם אם הם זכאים ואינם אשמים במשפט האלוהי? "ויאמינו

בה' ובמשה עבדו" (שמות י"ד ל"א) – ישראל בטחו כי יתקיימו

הבטחותיהם של ה' ושליחו משה, ולא שהאמינו בקיומם, שהרי משה חי ופועל לעיניהם!

"ויהי ידיו אמונה עד בא השמש" (שמות י"ז

י"ב) –

ידי משה היו ישרות כלפי מעלה. "צדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב' ד') – לא כפרוש הנוצרי שהצדיק יחיה בזכות אמונתו (באלהותו של ישו) ודבקותו בכך,

אלא הצדיק יחיה בזכות היותו אדם בוטח בה', נאמן, ישר ופועל צדק.¹

הפרשנות המודרנית רואה בפרשיות

הראשונות של ספר בראשית סדרה של נסיונות אלוהיים כביכול, שמטרתם ללמד לקח מוסרי את

הקורא. הנסיון הראשון בגן עדן נכשל. הנסיון השני לאפשר לאנושות להגיע בכוחות עצמה

להכרה באל יחיד ובהכרח לקיים חיים

מוסריים לקיום החברה, נכשל. האדם העדיף את החומרי החושני הנמוך שבו, והדבר הסתיים

במבול והשמדה טוטאלית. גם הנסיון השלישי, של דור הפלגה, שאחרי נח, שביקש לפתֵח

ולקדם את האנושות ללא הדרכה אלוהית, באמצעות ביטול ערכו של היחיד ורתימת כל הכוחות

לעריצותה של החברה ולמען הכבוד הלאומי באחידות רעיונית ולשונית, נכשל. האדם בחר

הפעם בפיתוח מעלותיו היחודיות ביוהרה, ביומרת יתר ובעריצות, כשהוא רואה במדינה

ובאומה תכלית ולא אמצעי לרווחת התושבים. בתגובה הפיץ ה' את אנשי דור הפלגה ובלל את

לשונותיהם ובכך ניפץ את רדיפת הכבוד של הכלל, מנע את האחידות, את הריכוזיות

הטוטאליטארית, ואיפשר סובייקטיביות ודיפרנציאציה ממנה מתחייב קיום מגוון של דעות,

מאמצים ומאבקים הנותנים משמעות להוויה האנושית, ומהם תתברר האמת בתהליכים

דיאלקטיים ממושכים.² צבעי הקשת מסמלים את הרבגוניות הזו המבטיחה את

התפתחות האנושות, והיא תשמש מעתה ואילך אות לכך שהמגוון מציל את החיים עלי אדמות ממבול נוסף. תיאורי שלושת הנסיונות

הראשונים האלו באים ללמד את הקורא את ההשקפה המקראית לפיה מקורו של הרע הוא באדם,

שנוצר עם בחירה חופשית לעשות טוב או רע, והוא עלול לשגות, להתרשל או להזיד כרצונו,

בעצלות, בטפשות או ברשעות, כשהוא נלכד ברשת תאוות כבוד, תאוות בצע או תאוות בשרים.

הרע קיים בעולם הנברא כדי להבחין ממנו את הטוב, והוא העולם הטוב ביותר האפשרי.

עולם שבו אין רע ואין סבל הוא עולם ללא אתגר, ללא לקח וללא שכר, עולם ריק. ממהלך

ההיסטוריה האנושית עד כאן הסתבר כי יש צורך בהכוונה אלוהית של האדם אל הטוב, אחרת

יתקשה לזהותו, לשאוף להתמיד בו ולהצליח בכך. מטרת המקרא מעתה היא להדריך את הקורא

אל הטוב בדרך החדשה שנבחרה, והיא להקים עם מיוחד שיעשה שליחות מיוחדת זו באנושות.

מכאן ואילך מתחיל ההסבר מהו מקומו של עם ישראל בחברה האנושית, וכיצד החל את דרכו

בעולם עבור האנושות כולה.³

הפרשנות היהודית הפוסט-מודרנית

צנועה יותר. המקרא מביא לפנינו מעתה את הנרטיב של עם ישראל. כיצד התחילה דרכו בין

הנרטיבים השונים והדומים במידה רבה יותר או פחות, שהתקיימו באזור הסהר הפורה בזמן

העתיק. נרטיבים אלו התפתחו במקביל במהלך ההיסטוריה. הפרשנות הזאת רואה בראיה

פלורליסטית את הנרטיבים השונים שכל אחד משקף את האמת עבור נושאו, כל זאת מבלי

לערער בהכרח על קדושתו של הנרטיב המקראי עבור אלו שבתודעתם התפתח, ומחויבותם

לנורמות שצמחו בו.

1

ראו שד"ל כתבים, כרך ראשון, שעורים בתאולוגיה

דוגמאטית, עמ' 75-74.

2

ראו פירוש 'עקידת יצחק' ורש"ר הירש לחטא דור הפלגה.

השווה י' ליבוביץ, הערות לפרשיות השבוע, עמ' 16-15.

3

זוהי גם התאוריה של רש"ר הירש בפירושו לתורה. ראו למשל

פרק י"א פסוק י' ועוד רבים.

ד"ר אפי חמיאל היה שנים רבות בכיר בבנק לאומי.

מתמסר עתה למחקר הדתיות המודרנית במאה ה–19

(רש"ר הירש, שד"ל ומהר"ץ חיות) ועוסק ביעוץ פיננסי פרטי.

וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי

בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל. מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה

וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל

אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה. שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה, זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר

צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ.

(בראשית ז, ז-ט)

וַיָּבֹאוּ

אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל

הַבָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים.

(שם, שם,

טו)

'שנים מכל יבאו אליך להחיות' – הודיעו

כי מעצמם יבאו לפניו שנים שנים, ולא יצטרך הוא לצוד אותם בהרים ובאיים, והוא יביאם

בתיבה אחרי כן. ובמעשה פירש, שבאו זכר ונקבה (להלן ז ט). וזה

היה בכללם. אחרי כן ציוהו שייקח מכל הבהמה הטהורה שבעה שבעה, ובאלה לא אמר שיבואו

אליו אלא שהוא ייקח אותם, כי הבאים להינצל ולחיות להם זרע באים מאליהם, אבל

הבאים להקריב עולות לא גזר שיבואו מעצמם להישחט, אבל לקחם נח, כי הצוואה של שבעה

שבעה היתה כדי שיוכל נח להקריב מהן קרבן.

 (רמב"ן בראשית ו , כ)

'ויבא נח וגו' מפני מי המבול' – אמר ר' יוחנן: נח מחוסר אמנה היה אילולי שהגיעו מים עד קרסוליו לא היה נכנס בתיבה.

'שנים

שנים באו אל נח' – בא שקר ורצה להיכנס. אמר לו נח: אי

אתה יכול להיכנס, אלא אם כן אתה נושא לך בת זוג. הלך שקר וביקש לו בת זוג. פגע

במאֵרה, אמרה לו: מהיכן אתה בא? אמר לה: מאצל נח, שהייתי רוצה להיכנס לתיבה ולא

הניחני אלא אם כן יש לי בת זוג . רצונך, הוי בת זוגי. אמרה לו: ומה אתה נותן לי?

אמר לה: אני מַתנה עמך שכל מה שאני אוצֵר, את נוטלת. שמעה לו ונכנסו שניהם לתיבה.

כיון שיצאו מן התיבה – היה שקר הולך ואוצֵר ומאֵרה נוטלת ראשון ראשון. בא שקר ואמר לה: היכן כל מה שאצרתי? אמרה לו: וכי

לא כך הונה בינינו, שכל מה שאתה אוצר, אני נוטלת? לא היה לו פתחון פה לכך נאמר 'הרה עמל וילד שקר' (תהילים

ז, טו) – המשל אומר: שקר מוליד ומאֵרה נוטלת.

 (ע"פ ילקוט שמעוני נח, נו – בתרגום עברי ע"פ ספר האגדה)

גם לעורב יש זכויות

הכלב שהיה משמר צאנו של

הבל, היה משמר נבלתו מכל חיית השדה, מכל עוף השמים, והיה אדם ועזרו יושבים ובוכים ומתאבלים

עליו, ולא היו יכולים מה לעשות, שלא היו נהוגין קבורה. עורב אחד שמת רעהו אמר:

אלמד לאדם זה מה לעשות. מה עשה? נטל רעהו וחפר בארץ וטמנו לעיניהם וקברו. אמר אדם:

כעורב הזה אני עושה, ונטל את נבלתו של הבל וחפר בארץ וטמנה, ושילם הקב"ה

לעורבים שכר טוב בעולם הזה. ומה שכר טוב נתן להם? שהן מולידין את בניהם ורואין אותם

לבנים ובורחין מלפניהם וסבורים שהם בני נחש, והקב"ה מזמין להם יתושים ונותן להם

מזונם ואוכלין שנאמר: 'מי יכין לעורב צידו' ולא עוד אלא קוראין ליתן מטר על הארץ

והקב"ה שומע לקולן ושולח מטר על פני הארץ שנאמר: 'נותן לבהמה לחמה לבני עורב

אשר יקראו'.

(פרקי דרבי אליעזר פרק

כא)

שפה אחת ? דברים אחדים?

…אמנם באמרם דבר זה (נעשה לנו שם) ירד ה' לסוף דעתם, כי יהיה הכל בהפך ממה שחשבו

ואדרבה ישנו עם אחד מפוזר ומפורד שאין לשום אחד עסק עם חברו אז יהיו לעם אחד אבל

אם יתקבצו כולם למקום אחד לברוח מן המלחמה של אומה באומה, אזי יפלו במלחמה גדולה

מזו והיא מלחמה פנימית חרב איש ברעהו כי כנוס לרשעים רע להם, ומאחר שאמרו

"ונעשה לנו שם", אם כן כל אחד ירצה להשתרר על חברו ולהיות גבוה ממנו כי

זה מצוי בין הכיתות העושים כל מעשיהם למען ספר שמם על כן טוב לפזרם ולמונעם מבנין

זה.

("כלי יקר"

על בראשית י"א, א)

…דומני, שגזרה זו (של פיזור דור הפלגה) לא היתה ענישה, אלא דווקא תיקון גדול

לטובת האנושות. עיקר משמעותה של פרשת מגדל בבל אינה כלל בנסיון להקים את המגדל,

אלא היא מתייחסת למה שנאמר לפני זה: שהיתה "כל הארץ" – האנושות המחודשת

שלאחר המבול – "שפה אחת ודברים אחדים". לאחר כשלון הבניה קמו לשונות

שונות וממילא גם דברים שונים. דומני שיסוד המשגה, או החטא, של דור הפלגה איננו בבניית

העיר והמגדל אלא במגמה לקיים באמצעים מלאכותיים אלה את המצב של "שפה אחת

ודברים אחדים" – של ריכוזיות, שבסגנון המודרני אנו קוראים לו טוטליטריות.

(מתוך: "הערות

לפרשיות השבוע" לפרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל, עמ' 14-15)