וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו
אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל.

מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר
אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף

וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה. שְׁנַיִם
שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה, זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ. (בראשית ז, ז-ט)

וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל הַבָּשָׂר
אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים.

 (שם, שם, טו)

'שנים מכל יבאו אליך להחיות' – הודיעו כי מעצמם יבאו לפניו שנים
שנים, ולא יצטרך הוא לצוד אותם בהרים ובאיים, והוא יביאם בתיבה אחרי כן. ובמעשה
פירש, שבאו זכר ונקבה (להלן ז ט). וזה היה בכללם. אחרי כן ציוהו שייקח מכל הבהמה
הטהורה שבעה שבעה, ובאלה לא אמר שיבואו אליו אלא שהוא ייקח אותם, כי הבאים להינצל
ולחיות להם זרע באים מאליהם, אבל הבאים להקריב עולות לא גזר שיבואו מעצמם להישחט,
אבל לקחם נח, כי הצוואה של שבעה שבעה היתה כדי שיוכל נח להקריב מהן קרבן.

 (רמב"ן בראשית ו , כ)

'ויבא נח וגו' מפני מי המבול' – אמר ר' יוחנן נח מחוסר אמנה היה
אילולי שהגיעו מים עד קרסוליו לא היה נכנס בתיבה.

 'שנים שנים באו אל נח' – בא שקר ורצה
להיכנס. אמר לו נח: אי אתה יכול להיכנס, אלא אם כן אתה נושא לך בת זוג. הלך שקר
וביקש לו בת זוג. פגע במאֵרה, אמרה לו: מהיכן אתה בא? אמר לה: מאצל נח, שהייתי
רוצה להיכנס לתיבה ולא הניחני אלא אם כן יש לי בת זוג . רצונך, הוי בת זוגי. אמרה
לו: ומה אתה נותן לי? אמר לה: אני מַתנה עמך שכל מה שאני אוצֵר, את נוטלת. שמעה לו
ונכנסו שניהם לתיבה. כיון שיצאו מן התיבה – היה שקר הולך ואוצֵר ומאֵרה נוטלת ראשון ראשון. בא שקר ואמר לה: היכן
כל מה שאצרתי? אמרה לו: וכי לא כך הונה בינינו, שכל מה שאתה אוצר, אני נוטלת? לא
היה לו פתחון פה לכך נאמר 'הרה עמל וילד שקר' (תהילים ז, טו) – המשל אומר:
שקר מוליד ומאֵרה נוטלת.

 (ע"פ ילקוט שמעוני נח, נו – בתרגום עברי ע"פ ספר האגדה)

וגם את (בני) נח באהבה זכרת…

דבורה וייסמן

מוקדש
בצער לזכרו של נתן יוסף, בנם של מוריי וידידיי

מרת בלו
גרינברג והרב יצחק גרינברג

אפתח בשני קטעי ספרות, המבטאים גישות שונות לנושא:

"סיפר לי הד"ר מאיר ווייס, כשהיה הרמן כהן בפולין
התפלל בליל יום הכיפורים בבית תפילה של חסידים. כשהגיעו לפסוקי שמע קולנו הייתה
התעוררות גדולה. וכשהגיעו לפסוק 'כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים' אמר שליח
ציבור את הפסוק בקול בכייה. הרהר הרמן כהן בלבו, כמה חש ומרגיש יהודי פולני זה
בחזון הגדול שחזה הנביא על העולם, שכל העמים יכירו וידעו כי עם אחד הם וכולם
יתפללו כאחד בבית תפילה אחד.

לאחר התפילה בא לו הרמן כהן אצל בעל התפילה ובירכו ואמר לו,
מפני מה בכית באותו פסוק 'כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים'? אמר לו, היאך לא
אבכה שבית קדשנו ותפארתנו יתמלא גויים". (ש"י עגנון, תכריך של סיפורים,
עמ' 173)

רב-אנפין

בפנים רבות ראיתיך-

במעשה,
בדבור ובמחשבה,

בנוי,
בכוח ובמדות,

ברגש
ובשאיפה לטוב.

בסוד
שיח אעריצך,

כל
אדם משיב רוח בכינורי,

המנגינה
וקול הדממה

שלום
לנשמתי.

גלוי
שכינתך

בכל
זר, בכל חדש, בנכרי ובגר אהבתך, רב-אנפין. (זאב פלק, תשמ"ו, שיר-תפילה זה הופיע בספרון, סידור
קטן שיצא לאור בירושלים בתשנ"ג ושזכיתי לקבלו כמתנה מפרופ' פלק ז"ל.)

עגנון, באירוניה האופיינית לו, מעמיד אותנו על המגמות
הסותרות בהתייחסותם של יהודים אל אומות העולם—אוניברסליזם מחד גיסא, ופרטיקולריות, שלעיתים גובלת
בשלילת הזר, מאידך גיסא. גם היום מתנהל ויכוח בין הצדדים השונים המתבססים על
מסורות שונות בתוך התרבות היהודית.

בסיפור הבריאה, אנחנו רואים תופעה מעניינת: כל החי
והצומח מחולק למינים שונים—בפרק
א' של ספר בראשית, אנחנו מוצאים את הביטויים הבאים: בפסוק י"א, "…עץ פרי עושה פרי למינו…", בפסוק י"ב,"…דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עושה פרי אשר זרעו
בו למינהו…",בפסוק כ"א, "…ואת כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למינהם
ואת כל עוף כנף למינהו…", בפסוק כ"ד,"…נפש חיה למינה בהמה ורמש
וחיתו ארץ למינה…" ובפסוק כ"ה, "…את חית הארץ למינה ואת הבהמה
למינה ואת כל רמש האדמה למינהו…"
רק לגבי האדם, הביטוי הזה אינו מופיע. האדם נברא בצלם האלוקים ובדמותו. כשם שה'
הוא אחד, כך האדם שבצלמו ובדמותו, אחד הוא. (מעניין שגם המדע המודרני מייחס את כל
בני האדם למין אחד: homo sapiens sapiens. המובן המילולי
של הביטוי הלטיני הוא "אדם חכם חכם." הלוואי! אין זנים
שונים של בני אדם.)

במסכת
אבות (ג: י"ח), אמר רבי עקיבא:

"חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתרה נודעת לו שנברא
בצלם, שנאמר, כי בצלם אלוקים עשה את האדם. (בפרשתנו, בראשית ט: ו) חביבין
ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר, בנים אתם
לה' אלוקיכם. (דברים י"ד: א)
חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה, חיבה יתרה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה, שנאמר 'כי
לקח טוב נתתי לכם, תורתי על תעזובו." (משלי ד: ב)

ובמסכת יבמות (ס"א, ע"א), מופיע
המשפט הקשה, "אתם קרויין אדם, ואין הנוכרים קרויין אדם." המשפט
נמצא בהקשר מאד מסוים ומתייחס לטומאת המת. אך בדומה לאמירה המפורסמת "כל
המלמד את בתו תורה, כאילו מלמדה תפלות", שהוצאה מהקשרה הספציפי, המתייחס
לתורת הסוטה, ויושמה על מנת להדיר נשים במשך דורות רבים מבית המדרש, כך המשפט ביבמות
מובא כ"תנא דמסייע" על ידי גזענים יהודיים עד ימינו.

במאמר בשם "אתם קרויים אדם…",
שיצא לאור בשנת 1984, השנה בה נבחרה מפלגת "כך" לכנסת, כתב מורי פרופ'
משה גרינברג את הדברים הבאים:

"ההתעוררות
הלאומית היהודית פיתחה מערכת תפיסות חינוכיות אשר שירתה את מטרותיה: עצמאות
וריבונות מדינית, יישוב ארץ ישראל, חידוש התרבות העברית. דגש הושם על תולדות ישראל
בארצו בעת העתיקה, וכן על השלילה שבקיום הגלותי. יש בתפיסה מגמתית זו משום פשטנות
מסלפת, אך לפחות אפשר לזקוף לזכותה את התכלית הבונה—צורך השעה—שאליה
התכוונה.

עם
זאת, בתחום אחד נרחב—הקורא אף הוא להתייחסות חדשה—לא
טיפלו.

החזרה
לפעילות לאומית, כאומה בין האומות, מחייבת דפוסי התייחסות אל הנוכרי שכמותם
לא ידע העם היהודי מעולם, ובשתי חזיתות: החיצונית—בין אומה לאומה—שהעיקרון
המקובל הוא הדדיות, והפנימית—בין יהודי לנוכרי החי בתחום
שלטונו—שהעיקרון החייב לשלוט בה הוא הצדק
והאחווה. (כאן, בחזית אחרונה זו, דווקא קיים כלל גדול בתורה שניתן ללמוד ולהקיש
ממנו תולדות הרבה לזמננו: "וכי יגור אתכם גר בארצכם לא תונו אותו. כאזרח
מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים"—(ויקרא י"ט:
ל"ג-ל"ד.) האיבה התהומית שסבלנו, הלחץ שלחצו ולוחצים אותנו חסמו כל עניין בבדיקת
הנושא מצדנו. נראה היה, כאילו מתאימה הירושה שקיבלנו מאבותינו למצבנו, אפילו היום.

ירושה
זו, בנושא זה, מתנקזת בארצנו באפיק מסוים שמקורותיו העיקריים הם: ר' יהודה הלוי,
המהר"ל מפראג, ר' שניאור זלמן מלאדי …והרב אברהם יצחק הכהן קוק.
בשורתה היא, כי בחירת ישראל—פירושה הבדל מהותי—הבדל
שב"צורה", בלשון ההגות של ימי הביניים—בין ישראל לגויים."

מצאתי לנכון לצטט את פרופ' גרינברג בהרחבה, מפני
שכמוהו, גם אני סבורה שזאת אחת הבעיות הבוערות ביותר שעלינו להתמודד איתן כיהודים
דתיים בני זמננו. חשוב להעמיד הבנה אחרת של בחירת ישראל, המדגישה יותר את
האחריות שלנו ואת החובות שלנו הנובעות מהתורה, ולא הבדלים מהותיים בינינו לבין
אומות העולם. העם שסבל הכי הרבה בתולדות העולם מגזענות, חייב להיזהר מ"אבק של
גזענות". לעומת השמות המכובדים אותם מונה גרינברג, ניתן לשאוב השראה
מהרמב"ם, הרב שמשון רפאל הירש, שד"ל, והרבה הוגי דעות בני הדורות
האחרונים. אפילו אצל הרב קוק (האב) עצמו, ניתן למצוא התבטאויות שונות בנושא. מסתבר
שהמחשבה היהודית לדורותיה רב-קולית למדי בנידון.

יכול להיות שגם תקופתנו, עם המלחמה הנוכחית והעלייה
המדאיגה בתופעות אנטי-שמיות בעולם, אינה מזמינה בדיוק ליברליות יהודית כלפי
הגויים. אבל, נראה לי שבכל זאת עלינו לנסות ולפתח גישה הומניסטית ואוניברסאלית,
אולי כהרחבת המושג של ברית הקשת עם בני נח. מסיפור מגדל בבל בפרשה זאת,
למדים אנו שאחידות אוניברסלית, במיוחד כשהיא נכפית ללא התחשבות בבני אדם, איננה
רצויה ואף מסוכנת. אך ההסתגרות והעוינות בין קבוצות אנושיות שונות, שאליהן מובילה
פרטיקולריות יתר, מסוכנות לא פחות. כלומר, התערבותו של הא-ל מנעה את סכנת האחידות
הכפויה והבלתי מתחשבת ואיפשרה פרטיקולריות המוצעת לאדם כסיכוי לעולם טוב יותר, אך
בידי האדם לנצל אפשרות זו או חלילה להפוך פרטיקולריות זו לעונש.

עלינו לשאוף לאיזון בין אהבת בני נח ואהבת ישראל. אוסיף
כאן בנימה אישית שהאוניברסאליות שבתורה נראית לי אותנטית יותר ונאמנה יותר לרוח
התורה משנאת הזר, מסיבה אנתרופולוגית. שנאה ועוינות לאחֵר, הן לצערנו נחלת האנושות
כולה. בשבטים מסוימים, המילה ל"בני אדם" זהה לשם השֵבט. דהיינו, לא
נזקקנו לגילוי שכינה כדי להמציא את היחס השלילי לגויים. הרבותא, החידוש שבתורתנו
הקדושה, טמון באמונה שכל בני האדם נבראו בצלם, ושגם את בני נח זוכר
ה' באהבה.

ד"ר דבורה וייסמן מנהלת את מכון כרם
להכשרת מורים לחינוך הומניסטי-יהודי בירושלים

המוסר התורני איננו מוסר שבטי

ועתה שהאריך הגלות בעונותינו הרבים יותר מדי, יש לישראל להיבדל
מהבלי העולם ולאחוז בחותמו של הקדוש-ברוך-הוא שהוא אמת, ולקדש עצמם אף
במותר להם (יבמות
כ, א), ושלא
לשקר לא לישראל ולא לגוי, ולא להטעותם בשום עניין, שנאמר: "שארית
ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב, ולא ימצא בפיהם לשון תרמית" (צפניה ג, יג). ועוד כתיב: "וזרעתיה
לי בארץ" (הושע
ב, כה) – כלום
אדם זורע כור אחד אלא להכניס כמה כורים, כך זרע הקדוש-ברוך-הוא ישראל בארצות כדי
שיתווספו עליהם גרים (פסחים פז, ב). וכל זמן שהם מתנהגים עימהם בלא מרמה, ידבקו בהם. והנה הקדוש-ברוך-הוא
הקפיד על גזל של רשעים, שנאמר: "ותמלא הארץ חמס" (בראשית ו, יא).

"מעשה ברבי שמעון בן שטח, שקנה חמור מישמעאלי אחד. הלכו
תלמידיו ומצאו אבן טובה תלויה בצוארו. אמרו לו תלמידיו: רבי, "ברכת ה' היא
תעשיר" (משלי
י, כב).

אמר להם: חמור קניתי, אבן טובה לא קניתי. הלך והחזיר לאותו
הישמעאלי. קרא עליו אותו

הישמעאלי: ברוך ה' אלהי שמעון בן שטח! (דברים רבה ג, ג)"

וכן יש בירושלמי (בבא מציעא פ"ב ה"ה): "חכמים הזקנים קנו חטים מן
הגויים, ומצאו בו צרור של מעות והחזירו להם. אמרו הגויים: בריך אלההון דיהודיא!
(ברוך אלוהי היהודים)" וכן יש הרבה מעשים שהחזירו מפני קידוש השם.

(ארחות צדיקים, שער העשרים ושלשה שער האמת)

ההזדקקות לאדמה מחללת.

'ויחל נח איש האדמה': כיון
שנזקק לאדמה, נעשה חולין.

בתחלה איש צדיק תמים ועכשיו, איש
האדמה.

(תנחומא,בראשית,י"ג )

גם לעורב יש זכויות

הכלב שהיה משמר צאנו של הבל,
היה משמר נבלתו מכל חיית השדה, מכל עוף השמים, והיה אדם ועזרו יושבים ובוכים
ומתאבלים עליו, ולא היו יכולים מה לעשות, שלא היו נהוגין קבורה. עורב אחד
שמת רעהו אמר: אלמד לאדם זה מה לעשות. מה עשה? נטל רעהו וחפר בארץ וטמנו לעיניהם
וקברו. אמר אדם: כעורב הזה אני עושה, ונטל את נבלתו של הבל וחפר בארץ וטמנה, ושלם
הקב"ה לעורבים שכר טוב בעולם הזה. ומה שכר טוב נתן להם? שהן מולידין את בניהם
ורואין אותם לבנים ובורחין מלפניהם וסבורים שהם בני נחש, והקב"ה מזמין להם
יתושים ונותן להם מזונם ואוכלין שנאמר: 'מי יכין לעורב צידו' ולא עוד אלא קוראין
ליתן מטר על הארץ והקב"ה שומע לקולן ושולח מטר על פני הארץ שנאמר: 'נותן
לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו'.

(פרקי דרבי אליעזר פרק כא)

עושה
שלום במרומיו (ובינינו לבינו כביכול), הוא יעשה שלום עלינו.

'זאת אות הברית אשר אני
נותן' – … ואמרו בטעם האות הזה, כי הקשת לא עשאו שיהיו רגליו למעלה
שיראה כאלו מן השמים מורים בו, 'וישלח חציו ויפיצם בארץ' (תהילים יח טו), אבל עשאו בהפך
מזה להראות שלא יורו בו מן השמים, וכן דרך הנלחמים להפוך אותו בידם ככה, כאשר
יקראו לשלום למי שכנגדם. ועוד שאין לקשת יתר (מיתר) לכונן חצים עליו.

(רמב"ן
בראשית ט , יב)

"הבה נבנה לנו עיר ומגדל"

סיפור בניית העיר והמגדל מבטא גם את הסכנה הגלומה בכוח
שליטתו של האדם, וזאת כאשר ההישגים הטכניים פוסקים מלהיות אמצעים, אלא הם
נעשים תכלית למענה האדם קיים. רעיון זה מבוטא בצורה חריפה במדרש מאוחר
הנקרא "פרקי דר' אליעזר" האומר:

"שבע מעלות (קומות) היו למגדל במזרחו ושבע ממערבו;
מעלים את הלבנים מכטן ויורדים מכאן; ואם נפל אדם ומת לא היו שמים לבם אליו, ואם
נפלה לבנה אחת היו יושבים ובוכים ואומרים: אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה!"

זה משמעו של שלטון הטכנולוגיה, המכניס את האדם למסגרת
ומשימה חברתית ציביליזטורית אחת ממנה לא יתכן לחרוג, ומדרש זה מציג בפנינו את המצב
בו האדם הופך כלי ומכשיר להעלאת לבֵנים, ואילו הייצור הטכני נעשה התכלית, ולכן אין
בוכים על אדם שנפל מראש המגדל, משום שלאדם יש תמיד תחליף.

 (י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות
על פרשת השבוע, עמ' 33)