משפטים, תשפ"ג, גיליון 1290
"לא תטה משפט…"
(שמות כ"ג ו')
כל המעלים עיניו מן הצדקה הרי זה נקרא בליעל, כמו שנקרא עובד עכו"ם בליעל. … והקב"ה קרוב לשוועת עניים שנאמר שוועת עניים אתה תשמע. לפי כך צריך להיזהר בצעקתם, שהרי ברית כרותה להם שנאמר " והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני".
(הרמב"ם, הלכות מתנות עניים י, ג)
גדולה הונאת דברים מהונאת ממון, שזה ניתן להשבה וזה לא ניתן להשבה. וזה בממונו וזה בגופו. והרי הוא אומר בהונאת דברים "ויראת מאלוהיך" לפי שהדבר מסור ללב. הא למדת, כל דבר שהוא מסור ללב נאמר בו "ויראת מאלוהיך", וכל הצועק מהונאת דברים נענה מיד שנאמר "כי אני ה' ".
(רמב"ם, הלכות מכירה יד, יח)
"כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים"
גילי זיון
דבריי מוקדשים לאישי היקר, שפרשת 'משפטים' היא פרשת בר המצווה שלו. ממנו למדתי מהי יושרה שאינה נענית לפיתוי המעוור …
בפרשתנו אנו קוראים את אחת התובנות העמוקות ביחס לטבע האנושי דרך הזהרת השוחד: "וְשֹׁחַד, לֹא תִקָּח: כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים" (שמות כג, ח). לשוחד יש עוצמה אדירה והוא משפיע על הפיקחים והחכמים שבין השופטים ובעלי השררה ואף על הצדיקים שבהם, כפי שנזכר בסיפא של הפסוק. האזהרה חוזרת ונשנית בספר דברים: "… וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (שם, טז יט).
כאז כן היום. חז"ל העידו על עצמם ביושרה מדהימה עד כמה אפילו אבק אבקו של השוחד פוסל אותם מלדון בעניינו של מי שהיטיב עימם (לכאורה) כמסופר במסכת כתובות (דף ק"ה, ע"ב). בחרתי שלושה סיפורים מייצגים מתוך שלל העדויות:
הראשון: כי הא דשמואל הוה עבר במברא אתא ההוא גברא יהיב ליה ידיה. אמר ליה: מאי עבידתיך? אמר ליה: דינא אית לי א"ל: פסילנא לך לדינא.
ובתרגום: כגון שמואל שעבר פעם אחת על גשר, בא אדם אחד ונתן לו ידו (סמכו בעת שעבר את הגשר). אמר לו (שמואל למושיט היד): מה מעשיך? אמר לו: דין יש לי. אמר לו: פסול אני לך לדין.
הסיפור השני: אמימר הוה יתיב וקא דאין דינא. פרח גדפא ארישיה. אתא ההוא גברא שקליה. א"ל: מאי עבידתיך? א"ל: דינא אית לי. אמר ליה: פסילנא לך לדינא.
תרגום: אמימר היה יושב בדין. פרחה נוצה על ראשו. בא אדם אחד וסלקה. א"ל (אמימר לאיש שסילק את הנוצה מעל ראשו): מה מעשיך? אמר לו: דין יש לי, אמר לו: פסול אני לך לדין.
והסיפור השלישי: ר' ישמעאל בר' יוסי הוה רגיל אריסיה דהוה מייתי ליה כל מעלי שבתא כנתא דפירי. יומא חד אייתי ליה בה' בשבתא. א"ל: מאי שנא האידנא? א"ל: דינא אית לי ואמינא אגב אורחי אייתי ליה למר. לא קביל מיניה. א"ל: פסילנא לך לדינא. אותיב זוזא דרבנן וקדיינין ליה. בהדי דקאזיל ואתי אמר: אי בעי טעין הכי, ואי בעי טעין הכי. אמר: תיפח נפשם של מקבלי שוחד ומה אני שלא נטלתי ואם נטלתי שלי נטלתי – כך, מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה.
תרגום: ר' ישמעאל, היה אריסו רגיל להביא לו סל של פירות בכל ערב שבת. פעם אחת הביא לו בחמישי בשבת. אמר לו: מה נשתנה היום? אמר לו: דין יש לי ואמרתי: בדרכי אביא למר. לא קבל ממנו. אמר לו: פסול אני לך לדין. הושיב שני תלמידי חכמים ודנו דינו. עם שהוא הולך ובא, היה ר' ישמעאל מהרהר: אלו רצה היה טוען כך, ואילו רצה היה טוען כך. [מחשבות על איך יכול היה לזכותו בדין] אמר: תיפח רוחם של מקבלי שוחד.
בשלושת הסיפורים שלעיל, מעידים האמוראים על עצמם כמה קל להטותם מן הדין. תשומת לב קלה כמו הושטת יד לעזרה, סילוק נוצה שנפלה על ראש הדיין, או הקדמת הבאת הפירות ביום אחד מהנוהג המקובל (פירות השייכים בדין לדיין, ר' ישמעאל)– כל אלו ושכמותם מזהמים את הדיון ועל הדיין המבקש לשפוט ביושר לפסול עצמו.
על המילים "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים" אומר רבי אבהו (כתובות ק"ה ע"א):
בא וראה כמה סְמוּיוֹת [עיוורות] עיניהן של מקבלי שוחד. אדם חש בעיניו נותן ממון לרופא, ספק מתרפא ספק אינו מתרפא. והן [מקבלי השוחד] נוטלין שוה פרוטה וּמְסַמִּין עיניהן שנאמר (שמות כג) "כי השוחד יעור פקחים".
וממשיכה שם הגמרא ואומרת:
תנו רבנן: "כי השוחד יעור עיני חכמים" (דברים טז) קל וחומר לטפשין, "ויסלף דברי צדיקים" קל וחומר לרשעים. מידי טפשים ורשעים בני דינא נינהו? [האם ממנים דיינים טיפשים ורשעים?] אלא הכי קאמר: "כי השוחד יעור עיני חכמים" – "אפילו חכם גדול ולוקח שוחד – אינו נפטר מן העולם בלא סְמִיוּת הלב". "ויסלף דברי צדיקים" – אפילו צדיק גמור ולוקח שוחד – אינו נפטר מן העולם בלא טירוף דעת.
כלומר לא החוכמה ואף לא הקפדה במצוות – מהוות חומת מגן מפני העיוות בדין שיוצרת תופעת לקיחת השוחד ע"י הדיין. אין דיין (קל וחומר מי שאינו דיין, אלא שר, פקיד נכבד, או לא עלינו ראש ממשלה) שחסין מפני העיוורון שיוצר השוחד כלפי עצמו וכלפי הסובבים אותו. כדברי רבא:
"מאי טעמא דשוחדא? כיון דקביל ליה שוחדא מיניה, איקרבא ליה דעתיה לגביה, והוי כגופיה! תרגום: כיוון שמקבל שוחד ממנו התקרבה דעתו אליו ונעשה כגופן. וכידוע "אין אדם רואה חובה לעצמו" (שם).
בסוקרנו את מקבלי השוחד סביבנו נוכל להבחין בין אנשים שהיינו מכנים אותם "מושחתים", לבין אנשים "נורמטיבים" שכל חייהם הקפידו שלא לגעת בכספי ציבור ובוודאי שלא לקחת שוחד, והנה גם הם נופלים לתוך הביצה הטובענית הזו. השאלה הנשאלת היא, כיצד ניתן להתמודד עם טובות ההנאה שנותן השוחד מבקש להרעיף על בעל השררה או על הדיין? מהו המצב הנפשי הנדרש המאפשר להגיד "לא" למתנה (ממונית או חברתית)? רב נחמן בר כהן מנסח בחדות את התשובה לשאלה: מהו המצב הנפשי הראוי שיש לאמץ כדי לא לקבל שוחד?
מאי דכתיב "מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה"(משלי כט)? אם דומה דיין למלך, שאינו צריך לכלום – יעמיד ארץ, ואם דומה לכהן שמחזר על הגרנות – יהרסנה (שם).
כלומר, מי שמרגיש שאינו צריך דבר, והוא כ"עשיר השמח בחלקו", יוכל לעמוד מול הצעת השוחד הרמוזה או המפורשת, אבל מי שמרגיש תמיד שהוא "חסר" וזקוק לחיזוק (להבטחות ולהטבות) ייפול בפח השוחד.
בשנים האחרונות עולה בכל פעם מחדש הדיון הציבורי והמשפטי סביב סוגיית השוחד שאיננו ממוני. תומכי ראש הממשלה טוענים ש"סיקור חיובי בעיתונות אינו נחשב לטובת הנאה המגבשת את עבירת השוחד". על כך שואל עו"ד שקלאר "האמנם?"[1]
אינני מבקשת כמובן להכריע בסוגיה העומדת לפתחינו בשנים האחרונות. אין לי את הידע והכלים לשם כך, אבל מעניין לחשוב: אם היינו שואלים את אמוראי הדיון התלמודי בו פתחנו, מה דעתם לגבי שוחד שאיננו ממוני, ככל הנראה הם היו עונים באופן חד משמעי כי זהו שוחד! אם סילוק לכלוך מראשו של הדיין, או הושטת יד לעזרה, מטים את ליבו של הדיין לטובת מי שעזר להם, גם אם לא התכוון כלל וכלל למתן שוחד, הרי שסיקור חיובי בעתון נפוץ – בוודאי פסול. אינני משפטנית אך מעניין לבחון מה אומר החוק בישראל על גבולות השוחד.
"סעיף 293 לחוק העונשין שכותרתו "דרכי שוחד", קובע במפורש כי "אין נפקא מינה בשוחד… (1) אם היה כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת".
עוד בשנות השמונים התייחס בית המשפט העליון לנושא זה וקבע כי “המחוקק לא תחם את עבירת השוחד ולא הציב לה גבולות מעבר להנחיות שבסעיפים 294-293 ואין גבול לאפשרויות הרב-גונית שבהן עשוי הדבר להתבטא בחיי יום יום, כשתמיד יהא צורך לבחון כוונת הנותן מחד והפעולות או הטבות שבאו מהמקבל מאידך, ואם קיים קשר סיבתי ביניהם”.(שקלאר שם)
ובהמשך הוא מדגיש:
המחוקק ביקש להגן על טוהר המידות של עובדי הציבור […] כמעט בלתי אפשרי להעלות על הדעת קבלת הטבה כלשהי במסגרת השירות שאינה עולה כדי "טובת הנאה". […] הפסיקה מספקת תמונה ברורה, לפיה בהתקיים סחר חליפין של טובות הנאה או תועלות, מכל סוג, הרי שמדובר בשוחד"(שם).
דברי התורה "וְשֹׁחַד, לֹא תִקָּח, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים" (שמות כג, ח) ניצבים כתמרור אזהרה מאז יום בריאת האדם, וימשיכו להוות אתגר נפשי קשה ביותר כל עוד ההיסטוריה האנושית ממשיכה להתקיים. כנראה צדק רב נחמן (כתובות דף קה עמוד ב) ורוב בני האדם דומים לכהנים יותר מאשר למלכים. אי-יכולתנו לשמוח במה שיש לנו ולהתעשר בחלקנו היא נקודת החולשה האנושית המפילה שוב ושוב גם גדולים וחזקים.
ד"ר גילי זיון (מבצרי), חברת קיבוץ סעד, חברת סגל בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית ובמרכז מנדל בנגב.
מי שופט את השופט
"וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ (רות, א, א): בִּזְּמַן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּן אֶת הָעוֹלָם, לְמִי הוּא דָן תְּחִלָּה, לְאוֹתָם שֶׁהֵם דָּנִין אֶת הָעוֹלָם. הֵם דָּנִין אֶת הָעוֹלָם, מִי דָן אוֹתָם? הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מִפְּנֵי קִלְקוּל הַדִּין, רָעָב בָּא לָעוֹלָם. בְּכָל זְמַן אֵינוֹ בָּא, אֶלָּא בַּעֲוֹן רָאשֵׁי הָעָם.
(זוהר חדש, צ"ד, ב)
מלך אוהב צדקה ומשפט
ותא חזי. קודשא בריך הוא שוי כורסייא דדינא בשעתא דדייני יתבין. הה"ד כונן למשפט כסאו. ומתמן אתתקן כורסיה קודשא בריך הוא. ומאן איהו כורסיה. אלין אינון צדק ומשפט. הה"ד צדק ומשפט מכון כסאך. ומאן דדאין דינא בעי למידן (ס"א למיתב) בכורסיה דמלכא. ואי פגים חד מנייהו כאלו פגים לכורסיה דמלכא וכדין קודשא בריך הוא אסתלק מבינייהו דדייני ולא קאים בדינייהו ומאי אמר עתה אקום יאמר יי' וגו'. ורוחא דקודשא אמר רומה על השמים אלקים.
(תרגום: ובוא וראה, הקדוש ברוך הוא שם את כיסא הדין בשעה שהדיינים יושבים. זה הוא שנאמר: כונן למשפט כסאו. ומשם נתקן הכסא של הקדוש ברוך הוא. ומי הוא הכסא שלו? אלו הם צדק ומשפט. זה הוא שנאמר "צדק ומשפט מכון כסאך". ומי שדן דין צריך לדון [ס"א: לשבת] בכסא המלך. ואם פוגם אחד מהם, כאילו פוגם בכסא המלך, ואז הקדוש ברוך הוא מסתלק מבין הדיינים ולא עומד בדין שלהם. ומה אומר? "עתה קום יאמר יי וגו'", ורוח הקודש אומרת "רומה על השמים אלקים".)
(זוהר, חלק ג', דף פ"ה)
כובד אימת הדין
צריכים הדיינים לישב באימה וביראה בעטיפה ובכובד ראש ואסור להקל ראש ולישב לספר בדבר בטילה בב"ד ויראה הדיין כאלו חרב מונחת לו על צוארו וכאלו גיהנם פתוח לו מתחתיו וידע את מי הוא דן ולפני מי הוא דן ומי הוא עתיד להפרע ממנו אם נוטה מקו הדין וכל דיין שאינו דן דין אמת גורם לשכינה שתסתלק מישראל וכל דיין שנוטל ממון מזה ונותנו לזה שלא כדין הקב"ה נוטל ממנו נפשות וכל דיין שדן דין אמת לאמתו אפי' שעה אחת כאלו תיקן כל העולם כולו וגורם לשכינה שתשרה בישראל (שמא יאמר הדיין מה לי לצרה הזאת? תלמוד לומר: "ועמכם בדבר המשפט"- אין לדיין אלא מה שעיניו רואות.
(שולחן ערוך, חושן משפט ח׳)
עין תחת עין
עין תחת עין. קבלת רז"ל בזה דמי עין ולא עין ממש. והראיה מה שהזכיר למעלה רק שבתו יתן ורפא ירפא. ואם נעשה באיש אשר יכה את רעהו כאשר עשה בו. מה ישלם אחר כן. והוא גם הוא צריך שבת ורפוי. ועוד כי זה שהוציא עין חברו. אלו עשינו לו כן והוצאנו את עינו. לא כל הטבעים שוים. ואולי השני ימות בהוצאת עינו מפני שטבעו רך מן הראשון. והתורה אמרה עין תחת עין ולא עין ונפש תחת עין. ואם כן אין בזה השוואת היושר והמשפט לכל טבעי בני האדם. זולתי בדמים. ועוד הכתוב שאמר ואיש כי יתן מום באדם כאשר עשה כן יעשה לו שבר תחת שבר עין תחת עין שן תחת שן כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו (ויקרא כ"ד) אי אפשר שתקיים אלא כפי קבלת רז"ל
(רבנו חננאל על שמות
כ״א:כ״ד:א׳)