וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים

וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים.

(שמות כג, ח)

אמר רבי אבהו: בא וראה כמה סמויות עיניהן של מקבלי שוחד, אדם חש בעיניו

נותן ממון לרופא, ספק מתרפא ספק אינו מתרפא, והן נוטלין

שוה פרוטה ומסמין עיניהן, שנאמר:

(שמות

כ"ג) 'כי השוחד יעור פקחים'.

תנו רבנן: (דברים ט"ז) 'כי השוחד יעור עיני חכמים' – קל וחומר לטפשין,

ויסלף דברי צדיקים – קל וחומר לרשעים.

מידי טפשים ורשעים בני דינא נינהו (האם ממנים טפשים ורשעים

לדיינים)?

אלא הכי קאמר: 'כי השוחד יעור עיני חכמים'

– אפילו חכם גדול ולוקח שוחד, אינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב; 'ויסלף דברי צדיקים'

– אפילו צדיק גמור ולוקח שוחד, אינו נפטר מן העולם בלא טירוף דעת.

 (בבלי כתובות קה ע"א)

'יעוֵר'– כמו שהושאלה הראיה מן העין על הלב ומשפט

השכל, כן הושאל הפכו, שהוא העוורון, על העדר השכלת

הדברים הברורים וגלוים לעין, והכוונה כי שהוחד יטה את לב האדם מדרך הצדק ויכהה מאור השכל, עד שהאדם

הפיקח שהוא הפך העוור, לא יראה דברים לאמתתם, ודברי הצדיקים בדין, הם ישרים, יהיו בעיניו עקומים

ומסולפים.

(רבי יצחק

שמואל רג'יו שמות כג, ח)

למה נסמכה פרשת דינין למזבח?

גבריאל וייל

לזכר אבי מורי רפאל בן אברהם,

נפטר בד' אדר תשל"ג, אוהב שלום ורודף שלום.

פרשת יתרו מסתיימת

בפסוק (י"ז, כ"ג)

"ולא תעלה במעלות על המזבח אשר לא תגלה ערוותך עליו". פרשתנו מתחילה בפסוק "ואלה המשפטים אשר תשים

לפניהם" ואחרי זה: "כי תקנה עבד עברי וכו'".

רש"י מציין (כ"ט,

א') "ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת המזבח? לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש".

ואכן כבר שמו לב רבים

שלאחר עשרת הדיברות (שגם הן כפולות ומעמידות מצוות בין אדם למקום מול מצוות בין

אדם לחברו) פרשת משפטים מפרטת פירוט רב של מצוות הקשורות ליחסים חברתיים, צדק

ועוד. רק לאחר מכן בפרשת תרומה ישנו פירוט של בניית המשכן. נראה שהתשתית של משכן

ה' הוא בבניית חברה צודקת הנלחמת כנגד עוולות. ובלעדי זאת אין משכן.

כך פשט הדברים ולכן

נראה לעיתים שההשקעה החינוכית תורנית העצומה בטיפוח ערך המקדש בתודעת הציבור

מתעלמת מכך שלפני כן יש לטפח תודעה אחרת: זו שמתייחסת לכל הסוגיות המפורטות בדברי

הפרשה כגון העבד (העובד הזר?), ל-"מכה איש ומת…" (האלימות הפושה?), ל-"גונב

איש ומכרו" (סחר בנשים?), ל-"וכי יריבון אנשים…",

"וכי ינצו אנשים" (השסעים הקורעים את החברה הישראלית?) ועוד ועוד, הפרשה מלאה בהם.

בשמות רבא (א') ישנה התייחסות לסמיכות הפרשיות:

וכי מה עניין זה אצל

זה? וכי ערותן של כוהנים הייתה מגולה? והרי כתוב (שם) 'ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערווה'?! אלא א"ר אבינא: כשם שהזהיר

הקב"ה את הכוהנים שלא יהו פוסעין

פסיעות גסות על גבי המזבח אלא יהו מתהלכין

עקב בצד אגודל, כך הזהיר הקב"ה את הדיינין שלא

יפסעו פסיעות גסות בדין".

ובפירוש מתנות כהונה נאמר:

כלומר שלא יחמירו

לפסוק הדין אלא יהיו מיתון בדין.

הנה הכהן עולה למזבח מלא

חשיבות ועוצמה. הוא עלול לדרוס בפסיעותיו הגסות את עצם המשמעות של עלייתו על

המזבח. הפיתוי של כוח, הנרקיסיות ותחושת החשיבות העצומות הן חלק מכל מי שמורם מהעם,

והן סכנה האורבת לכל ממסד בכלל ולכל ממסד דתי בפרט. כך הכוהנים, וכך השופטים. הצניעות

איננה רק פיזית אלא פנימית: נועם הליכות, הליכה מתונה, מתחשבת של משרתי הקודש,

הצדק והעם.

המטפורה אכן מעניינת:

בית הדין עלול "ללכת פסיעות גסות" כלומר להפגין שחצנות, גאווה, ניתוק

מהלכי הרוח של הציבור שהוא אמור לשרת.

בפירוש דיוקים, הרב

פנחס וולף מציין "לא עשיית החוקים היא תכלית

החקיקה כי אם ביצועם, ולשם זה יש צורך באנשים שיהיו נכונים לקיימם. יהיו החוקים הטובים

ביותר- באין הבנה להם, יעקפם האדם. לכן רוצה התורה שהאדם יתחנך תחילה, כי אז ייפול

זרע המשפט על אדמה פורייה וזהו הקשר שבין שני סוגי מצוות אלה שו'

החיבור מחברת אותן".

אתוס של הזדהות עם

החוק וקבלתו כמרומם את הפרט ואת הכלל הוא חיוני, כי בלעדיו הפרוצדורה המשפטית

מתרוקנת ממשמעות, נהפכת למיכנית ורובוטית עד שמתגלית

ערוותה (כלשון התורה) וכולם חשים שהמלך עירום.

לצערנו, יש לא מעט

הזדמנויות במציאות חיינו בהן התחושה היא שכך קורה (למשל: מצב הבלתי פתור של

העגונות).

נראה שזוהי הסכנה

שסמיכות הפרשיות באה להצביע עליה ולהזהיר אותנו מפניה.

גבריאל וייל

הוא פסיכולוג קליני וחינוכי, חבר מושב כפר מימון.

"נפש תחת

נפש" – "עין תחת עין"

נפש הוא משלם ואינו משלם ממון תחת נפש.

רבי אומר: נפש תחת נפש – ממון. אתה אומר "ממון" או אינו אלא

"מיתה"? הרי אתה דן: נאמר כאן "שיתה"

ונאמר להלן "שיתה" – מה להלן ממון, אף כאן

ממון.

'עין תחת עין' – ממון. אתה אומר "ממון" או אינו אלא עין ממש? היה

רבי אלעזר אומר: 'ומכה בהמה ישלמנה'

'ומכה אדם יומת' – הקיש הכתוב נזקי אדם לנזקי בהמה; מה נזקי בהמה לתשלומין, אף נזקי אדם לתשלומין.

 (מכילתא משפטים פרשה

ח, צ-צא)

'עין' – אמר

רב סעדיה, לא נוכל לפרש זה הפסוק כמשמעו. כי אם אדם היכה

עין חברו, וסרה שלישית אור עיניו, איך יתכן שיוכה מכה כזאת בלי תוספת ומגרעת. אולי

יחשיך אור עינו כלו. ויותר קשה הכויה והפצע והחבורה, כי

אם היו במקום מסוכן אולי ימות, ואין הדעת סובלת.

אמר לו בן זוטא: והלא כתוב במקום אחר 'כאשר יתן מום

באדם כן ינתן בו' (ויקרא כד, כ)?!

והגאון השיב לו: יש לנו 'בי"ת' תחת על. והנה טעמו 'כן ינתן עליו עונש'.

ובן זוטא השיב לו: 'כאשר עשה כן יעשה לו' (שם שם, יט).

והגאון השיב: הנה שמשון

אמר- כאשר עשו לי כן עשיתי להם (שופ' טו, יא), ושמשון לא לקח נשותיהם ונתנם לאחרים, רק גמולם השיב

להם.

ובן זוטא השיב: אם היה המכה עני מה יהיה עונשו?

והגאון השיב: אם עור יעוור עין פקח מה יעשה לו. כי העני יתכן שיעשיר וישלם, רק

העוור לא יוכל לשלם לעולם.

והכלל: לא נוכל לפרש על דרך מצות התורה פירוש שלם, אם לא נסמוך על דברי

חז"ל. כי כאשר קבלנו התורה מן האבות. כן קבלנו תורה שבעל פה, אין הפרש

ביניהם. והנה יהיה פי' עין תחת עין' ראוי להיותו עינו תחת עינו, אם לא יתן כפרו.

(אבן

עזרא שמות (הפירוש הארוך) כא , כד)

מחצית השקל

כמטאפורה לפער בין האין סוף למעשה הנדרש מהאדם

רבי יהודה

בר סימון אמר: שלושה דברים שמע משה מפי הגבורה, ונבהל ונרתע לאחוריו. בשעה שאמר לו

'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' אמר: רבונו של עולם, הנה

השמים ושמי השמים לא יכלכלוך. אמר לו: משה, לא כשם שאתה סבור, אלא עשרים קרש בצפון,

ועשרים בדרום, ושמונה במערב, ושמונה במזרח, ואצמצם שכינה שלי ואשכון ביניהם.

וכתיב, 'ונועדתי לך שם ודברתי' (שמות כה כב). וכשאמר לו:

'צו את בני ישראל את קרבני לחמי' (במדבר כח ב), אמר משה: רבונו של עולם, אם מכניס אני כל החיות שבעולם וכל הבהמות אין בהם

העלאה אחת, ובכל העצים שבעולם אין בהם הבערה אחת, שנאמר: 'ולבנון אין די בער וחיתו

אין די עולה' (ישעיהו מ טו). אמר לו: משה, לא כמו

שאת סבור, אלא 'את הכבש אחד תעשה בבקר' (במדבר כח ד), ולא שנים

בבת אחת, לפי שאין לפני אכילה ושתיה. למה? אלמלא היה

לפני אכילה ושתיה, כשהיית אצלי ארבעים יום וארבעים

לילה, לחם לא אכלת. ואם היה לפני אכילה, היית אוכל. אלא 'ריח ניחוחי' (שם שם ב), הריח תשמרו להקריב (שם). וכשאמר

'ונתנו איש כפר נפשו', תמה ואמר, מי יוכל לתת פדיון נפשו? שנאמר "ויקר פדיון נפשם וחדל לעולם" (תהלים מט ט), 'אח לא

פדה יפדה איש לא יתן לאלהים

כפרו' (שם שם ח). אמר לו: לא כמו שאת סבור, אלא זה

יתנו, כזה יתנו. רב הונא בשם רב אמר, 'שדי לא

מצאנוהו שגיא כח' (איוב לז כג), אין הקדוש

ברוך הוא בא בטרחות עם ישראל. כששמע משה כך, אמר, אשרי העם שככה לו (תהילים קמד טו), 'אשרי שאל יעקב

בעזרו' (שם קמו ה).

(תנחומא כי תשא סימן י)

"וגר לא תונה ולא תלחצנו": גם

העדר מחאה יכול להיחשב כעינוי

ואחר שאמר 'לא

תענון' לשון רבים, אמר 'אם ענה תענה', כי כל רואה אדם שהוא

מענה יתום ואלמנה ולא יעזרם גם הוא יחשב מענה. והנה העונש: אם אחד יענה ואין עוזר,

העונש על כולם, על כן בא אחריו: "וחרה אפי והרגתי אתכם" – כולכם.

(אבן עזרא שמות כב

, כ)

רעיון זה,

שאי-עשייה אף היא עשייה, שכל שיש בידו למחות ולא מיחה דינו כמשתף פעולה, נמצא רבות

בדברי מקרא, משנה ואגדה. ובעל "העמק דבר", המסכים כאן עם אבן עזרא, מעיר

הערה פרדוכסלית, שטוען הנביא טענה כזו אף כנגד הקב"ה. אם הוא רואה עוול

ומחשה, הרי אף הוא כביכול משתתף עם עושי עוול.

וכתב רבי

אברהם, כי כל רואה אדם שהוא מענה יתום ואלמנה ולא יעזרם, גם הוא ייחשב מענה. והוא

נכון; ומקרא מלא הוא בישעיהו (סד, יא): "העל אלה תתאפק

ה', תחשה ותעננו עד מאד". פירוש: במה תחשה, תעננו.

(העמק דבר על שמות כב,

כב)

שמתוך

שתתאפק ותחשה – הנך כביכול כמצטרף אל מענינו.

(עיונים לספר שמות לפרופ' נחמה ליבוביץ'

ז"ל, עמ' 285)

כל השערים ננעלים

חוץ משערי אונאה (בבא מציעא

דף נט, ע"ב)

'חוץ משערי אונאה': לפי שצער הלב היא

וקרוב להוריד דמעות.

(רש"י בבא מציעא

נט, ע"ב)

תנו רבנן:

המאנה את הגר, עובר בשלשה לאוין והלוחצו

עובר בשנים. מאי שנא (מה ההבדל) מאנה דכתיבי שלשה לאוין (שמות כ"ב) 'וגר לא

תונה' (ויקרא י"ט) 'וכי יגור אתך גר בארצכם

לא תונו אותו' (ויקרא כ"ה) 'ולא תונו איש

את עמיתו' – וגר בכלל עמיתו הוא.

לוחצו נמי שלושה כתיבי (שמות כב) 'ולא תלחצנו' (שמות כג) 'וגר לא תלחץ' (שמות כב) 'ולא תהיה לו כנושה' וגר בכלל הוא? אלא אחד זה ואחד זה בשלשה.

תניא – רבי אליעזר

הגדול אומר: מפני מה הזהירה תורה בשלושים וששה מקומות ואמרי לה (ויש אומרים)

בארבעים וששה מקומות בגר? מפני שסורו רע מאי דכתיב 'וגר לא תונה ולא תלחצנו

כי גרים הייתם בארץ מצרים'? תניא רבי נתן אומר: מום שבך אל תאמר לחברך.

(בבא מציעא נט, ע"ב)