"וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר. וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ."

(בראשית מ"א, א-ב)

קום יקומו המכבים!

מכבים אנחנו?

לכבוד בר-המצווה של בני מלאכי נהוראי

יש המרבים לספר ולספר מחדש את סיפור חנוכה.

פזמון המערכה השלישית של האוֹרָטוֹרִיָה מאת גיאורג פרידריך הנדל בשם "יהודה המקבי"  (1746) מהלל את יהודה המנצח: See, the conqu'ring hero comes! (הִנֵּה הוּא בָא עִם צְבָא חֵילוֹ / בַּשּׁוֹפָר נָרִיעַ לוֹ.)

בגרמניה, בשנת 1826, הסב פרידריך היינריך ראנק את היצירה לשיר לעונת חג המולד: !Tochter Zion, freue dich (שִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן, זכריה ב' י"ד).

התרגום לעיל לעברית, של אהרון אשמן, נכתב לכבוד המכביה בשנת 1932.  התרגום  ממשיך באותו כיוון: מָה זֵר דַּפְנָה וְשֶׁבַח רַב / לַמְּנַצֵּחַ בַּקְּרָב. / הִנֵּה הוּא בָא נֶאְפָּד כָּבוֹד / בִּתְרוּעָה בְּשֶׁפַע הוֹד.

וכולנו מכירים ושרים את המלים שהצמיד לוין קיפנס למנגינה המפורסמת של הנדל בשנת 1936 (שהייתה שנת השידור הראשונה של רדיו קול ירושלים): מַכַּבִּים אֲנַחְנוּ, דִּגְלֵנוּ רָם, נָכוֹן, בַּיְּוָנִים נִלְחַמְנוּ, וְלָנוּ הַנִּצָּחוֹן.

§ § § § § §

בעמוד האחרון של  הספר "מדינת היהודים" הכריז בנימין זאב הרצל: Die Makkabäer werden wieder aufstehen קום יקומו המקבים!  על איזה מקבים חשב הרצל?

• מתתיהו הקנאי שהרג יהודי אחר ומשך את העם לכיוון מלחמת אחים?
• יהודה ואחיו, לוחמי הגרילה שהביסו את צבא היוונים הסלווקים?
• נשיאי בית חשמונאי (ולאחר מכן מלכים) שמשלו במדינה יהודית כמעט 100 שנה?

המקורות המוקדמים לאירועים שהיו בחנוכה לפני 2,188 שנים יכולים להאיר את עינינו.  הם אינם מספרים סיפור, (כדברי פרשת 'מקץ'(בראשית מ"א, ה) "והנה שבע שבלים עולות בקנה אחד בריאות וטובות) שעולה בקנה אחד עם חנוכה של חז"ל.  המקור המוקדם ביותר, ספר מקבים א', מדגיש את המימד הצבאי ותולה את נצחון המקבים באלוהי ישראל.  לפני היציאה לקרב מתפלל יהודה: " ויאסף קהל להיות מוכנים למלחמה, והתפלל ולבקש חסד ורחמים… כאשר יהיה הרצון בשמים כן יעשה." (3:43,60) ואחרי הנצחון מהללים ומכירים ביד ה' ומעמידים את הנצחון ברצף היסטורי של ישועת האל: "ובשובם שרו והיללו את השמים כי טוב, כי לעולם חסדו.  ותהי תשועה גדולה בישראל ביום ההוא… ויתפלל [יהודה] ויאמר: ברוך אתה מושיע ישראל…" ומזכיר את יד ה' בנצחונות דוד ויונתן על הפלשתים. (4:24-30)

לאחר הנצחון פונים יהודה ואֶחיו לטיהור המקדש: "ויבנו את המקדש ואת פנים הבית , ואת החצרות קידשו ויעשו כלי קודש חדשים , ויביאו את המנורה ואת מזבח הקטורת ואת השולחן אל המקדש. ויקטירו על גבי המזבח ויעלו את הנרות אשר על המנורה ויאירו במקדש…" (3:48-50)  המנורה איננה בולטת כלל.  היא רק כלי אחד מיני כלים שונים המשמשים במקדש. 

גם ספר מקבים ב' שותף לשני אפיונים אלה – שבח לאל על הנסים שנעשו ליהודים במלחמה וחוסר תשומת לב מיוחדת למנורה ולנרותיה.  אנו קוראים בפרק א': "אחרי שנושענו ע"י האלהים מסַכנות גדולות, אנו מודים לו הודיה גדולה כמי שהתייצבו למלחמה במלך.  שהרי הוא עצמו הבריח את אלה שהתייצבו למלחמה בעיר הקודש." (11-12)

והוא מזכיר את נרות המקדש בלי דגש מיוחד ברצף של כלי המקדש ופעולות פולחן: "ולאחר שטיהרו את המקדש עשו מזבח אחר … העלו קרבנות לאחר תקופה של שנתיים , ועשו גם קטורת ונרות ומערכת כיכרות הלחם" (10:3-5 נחזור אל שלוש הנקודות שבציטוט ונצטט את המשפט החשוב שנכתב בין המזבח לקרבנות).  "ובשמחה הם חגגו שמונה ימים באורח של (חג) הסוכות." (10:6) חשוב לשים לב שספר מקבים ב' קושר את שמונת ימי חנוכה לסוכות (כולל שמחת תורה) ולא לנס פך השמן:

גם המאוחר בין המקורות הקדומיים, "קדמוניות היהודים" ליוסף בן מתתיהו, מדגיש את פועלו של האל בנצחונות: "לאחר שניגפו שרי-הצבא של אניוכוס המלך פעמים רבות כל-כך, הקהיל יהודה (את העם) ואמר, שאחרי הנצחונות הרבים שנתן להם אלוהים חובה (עליהם) לעלות לירושלים ולטהר את בית-המקדש ולהקריב את הקרבנות לפי החוק." (12:7) יוספוס ממשיך ומדווח "שחוקקו חוק לדורות אחריהם לחוג את חידוש העבודה במקדש במשך שמונה ימים." ובתיאורו את החג כתב שורה מעניינת ביותר: "ומאותו זמן ועד היום הננו חוגגים את החג וקוראים לו חג האורים (Φῶτα, phota). ונראה לי שנתנו את הכינוי הזה לחג משום שאותה הזכות (לעבוד את אלוהינו) הופיעה לנו בלי שקיווינו לה." יוספוס מכיר בכך שלחנוכה מימד הקשור באור ואינו מזכיר נס פך השמן!  המנורה לא נזכרת כאן כלל , והשתיקה הרועמת בענין זה מלמדת שהוא לא הכיר את הסיפור המסופר בתלמוד הבבלי (שבת כ"א ע"ב).

גם במגילת תענית (ספרון בארמית מימי הבית השני בו רשיומים תאריכים שאין להתענות בהם)  ימי החנוכה כבר מוזכרים, אך העילה לחג מתוארת בצורה לאקונית ובלתי מנומקת: "בעשרים וחמשה בו [בכסלו] חנכת יומין תמניא ודלא למספד." [בכ"ה בכסלו חנוכה. שמונה ימים שאין להספיד בהם.]  רק מקורות מאוחרים יותר – הגמרא והסכוליון (תוספת מאוחרת, מעין 'גמרא') למגילת תענית מספרים לנו על נס הקשור בשמן.

אולי נמצא גשר בין גישת המקורות המוקדמים שבהם הנס הוא יד האל בנצחונות הצבאיים לבין גישת חז"ל במגילת אנטיוכוס (= מגילת חשמונאים) הנקראת בחנוכה לפי מנהגים מסויימים. בספרון זה, שהוא עוד מימי חז"ל, כתוב: " וֵאלֹהֵי הַשָׁמַֽיִם נָתַן כָּל־גִּיבּוֺרֵי הָעַמִּים בְּיָדָם וַיַּהַרְגוּ בָהֶם הֶֽרֶג רַב" (ס"ב) וגם מסופר על נס פך השמן (ס"ט-ע'.)

אבל בסכוליון של מגילת תענית אנו מוצאים רמזים שאולי מכוונים אותנו לקשר הראשוני בין אש לבין חנוכה.  בסכוליון (נוסח פ') הקשו: "והלא חנכה שעשה משה אינה אלא שבעה [ימים]."  הכוונה היא לחיבור בין במדבר ז' בו מסופר על הקמת המשכן לבין חנוכת המזבח בויקרא ט' כ"ד "וַתֵּ֤צֵא אֵשׁ֙ מִלִּפְנֵ֣י ה' וַתֹּ֙אכַל֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ אֶת־הָעֹלָ֖ה וְאֶת־הַחֲלָבִ֑ים וַיַּ֤רְא כׇּל־הָעָם֙ וַיָּרֹ֔נּוּ וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶֽם" שמקשר בין חנוכת המזבח לאש האלוהית.  סביר שהם חשבו גם על חנוכת הבית של המלך שלמה:”וּכְכַלּ֤וֹת שְׁלֹמֹה֙ לְהִתְפַּלֵּ֔ל וְהָאֵ֗שׁ יָֽרְדָה֙ מֵֽהַשָּׁמַ֔יִם וַתֹּ֥אכַל הָעֹלָ֖ה וְהַזְּבָחִ֑ים וּכְב֥וֹד ה' מָלֵ֥א אֶת־הַבָּֽיִת׃ (דבה"י ב', ז' א')

אין לתמוה שיהודה ואֶחיו, או אלו המספרים הראשונים את סיפורם, רצו שגם חנוכת המזבח בימיהם תזכה באש אלוהית (ולא אש זרה, מעשה ידי אדם).  וספר מקבים ב' באמת מזכיר את משה: "וכשם שגם משה התפלל אל ה' ואש ירדה מן השמים כך התפלל גם שלמה". (2:10)

כאשר מחבר מקבים ב' מספר שחג חנוכה הוא נחגג לשמונה ימים מכ"ה בכסלו "יום אשר בו חולל המקדש בידי הגויים," הוא מספר על נס הקשור באש.

כעת אשלים עוד מהמילים שעליהן דילגתי, מספר מקבים ב': "ולאחר שטיהרו את המקדש עשו מזבח אחר ובהבעירם אבנים הם לקחו מהן אש העלו קרבנות. (10:3)"   כאן הכתוב מפנה  לסיפור מורחב יותר במקבים ב' על נחמיה.[1]

כאשר באו אבותינו לארץ הפרסית , הכוהנים היראים דאז לקחו מאש המזבח ובחשאי החביאו אותה בחלל של בור יבש , ובו הפקירוה בביטחון באופן שהמקום היה בלתי ידוע לכול . אחרי שחלפו די שנים , כפי שחשב האלוהים, שיגר נחמיה … את צאצאי הכוהנים שהחביאוה, כדי (להביא) את האש. הם … לא מצאו אש, כי אם מים סמיכים, והוא ציווה אותם לשאבם ולהביאם … וציווה נחמיה על הכוהנים לשפוך מים [אלו] על העצים ועל [הקרבנות]. וכאשר  … שמש … זרחה , פרצה אש גדולה , כך שהתפלאו כולם. (1:19-22)

לא כאן המקום לחזור על ההשערות מדוע אצל חז"ל הדגש עובר מנס של נצחות במלחמה לפיתוח נס של אש – נס פך השמן.  אסתפק בהדגמת הניגוד ההיבטים השונים של החג.  ב"על הנסים" אנו קוראים: "עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם: רַבְתָּ אֶת רִיבָם דַּנְתָּ אֶת דִּינָם נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם. מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים, וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים … וּלְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמָךְ."

לאומת זאות, בחנוכה תרנ"ד (1893) פרסם שמואל נפתלי יונאס (חמיו של אליעזר בן-יהודה)  בעיתון "הצבי" מאמר בו כתב: "אנחנו מדליקים נר חנוכה רק לצאת ידי חובת המצוה, ולא משימים לב למקורה ושרשה! 'רַבְתָּ … דַּנְתָּ … נָקַמְתָּ … מָסַרְתָּ …' מי פעל בכל זאת? מי עשה כל אלה? מי היה שלוחו של הקב“ה? מי היה איש מלחמה? איה יהודה המכבי…? יהודה המכבי, כמו לא היה ולא נברא ומקומו לא נזכר בתפלה!"

עם המהפכה הציונית ביקשו לספר את סיפור חנוכה אחרת מחז"ל ולהחזיר לתודעת העם את פועלו של האדם, המקבים, ולהמעיט (או להשמיט) את מקומו של האל.  בשנות ה-30 כתב אהרון זאב: נֵס לֹא קָרָה לָנוּ / פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.  (ונושאי הלפידים שלו אף העזו לומר שבזכותם וַיְּהִי אוֹר!).

חיים נחמן ביאליק גינה את חוסר הפעילות של הגברים היהודיים בפוגרום בקישנב (1903) בשירו "בעיר ההריגה."  הוא כתב: "וְרָאִיתָ בְּעֵינֶיךָ אֵיפֹה הָיוּ מִתְחַבְּאִים אַחֶיךָ, בְּנֵי עַמֶּךָ וּבְנֵי בְנֵיהֶם שֶׁל-הַמַּכַּבִּים, נִינֵי הָאֲרָיוֹת שֶׁבְּ"אַב הָרַחֲמִים" וְזֶרַע הַ"קְּדוֹשִׁים"…. מְנוּסַת עַכְבָּרִים נָסוּ וּמַחֲבֵא פִשְׁפְּשִׁים הָחְבָּאוּ…" 

מתוך גישה הומניסטית, הוגים ציוניים כולל טשרניחובסקי, נורדאו (ראה מאמר בשם "יהדות השרירים"), ז'בוטינסקי ואבא אחימאיר ביטאו הערכה לתרבות יוון שכל כך פארה את גוף האדם.[2] 

גישות מנוגדות אלו, בין נס שיצא לפועל דרך שחקנים אנושיים לבין נס אלוהי "ישיר" – או ויתור מוחלט על נס – מוצאים ביטוי בגני הילדים.  מנשה רבינא החליף את ה' בפסוק מתהילים (ק"ו, ב') וְיָצַר את "מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יִשְׂרָאֵל…" והמשיך לעטור את מכבים במילים "גואל" ו"מושיע ופודה."  כמו כן, כתב מרדכי ריווסמן שמדליקים נרות רבים עַל הַנִּסִּים וְעַל הַנִּפְלָאוֹת אֲשֶׁר חוֹלְלוּ הַמַּכַּבִּים. והיום יש ש"מתקנים" ושרים "אשר חולל ה' למכבים."

בימינו, כאשר "מכבי" הוא אולימפיאדה יהודית, בירה וקופת חולים, הברירה נתונה בידינו לבחור 'מאי חנוכה?' עבורנו ואיזה סוג מכבים אנחנו.

אופיר ירדן מלמד באוניברסיטת בריגהם יונג (המורמונית) ועוסק בתחום הבין-דתי במרכז רוסינג לחינוך ודיאלוג.

[1] Theodore A. Bergren, “Nehemiah in 2 Maccabees 1:10-2:18,” Journal for the Study of Judaism in the Persian, Hellenistic, and Roman Period , 1997, 28:3 (1997), עמ' .249-270

[2] אליעזר דון-יחיא, “Hanukkah in Zionist Ideology,” Jewish Journal of Sociology, 34:1 (יוני 1992) עמ' 7-8.