מקץ תשס"ד (גליון מספר 322)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary – parshat



פרשת מקץ

גליון מס' 322 תשס"ד
(קישור לדף המקורי)

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל פַּרְעֹה: חֲלוֹם

פַּרְעֹה אֶחָד הוּא, אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה

הִגִּיד לְפַרְעֹה.

שֶׁבַע פָּרֹת הַטֹּבֹת שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה

וְשֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַטֹּבֹת שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה,

חֲלוֹם אֶחָד הוּא. (בראשית מא,

כה-כו)

 

 

השפע

הכלכלי מאפשר צדק חברתי, שוויון ושלום

"והנה מן היאור":

בשעה שהשנים יפות, הבריות נעשין אחין אלו

לאלו. "ותרעינה באחו": אהבה ואחוה

בעולם. וכן הוא אומר: "ירעה מקניך ביום ההוא כר נרחב" (ישעיה ל) כירי (שפירושו) עבד (הוא שווה

ל) קירי (שפירושו) אדון. וכן הוא אומר: "ישאו הרים שלום" (תהילים עב). אמר רב אחא: "נשאו הרים" -וכי ההרים נושאים

שלום ? אלא נשיאתן שלום, בזמן שהפירות מרובים, השלום בעולם.

 (ע"פ בראשית רבה פט וילקוט תהילים)

 

'והנה שבע שבלים

דקות ושדופות קדים' – בשעה שהשנים רעות, גופן של בני אדם מעלה חטטים.

 (ילקוט שמעוני תורה מקץ רמז קמז)

 

 

ללאה ולגבריאל לנישואיכם באהבה

תורת ישראל ותורת יוון האומנם איבת עולם ביניהן?

גבריאל בירנבאום

… כשעמדה מלכות יוון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם

תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך (על הנסים, סידור התפילה).

אותה שעה אמרו:

ארור אדם שיגדל חזירים, וארור אדם שילמד לבנו חכמת יוונית (סוטה מט ע"ב).

אין ספק שימי החנוכה נחקקו בתודעתנו כניצחון על אימפריית יוון הגדולה, שרצתה

להעבירנו על דתנו ולטמא את בית מקדשנו. אבל יש לשאול: האם מלחמה לנו ביוון

ובתרבותה מדור לדור, גם לפני ימי אנטיוכוס וגם אחריהם?

נראה שכבר בימי חז"ל התלבטו בשאלה הזאת, וניתנו לה תשובות שונות. הבה

נבחן כמה מהמקורות (בנוסף למה שציטטנו לעיל).

"[וה]אמר

רב יהודה אמר שמואל משום רבן שמעון בן גמליאל, מאי דכתיב:

עֵינִי עוֹלְלָה לְנַפְשִׁי מִכֹּל בְּנוֹת עִירִי (איכה ג, נא)? אלף ילדים היו בבית אבא, חמש

מאות למדו תורה וחמש מאות למדו חכמת יוונית, ולא נשתייר מהן אלא אני כאן ובן אחי

אבא בעסיא" (בבלי סוטה מט ע"ב)

הרי לפנינו עובדה היסטורית, שלמדו חכמה יוונית בבית נשיא ישראל (במאה

הראשונה לסה"נ) באופן אינטנסיבי ביותר. ומה היה יחסם של חז"ל ללשון היוונית?

נראה שהעריכו אותה מאוד:

"יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי-שֵׁם (בראשית

ט, כז) – שיהו מדברין

בלשונו של יפת באוהלו שלשם (ירושלמי מגילה עא ע"ב).

[וה]אמר רבי: בא"י

לשון סורסי [=ארמית] למה? אלא אי לשון הקודש אי לשון יוונית (בבלי סוטה מט ע"ב)

לתדהמתנו, ר' יהודה

הנשיא משווה את מעמדה של היוונית לזו של העברית, ומעדיף אותה על פני הארמית. ואף

ספר תורה מותר לכתוב ביוונית דווקא ולא בכל שפה אחרת:

אין בין ספרים לתפילין ומזוזות

אלא שהספרים [=ספרי התורה] נכתבין בכל לשון – רבן שמעון

בן גמליאל אומר אףבספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית (משנה מגילה א, ח).

ואכן במשנה בלבד יש כארבע מאות מילים שאולות מיוונית ומלטינית, ביניהן כאלה

שאיש לא יחשוד בזרותן: אוויר (!), פנקס, וילון, ספסל, קופסה ואפילו

סנהדרין! לא ראינו שמי מהחכמים מחה על שימוש במילים אלה.

ואמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל – אמר קרא: יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי-שֵׁם

(בראשית ט, כז)יפיותו

של יפת יהא באהלי שם (בבלי מגילה ט ע"ב).

הגמרא (בבלי סוטה מט

ע"ב) מנסה ליישב בין המקורות והעובדות האלה לבין מאמרים חריפים נגד היוונות כגון אלה שציטטנו בראש דברינו, וכגון:

שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל: כגון

אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יונית? קרא עליו המקרא הזה: לֹא-יָמוּשׁ

סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה (יהושע א,

ח) – צא ובדוק שעה שאינה לא מן

היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית (בבלי מנחות צט

ע"ב).

הגמרא מבחינה בין

אנשים סתם לבין הקרובים למלכות, ובין הלשון לבין החכמה.

פרופ' שאול ליברמן, חוקר התלמוד הדגול, שהיה בקי

ברזי הספרות היוונית והלטינית, קבע בספרו החשוב (ש' ליברמן, יוונים ויוונות בארץ-ישראל, ירושלים תשמ"ד (מהדורה שנייה), עמ'

228-225.) על פי בדיקת כל מקורות

חז"ל, שלא אסרו חכמינו לימוד עצמי של חכמה יוונית לאנשים מבוגרים, והאיסור

הוטל בשעתו על לימוד הבנים בלבד, מסיבות שהזמן ההוא גרמן. הוא מפליא לתאר בספרו את

המגע ההדוק והמורכב שהיה בין היהודים בארץ ישראל לבין תרבות יוון-רומא בתקופת

המשנה והתלמוד.

כמובן, אין לנתק את

שאלת היחס לתרבות יוון מהשאלה הכללית יותר של היחס בין עם ישראל ותורתו לבין אומות

העולם ותרבויותיהם. האם אנו "עם לבדד ישכון" במובן של התבדלות והסתגרות

טוטלית בפני האומות, או עלינו לקרוא בשם ה' גם בין הגויים תוך כדי מגע פיזי

ותרבותי אתם? נראה ששתי הגישות האלה התקיימו מתקופת חז"ל (ואולי אפילו לפני

כן?) ועד ימינו אלה.

מתוך ים המקורות

שאפשר לצטט בעניין זה, בחרתי דווקא ברב קוק. באחת משיחותיו על פרשיות השבוע (הרב

אי"ה קוק, שמועות ראיה, שיחות על פרשיות השבוע וישב, מקץ, ויגש, ויחי (רשם מפיו: ק"א פרנקל; ערך: ח"י הדרי),

ירושלים תשנ"ד, עמ' 3 ואילך.)

הוא משייך את שתי הגישות המנוגדות האלה למחלוקת שבין יוסף לבין יהודה.

שיטתו של יוסף הייתה

שעל ידי פתיחות כלפי הגויים, על ידי הגברת הזיקה כלפיהם, ניתן יהא ללמדם את אמונת

ד': אֶפְרַיִם בָּעַמִּים הוּא יִתְבּוֹלָל (הושע ז, ח). והוא שאמר יוסף: שָׂמַנִי אֱ-לֹהִים לְאָדוֹן לְכָל-מִצְרָיִם (ברא' מה, ט), שיכול גם להתפרש: שמתי את א-להים אדון לכל מצרים. ולעומת זאת, שיטתו של יהודה היא שקדושת

ישראל צריכה להיות נפרדת מן הגויים, עם לבדד ישכון, למען לא יתערבו בגויים ולא

ילמדו ממעשיהם.

יהודה טען: מַה

בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת-אָחִינוּ (שם לז, כו), הרי על

ידי זה לא תתבטל השיטה, אלא "נמכרנו לישמעאלים", נעמיד את השיטה במבחן,

ירד יוסף לבין האומות, ונראה מה יעלה בסופו.

לדעת הרב קוק, התיימרו המתייוונים ללכת בשיטת יוסף; הם שגזרו: "כתבו על קרן השור שאין

לכם חלק בא-להי ישראל" (בראשית

רבה ב, ד), במטרה

להביא את התבוללות ישראל בתרבות יוון, ומכאן אף תרגום התורה ליוונית. יוסף נקרא שור:

'בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ' (דבר' לג, יז), ואף יעקב אומר: 'כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ

וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר' (ברא'

מט, ו). אבל כוונתו האמתית

של יוסף הייתה שקרן השור – הוא שופר התחייה – יבשר את גאולת ישראל, ובכך תיסלל הדרך

לאומות. לעומתם התכוונו המתייוונים שתהיה התבוללות מוחלטת, שייטמעו ישראל בגויים ויאמצו

את תרבותם; כפירה בייחוד ובאמונה היהודיים.

לפי

הרב קוק, פך השמן שהיה מוצנע וחתום בחותמו של הכוהן הגדול מבלי שחלו בו ידי הגויים,

ושממנו הדליקו את הנרות המעידים על השכינה השורה בישראל, מעיד על ניצחון שיטת יהודה

על שיטת יוסף.

לא

זו אף זו: הרב קוק אף מקדים את המחלוקת לימי האבות:

'ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב: 'וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ

וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-ה' אֶל-בֵּית אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב' (ישעיהו ב, ג) א-להי

יעקב, ולא א-להי אברהם ויצחק? אלא: לא כאברהם שכתוב בו הר,

שנאמר: 'אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה' (בראשית כב, יד); ולא כיצחק שכתוב בו שדה,

שנאמר: 'וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב' (שם כד, סג); אלא כיעקב שקראו בית,

שנאמר: 'וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית-אֵל' (שם כח, יט)' (בבלי פסחים, פח ע"א).

בראייתו המיוחדת והמקורית, הרב קוק מפרש שההר והשדה מסמלים התפשטות, הפקר,

שהרי הם פרוצים בלי מחיצות. לעומת זה יש לו לבית גדרים, כתלים, הוא מצומצם ומסויג

בגבולותיו.

על תקופת העתיד לבוא התנבא ישעיהו: 'וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ

לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-ה' אֶל-בֵּית אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב'

(ישע' ב, ג)

כיעקב שקראו בית (פסחים שם). בתוך העולם המתוקן בעתיד יהיה

ניכר חלקם המיוחד של ישראל: 'וְנוֹדַע בַּגּוֹיִם

זַרְעָם וְצֶאֱצָאֵיהֶם בְּתוֹךְ הָעַמִּים כָּל-רֹאֵיהֶם

יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה' (ישע' סא, ט).

אבל

גם הרב קוק לא ראה שלילה מוחלטת אפילו בעימות עם היוונים בימי אנטיוכוס.

וכה דבריו במקום אחר:

"וגם מה שאותם הקנינים,

שהם טובים לשמש את האור האמתי של התורה, שנלקחו מאוצר הפגישה היונית (ההדגשה

שלי

ג"ב), מאותם 'דקריבין לארחא דמהימנותא',

נצרפו ונטהרו באש דת של תורת אמת להסיר מהם כל סיגיהם ובדיליהם,

זאת היא טובה עליונה, שמאת ד' היתה זאת להכין הכל להטיב באחרית" (הרב אי"ה קוק,

סדר תפלה עם פירוש עולת ראיה, כרך ראשון, ירושלים תרצ"ט, עמ' תלז.).

אי

אפשר לחתום עיון מעין זה בלי להזכיר את הרמב"ם. הוא

הדהים רבים בעבר ובהווה בכך שזיהה את "מעשה בראשית" ו"מעשה מרכבה"

עם הפיזיקה והמטפיזיקה של אריסטו, הפילוסוף היווני הגדול.

וכך אומר על זה דוד הרטמן, ההוגה בן-זמננו:

"אם התורה מחוברת אל מסורת פרשנית המתפתחת

תמיד, אזי עשויים אריסטו והנביאים להסב יחד בבית המדרש.

דווקא גדולתו בתלמוד

היא שאיפשרה לרמב"ם

ליצור סינתיזה בין משנת אריסטו

לבין היהדות" (ד' הרטמן, מסיני

לציון (תרגם: נ' זהר), תל אביב תשנ"ג, עמ' 22.).

ורק

גישה זו אפשרה לו לכתוב את הדברים הנהדרים האלה:

'ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם,

אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה',

והלך ישר כמו שעשהו הא-להים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש

קודש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים.' (משנה תורה, שמיטה ויובל יג, יג).

ד"ר גבריאל בירנבאום הוא מרצה

ללשון עברית באוניברסיטת בר-אילן.

 

 

נרות חנוכה: "פוחת והולך" או

"מוסיף והולך"?

"תנו רבנן:

מצות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין; בית

שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך,

ובית הלל אומרים:

יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך ."

(בבלי שבת כא,

ע"ב)

 

בית שמאי

מחמירים, ומצריכים לבער את הרע בהחלט, גם את "דקות הרע", גם את הרע שאיננו

ניכר ונגלה כל-כך. וזהו גם סוד מחלוקתם אם "שמים קדמו", כדברי בית שמאי

או "ארץ קדמה", כדברי בית הלל (ירושלמי

חגיגה י, א). שמים וארץ הם בחינות מחשבה ומעשה. לבית שמאי לא די מה

שמעשה האדם יהיה כראוי, אף מחשבתו צריכה להיות נקיה

מכל שמץ רע. בית הלל מסתפקים במעשה, אם זך וישר פעלו של אדם.

(מתוך "לאור ההלכה" לרב

שמואל יוסף זוין ז"ל)

 

 

עבודת ה' "לשמה" לעומת אמונה

תועלתנית

"אמר

רבי יוחנן: הרשעים מתקיימין על אלוהיהם (בראשית מא) 'ופרעה חולם, והנה

עומד על היאור' אבל הצדיקים, אלוהיהם מתקיים עליהם, שנאמר: 'והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' אלהי

אברהם'."

 (בראשית רבה פרשה סט)

 

…לפי הפשט

'עליו' על הסולם, אבל לפי הלשון על יעקב. מה משמעות

הדבר הנוקב הזה? בשני המקרים מדובר על בני-אדם המודעים למעמד האדם לפני אלהים בני-אדם מאמינים. גם פרעה, עובד

האלילים, הוא בן-אדם מאמין, אבל את אלוהיו הוא תופס כאמצעי לסיפוק צרכיו.

הוא "מתקיים על אלוהיו". יש לו אל הנושא אותו עליו; אל למענו, לטובתו

ולקיומו. אבל יעקב מקבל על עצמו להיות מקיים את האמונה באלהים.

אלהיו איננו כלי למען אינטרסים אנושיים; אלא הוא רואה

את האדם, וממילא את כל העולם, ככלים לקיום יראת ה'.

זהו ההבדל

בין אמונה דתית אמיתית ובין אמונה אלילית, או – בלשון חז"ל בין

"לשמה" ובין "שלא לשמה", בין בחיר האבות החולם ובין פרעה מלך

מצרים החולם.

 (מתוך הערות

לפרשיות השבוע לפרופ' ישעיהו ליבוביץ'

ז"ל, עמ' 34)

 

"וחטאתי

לאבי כל הימים" – זכרון העוון – העונש הפנימי – הוא העונש הכבד ביותר

'וחטאתי לאבי כל הימים' (מ"ד, ל"ב): מליצה זו יקרה עד מאד, להיותו מורה באצבע

דבר שאינו מפורש בתורה, והוא: אין העונש זולת העוון, רק העוון הוא

בעצמו העונש לפני המשפט האלוהי – ובמקום תשלום שכר והעונש, וזהו שאמר

יהודה: "וחטאתי לאבי כל הימים".

(מתוך פירוש "אם למקרא" לרבי אליהו בן אמוזג)

 

 

פניה דחופה

אל כל קוראינו

בזכות נדיבותכם

והשתתפותכם

הצלחנו, בע"ה, להפיץ

את "שבת שלום" עד סוף המחזור הקודם ולהתחיל את המחזור הנוכחי .

כדי שנוכל

להמשיך בהפצה מעבר לספר בראשית, אנו תלויים בכם

את ההמחאות לפקודת "עוז ושלום" (עבור

"שבת שלום" בגב ההמחאה)

ניתן לשלוח ל"עוז ושלום-נתיבות שלום"

ת.ד. 4433 ירושלים 91043.

לפרטים נוספים (הקדשת גיליון, פטור ממס וכו'), נא לפנות

 למרים פיין בטל.: 053920206

ozshalom@netvision.net.il

תודה

מערכת "שבת שלום"                                    הנהלת

"עוז ושלום-נתיבות שלום"