"וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי וַיֹּאמַר אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי. וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת…"

(בראשית מ"ג, כט-ל)

אַתָּה הַבֵּן שֶׁל אִמִּי

שרית עיני ריץ'

אֶטְמֹן בְּאַמְתַּחְתְּךָ אֶת צְרוֹר הַשְּׁקָרִים שֶׁל יַלְדוּתֵנוּ,

אַתָּה הַבֵּן שֶׁל אִמִּי,

לֹא תַּכִּיר אֶת פָּנַי.

אַל תֶּחְטְאוּ בַּיֶּלֶד,

כְּמוֹ לוֹמַר לַמֵּתִים תִּחְיוּ.

זוֹכֵר אֶת כֻּתָּנְתִּי?

אֲנִי זוֹכֵר אֶת רֵיחַ רַכּוּתְךָ,

בִּשְדׂותֹ מִרְמָה

רוּחוֹת קָדִים שָׁדְפוּ אוֹתְךָ.

מַבִּיט בִּי בְּעֵינֵי אָבִי הָרְעֵבוֹת

אַתָּה הַבֵּן שֶׁל אִמִּי,

וְאֵין עֵרָבוֹן לְנַפְשֵׁנוּ.

משיב הרוח לספר בראשית, סתיו תשפ"ב

חיים בקרע – תמונת יוסף ואתגרי חנוכה

אבינועם רוזנק

סיפורו של יוסף במצרים הפך למצע ליצירות חובקות עולם: רומנים היסטוריים כ'יוסף ואחיו' של תומס מאן, מחזמר 'יוסף בכתונת הפסים' מאת אנדרו לויד וובר, האורטוריה 'יוסף ואחיו' של הנדל ועוד יצירות אומנות מגוונות. קשה להתעלם מהכוח הטמון בסיפור זה על כל תובנותיו הפסיכולוגיות, הפוליטיות, תפיסת הגורל והבחירה; סיפור שעוקב אחר צמיחתם הרוחנית של יוסף מכאן ואחיו ואביו מכאן.

אולם מעבר לכל זה, הקריאה של פרשת מקץ נעשית השנה בפעם השנייה לנוכח ובתוך מלחמה התובעת מאיתנו לעמוד על נפשינו. היא דוחפת אותנו לבירור עצמי וזהותי בדבר טיבם של הגורל והבחירה שנפלו בידינו כיחידים, כמשפחה וכעם להמשיך ולהתקיים במובחנות שיש לה השלכות קיומיות משמעותיות.

סיפורו של יוסף עוקב אחרי תהליך השתלבותו של יוסף במנגנון האימפריאלי של מצרים העתיקה. הפיכתו למשנה לפרעה שכוחו חובק עולם. יוסף מכונן מנגנון שליטה – שיש בו ממדים של דיכוי מכאן והצלה מעניקת חיים מכאן. השלכות מעשיו מקרינות לטוב ולמוטב על כל יושבי מצרים עד להצלת חייהם ושיעבודם המוחלט, ואדוותיו על כל העולם העתיק של זמנו. יוסף משתלב בקשרי נישואין עם האליטה של הממלכה, לבושו ופניו כלפי חוץ השתלבו באופן כה עמוק שאחיו לא מעלים על דעתם שהם מדברים עם אחיהם.

עד כמה נבלע יוסף במנגנון הזה עד שהפך לחלון הראווה האימתני של מצרים?

תשובה לכך ניתן למצוא באותו מפגש מדהים של ביקור יוסף אצל אביו בערוב ימיו. בהקשר אחרון זה אני הולך בעקבות פרשנותו של אבי ומורי, מיכאל רוזנק ז"ל, בספרו "עץ החיים ועץ הדעת".  יוסף מגיע אל מיטת חוליו של אביו עם שני בניו מנשה ואפרים. לאחר זמן יעקב "'רואה' אותם או 'מבחין' בהם ושואל: 'מִי אֵלֶּה?". שאלה מוזרה. הרי אין ספק שלאחר שנות נוכחותו של יעקב במצרים הוא הכיר את בני יוסף. שאלתו אפוא הייתה עמוקה יותר. הוא מתבונן בשני ילדיו של יוסף והם נראים כמצרים, אולי אף מגולחים בתסרוקת מצויה. יעקב מביע היסוס וספק. תשובת יוסף מדויקת ומורכבת: "בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה". הקב"ה הוא מעניק הילדים – לשון אחר: אותה הסתמכות על דבר ה' וחכמתו – ענווה שאפיינה אותו בתחילת עומדו מול מצרים – נשארה עמו בבגרותו; ובנים אלה הוענקו לו "בזה"; במקום הזה. "אחרי הכול, אבא, הם ילדים של המקום הזה. אינך יכול לצפות מהם להיראות אחרת מהחברים שלהם. אך אינך צריך לדאוג – הם עדיין הבנים שלי" (שם, עמ' 262).

יוסף מעיד על ילדיו ובעצם על עצמו: אנו מעורבים לחלוטין במרחב הכללי, אבל גם שונים ממנו. הם ילדיי. בד בבד – כמו שכותב חוקר המקרא נחום סרנה – השתלבותו של יוסף במצרים נעשית מתוך מרחב מורכב ועוין. שנאת זרים קיימת במצרים. תחושת הזרות מקיפה אותו ואנשי מצרים – מתאר סרנה – לא פספסו רגע כדי להזכיר לו זאת: "אשת פוטיפר מכנה אותו 'אִישׁ עִבְרִי' בזלזול […] שר המשקים מתאר את יוסף לפרעה כ'נַעַר עִבְרִי', המצרים לא אכלו עם יוסף כיוון שהדת הפרטיקולריסטית שלהם אסרה עליהם לסעוד עם העברים" (שם). כניסתו לעולם המצרי רצופה מובחנות: הוא אינו מתפתה לאשת פוטיפר; נמצא לבדו בבית פוטיפר כיוון שהדיר עצמו מדת מצרים (תנחומא, פרשת וישב ט) ; אינו מייחס את כוחותיו לכוח הכישוף אלא טוען "לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים" (בראשית מ, ח). ובאותה נשימה, יוסף חותר להשתלבות מלאה: "הופעתו החיצונית, שמו החדש, נישואיו ל[אָסְנַת] בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן ושליטתו בשפה המצרית" (שם, 264). כל אלה הפכוהו "כלפי חוץ לבלתי מובחן מרעיו המצרים". הוא הפך לסוג של שווה, שאיזכורי זרותו הם לו אירוע מורכב.^[1] גם בבגרותו הוא בין נבדלות ושילוב: הוא מיישב את אחיו בארץ גושן (הרחק מהמרכז המצרי) כדי לאפשר את אי הטמעותם; הוא אינו מהסס לקבור את אביו בארץ כנען "למרות המבוכה הפוליטית שזה עלול לגרום" (שם, 263) ובקשתו האחרונה לפני מותו – למרות שיחנטוהו ויקברוהו במצרים, כמקובל וכנדרש – שלא ישאירו את גופתו מאחור "וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה" (ראו: בראשית נ, כד–כה).

מאורעות ה־7 באוקטובר ותגובת המערב בכלל והקמפוסים היוקרתיים באקדמיה בפרט מאיימים לנפץ באכזריות את חלום ההשתלבות עד היטמעות – או מהווים קריאת השכמה מטלטלת. הם מטלטלים תהליך עקבי של למעלה ממאה שנים של תהליכי שילוב הולכים ומעמיקים, עד כדי הפיכת המיעוט היהודי בארה"ב למיעוט האליטיסטי והנחשק ביותר. ב־6 באוקטובר נראה היה שהכול מבקשים את קרבתו. מהלכי ההיטמעות הפכו למואצים והם ניכרו בכל סוגיה ובכל אתר. כל אלה רק העמיקו את התובנה של מבקשי המשך קיומו של העם היהודי בתפוצות, שללא מנגנון של איפשור ההשתלבות המלווה במובחנות שנוגעת בתשתית הזהות "חיים יהודיים לא יכולים להתקיים לאורך זמן" (שם, 274).

מורכבות זו מצויה בלִבּת חג החנוכה.

המתח שבין שיח אוניברסלי 'תקין' לבין השתהות פרטיקולרית על טיבו של חג זה מקבל ביטוי חינוכי ופדגוגי. זה מקבל ביטוי אצל מורים ומדריכים, כל פעם שהם נדרשים לדבר מול קהל מורכב על טיבו של חג 'חנוכה'; ברירת המחדל הסבירה היא לדבר על חנוכה כ'חג האורות' או 'חג של חירות'. סוג של שיח, שנכון ומתאים לכולם. הרי זה מורכב ומאתגר כמורה ומחנך לעמוד מול קבוצות מעורבות – של יהודים ומי שאינם יהודים – ולדבר על תוכנו של חג, שמעלה על נס מאבק על מובחנות; חג שמתאר את דחייתם של מי שההשתלבות המוחלטת עד הטמיעה המבורכת והשלווה הייתה עבורם ברירת המחדל.

חנוכה הוא חלל זמן סימבולי התובע מאיתנו בחינה כיצד ניתן הן לדבר על מובחנות ואפילו לעומתית והן להיות חלק ובני העולם הגדול.

קל יותר לדבר על מובחנות לעומתית מול קהל שבוי ופרטיקולארי, או על 'אורות' ו'חירות' מול קהל ליברלי מגוון, שיש בו שיח אוניברסלי שולט. השילוב של שיש בו שני קטבים "בָּנַי הֵם" מכאן, וההכרה שיש לחיות חיים מורכבים עם סממנים שונים כיוון ש"נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה" – הוא שילוב תובעני ודורש רובדי זהות, חכמה ותבונה שלא בנקל ניתן להצמיחם. קל מאד להתבלבל במורכבות זו.

יוסף הפך לסמל של מי שנכנס לעובי הקורה של האוניברסלי ולרגעים ניתן היה לחשוב שאבד שם – אך לא. מורכבות זו תבעה ממנו הכרעות קיומיות, כוחות רוח ונפש וכושר מנהיגות מרשימים. בין יתר הדברים שה־7 באוקטובר מזמן אותנו ללמוד, זו אותה מורכבות של להיות חלק מהעולם הגדול אבל גם מאד מובחן ולפעמים נבדל ממנו.

פרופ' אבינועם רוזנק – מרכז מלטון לחינוך יהודי בבית הספר לחינוך ע"ש סימור פוקס  והחוג למחשבת ישראל, האוניברסיטה העברית בירושלים, הקתדרה לחינוך יהודי ע"ש מנדל, האוניברסיטה העברית בירושלים.

סיכום ביניים

עם לידת שני בניו בארץ מצרים, יוסף מסכם את קורותיו ומעניק לילדים שמות המסמלים את שני האירועים המטלטלים ביותר בחייו.

הילד הראשון נקרא מנשה: "כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי". השם מרמז לפרידה הכפויה שעבר יוסף מבית אביו, ולצרות שנפלו בחלקו. נשייה משמעה שכחה, ויוסף רואה בהולדת בנו הראשון את הסימן לשכחת העבר, ופנייה אל העתיד.

הילד השני נקרא אפרים, ומסמל את השתרשותו של יוסף בחייו החדשים והפוריות שהחל להצמיח: "כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי". מתוך המצוקה, בתנאים בלתי אפשריים, צומחים חיים חדשים. יוסף מכיר בפריון שנתן לו ה' בארץ רחוקה וזרה.

יוסף כמו מסכם את כאן מעין סיכום ביניים של חייו. הוא מתאר את שכחת עברו בבית אביו, והשתקעותו בחייו החדשים – מבחינתו נסתם הגולל על הפרק ההוא בחייו, הוא כבר לא מבקש לחזור לאחור.

…החיבור היחיד לחייו הקודמים הוא עלייתו המטאורית לגדולה, שמעלה בזיכרון את חלומות הגדולה שחלם בילדותו. את כל זה חש יוסף צורך לסכם ולהעריך את מהלך חייו, גם אם כרגע אין לו דרך לדעת אילו תהפוכות עוד מחכות לו בהמשך. הוא רוצה להתבונן בחייו בנקודה הנוכחית, ולברך עליהם.

בדומה ליוסף, גם אנו רוצים בתקופות מסוימות בחיים להתבונן על סיפור חיינו, לסכם ולהעריך. לפעמים הסיכום הזה הופך להיות פתח להתרחשויות חדשות שאיננו יכולים לשער, לפרק החדש של חיינו.

…איננו יודעים מה ילד יום, אין לנו דרך לשלוט במה שיקרה. אך באפשרותנו להתחבר לרגע הנוכחי ולהשתרש בתוכו, לחיות אותו בעוצמה ובאמונה, תוך שאנו מקבלים את העובדה שהכול זמני והעתיד עוד עשוי להפתיע.

(כוכבה (כוכי) כהן בספרה 'גם אני חולמת כמו יוסף')

בבורות של החיים – תהיה יוסף

ליוסף יש חופש פעולה, יש לו בורות משלו לשים בהם את האחים, לגרש, להרעיב – מה לא. ובכל זאת יוסף בוחר בסליחה, וכמו מחנך טוב הוא מוביל את האחים שלו לתוך תהליך של הבנה והכרה באחריות מעשיהם, מאתגר אותם עם סכנה ופחד ובינתיים מתייפח בצד מהתרגשות, אהבה וגעגוע.

יוסף לא מתלבט האם לסלוח, אבל קודם כל הוא מלמד את אחיו שעור על כלא, אשמה, פחד וחרדה לחיי האח הקטן לצד אחריות שהאחים סוף סוף לוקחים מול האב.

האם זו הדרך היחידה לסלוח? האם זו הדרך היחידה להשתקם? ישנם אין ספור סיפורים על אנשים שהיו בשפל של חייהם ובנו עצמם מחדש, ויש משהו אוניברסלי קיומי במשבר שמאפשר לנו להסתכל על החיים שלנו אחרת, להוציא תובנות חדשות על המעשים ולפעול אחרת. אבל אנחנו גם יודעים שזו לא האפשרות היחידה; יוסף עושה פה בחירה מודעת.  הוא יכול היה בקלות להישאר ממורמר ונקמן, היו לו את כל הסיבות לא לסלוח לאחיו לעולם. ולמרות שמשפחה לא בוחרים, סליחה ותיקון בהחלט שכן. מתוך המשבר בעבר, הבחירה של יוסף בסליחה ובהכלה אינה פשוטה כלל, כי אתגרי היצר הרע תמיד שם.

הבחירה הזו עומדת מולנו בכל יום. חנוכה עכשיו וקל לדבר על מלחמת אחים, שסע בעם, משבר חברתי וכנראה גם כלכלי שבדרך. יש שיגידו שהנה – אנחנו נוגעים בתחתית. עכשיו זה הזמן לנסות לצאת מהבור הזה, ולבחור בטוב. לקחת אחריות ולעזור לאחרים שלצדנו לקחת גם אחריות על הסובבים אותנו.  בבורות של החיים – תהיה יוסף.

(מעיין ארזי מלינרסקי מאתר בינ"ה)

הוכח תוכיח את עמיתך

ד"ה ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו: כבר אמרו (מ"ב ז') "וירא יוסף את אחיו ויכירם" ושהם לא הכירוהו, לא היה צורך, כי כאשר השתחוו ארצה בידוע שלא הכירוהו?
ונראה שבא הכתוב להתמרמר על אחי יוסף על אשר מכרוהו כיענים במדבר ולא נהגו עמו כאחים, מה שלא עשה יוסף, שנכמרו רחמיו עליהם, ובהיותם בידו לא עשה עמהם רעה ולא הכלימם אלא בתוכחת כאלה מעט, שיתחרטו על מעשיהם.
והנה הפסוק בא לפרש את שלפניו, על מה יוסף התנכר אליהם וידבר איתם קשות ולא פעל להם אוון כמעשיהם אלא בדברים בלבד! לפי שיוסף הכיר את אחיו ועשה עמם כאח וכרע, אבל הם מעולם לא הכירוהו ונהגו עמו כנוכרים וכשונאים.

(ר' משה החפץ, מלאכת מחשבת)

מָה אֶעֱשֶׂה בְּךָ יוֹסֵף

חָכַּכְתִּי אֲגוּדָלִים

נָתַתִּי בְּךָ עַיִן

נִגַּנְתִּי אֶת קוֹלְךָ הִמְתַּנְתִּי

וּמָה אֶעֱשֶׂה בִּי יוֹסֵף?

אֲנִי מַגִּישָׁה דַּרְכּוֹן יוֹסֵף

אֲנִי עוֹלָה עַל מָטוֹס יוֹסֵף

חוֹצָה גְּבוּלוֹת

אַתָּה נִשְׁאָר עַל הַתֵּמְז

אַתָּה אֵינְךָ בַּבּוֹר הָרֵיק

רַק נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים

וְהַקַּיִץ הַזֶּה

יִשְׂרָאֵל שֶׁל אַחֲרֵי

מִלְחָמָה

(שלומית נאור מתוך "שלהי יוסף" בספר 'אין לדבר סוף')

[1]      Nahum M. Sarna, Understanding Genesis: The Heritage of Biblical Israel, New York: Jewish Theological Seminary of America & McGraw-Hill, 1966, p. 222