מקץ, חנוכה תשפ"ב, גיליון 1228

כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר.

(תהלים לו, י)

איור: הרי לנגבהיים

'אתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך' – אמרו ישראל: ריבונו של עולם, באורך נראה אור ואתה מצוה שנדליק לפניך נרות?! אמר רבי יצחק: לבית מלא פנסא, אמר בעל הבית לעבדו: הדלק לנו בתוך החצר נרות, אמר לו: כל הבית מלא אורה ואתה אומר שאדליק בו נרות?! אמר לו: הדלק בשביל העבדים שיהו מאירין להם, וכך הוא אומר 'אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות', אמר הקב"ה: לא שאני צריך לאור בשר ודם הזהרתי אתכם על הנרות, אלא שתדעו מה חיבתכם לפניי, תדע שהרי כתיב 'ולא יכול משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן' (שמות מ') והוא אומר שידליקו לפניו נרות, אלא בשביל חיבתכם אמרתי לכם.

'ויקחו אליך'. א"ל הקב"ה למשה: לא שאני צריך לנר אלא 'ויקחו אליך' – בשבילך, שאתה רואה להיכן אתה נכנס ויוצא, למה הדברדומה? לפיקח וסומא שהיו מהלכין בדרך, היה הפקח סומך את הסומא, לערב אמר הפיקח לסומא: צא והדלק לנו הנר, אמר לו: עד עכשיו אתה מנהיגני באופל ואפילו עצמי איני רואה, ואתה אומר לי הדלק את הנר?! הפיקח זה הקב"ה, שכתוב בו 'עיני ה' המה משוטטות בכל הארץ' (זכריה ד), והסומא אלו ישראל שכתוב בהם (ישעיה נט) 'נגששה כעורים קיר וכאין עינים נגששה כשלנו בצהרים כנשף באשמנים כמתים'… אמר הקב"ה לישראל: אם תדליקו לפני נרות, אני מאיר לכם מן המאור הגדול לעתיד לבא, שנאמר (ישעיה ס) 'והיה לך ה' לאור עולם ואלהיך לתפארתך'.

(תנחומא תצוה סימן ד)

'כי עמך מקור חיים' – כמו מי המקור שלא יפסקו כמו שפוסקים המים המכונסים, כן חיי העולם הבא בלא הפסק, והם חיים שאין אחריהם מיתה, והאור שאין אחריו חושך, וזהו: 'באורך נראה אור'.

(רד"ק תהלים לו, י )


קצרצרים על חלומות, אחווה, שבר ותקווה

אברהם יצחק (ארט) גרין

1. בִּלְעָדָי, אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה (מ״א, ט״ז)

יוסף טוען פה, כמו בבית הסוהר (מ, ח) שלא הוא פותר חלומות, אלא האלוהים. הוא עומד על כך שזאת מתנה משמים. אבל יוסף הוא אדם שחושב על חלומות עוד מנעוריו. סיפור חייו בעצם פותח בחלומות ומשמעותם. אז הוא לא היה צריך לספק פתרונות. יעקב והאחים הבינו טוב מאד מה פירוש חלומותיו. האחים אפילו קראו לו ״בעל החלומות (ל״ז, י״ט).״ אפשר לראות ביוסף איש צעיר שמהרהר בחלומותיו כל השנים.1

אילו היה חי היום, בוודאי היה פסיכותרפיסט, מרפא על ידי פתרון חלומות. מה דעתכם – הוא היה מצליח? האם הייתם סומכים עליו ומספרים לו את חלומותיכם?

 2. וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת בְּרִיאוֹת בָּשָׂר וִיפֹת תֹּאַר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ (מ״א, י״ח)

ספר הזוהר מפרש את המילה המשונה ״באחו״ כאילו כתוב ״באחווה.״ שבע הפרות בחלום מקבילות לשבע הנערות סביב המלכה ושבעת הסריסים של המלך במגילת אסתר. כולם מסמלים את ההרמוניה והשלמות של ״שבעת ימי הבניין,״ שבע הספירות התחתונות בעולם האלוהי, המקבילות גם לשבע המידות במזג האדם. בשנים הטובות האלה, כולן רועות בשלום זו לצד זו ואוכלות את העשב באחווה. אבל יש לספירות גם צד של צל חשוך, שהן שבע המידות הרעות או הספירות של סטרא אחרא שעוקבות אחריהן. יש להיזהר מהן.

המסר הוא שדי קל לחיות באחווה בזמנים טובים. אבל כשתסתיימנה שבע שנות השובע וכולם ירעבו ללחם, מה יישאר מן האחווה? שם המבחן, בזמן שכולנו מתחרים על אותה פרוסת לחם, או על אותו מקום לינה. אבל לנו, שגם בתוך השובע רבים ומתקוטטים זה עם זו, מה יהיה גורלנו כאשר תבואנה שנות הרעב?

3. וְקָמוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב אַחֲרֵיהֶן וְנִשְׁכַּח כָּל הַשָּׂבָע (מ״א, ל)

עידנים של רעב נמצאים גם בתוך חיי הרוח של בני אדם. הנביא עמוס (ח, י״א) מספר על ״לא רעב ללחם ולא צמא למים אלא לשמוע את דברי ה׳.״ כדאי לנו להתכונן לתקופות כאלה בחיינו ו״לצבור בר״ שיעזור לקיים אותנו בהן.

התורה מתארת את האוכל שעבדי פרעה מכינים לשנות הרעב כ״פיקדון" (מ״א, ל״ו). המונח הזה מופיע הרבה אצלנו בספרות ההלכה. הוא דבר בעל ערך שהלווה כסף שם בידי המַלווה כדי להבטיח שהוא ישלם את חובו. גם בטבע אפשר למצוא פיקדון כזה, יופי של יום קיץ או סתיו יכול לשמש כ״פיקדון רוחני״ שאפשר ״לצבור״ בלבנו כדי להיזכר בו בימי הקור והגשמים.

בימים הרבים בחיינו שהם מלאי אור וברכה, האם נוכל ללמוד איך לצבור מזוהרם בתור ״פיקדון״ שיבטיח לנו בעתות החושך שימי אור יגיעו שוב?

4. אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי (מ״א, מ)

שוב, בפעם הרביעית, עומד יוסף ״על הבית.״ אף שהיה בין צעירי הבנים של יעקב, אביו שם אותו מעל לאחיו, ומתוך כך התפתחה כל עלילת הסיפור. אז הושם על בית פוטיפר (ל״ט, ד), ואחר כך גם על בית הסוהר (ל״ט, כ״ב). עכשיו הוא השליט "על ביתו" של פרעה, דהיינו על כל ארץ מצרים.

כאן אנו פונים לקריאת הפסוק על דרך הסוד. ״בית״ הוא סמל לשכינה עבור המקובלים. הבית לבדו הוא ריק וצריך להתמלא. יוסף (ספירת היסוד) הוא המוסיף לה ברכה וממלאה. השפע נובע ממקורות נעלמים בתוך האלוהות. יוסף מאסף את כולו לתוכו ומזרים אותו בלי סוף (כל זמן שהצינורות פתוחים) לתוך השכינה, ממלא את הבית אור.

אפשר גם לצייר את התהליך הזה כמתרחש בתוך החיים הפנימיים של בני אדם. יש בתוכנו צרכים וחסרונות שזועקים למילוי. מענה לצרכים אלה בא ממקור עמוק בערפילי הנשמה, ואולי יש לראותו כמתנת אלוהים מתוך ״שמים״ פנימיים.. יש בנו ״יוסף״ כזה שאוסף כוחות אלה ממסתורי התת-מודע ומעבירם לתודעה.

השימוש בפועל ״יישק״ גם מעורר אפשרויות בכיוון הזה. בפגישת יעקב ורחל אצל הבאר (ל״ט, י-י״א) נמצא משחק מילים בין ״ויישק יעקב לרחל״ ובין ״וישק את הצאן.״ גם כאן אפשר לקרוא את ״ויישק״ מלשון נשיקה. ״על פיך יישק כל עמי.״ מילוי צרכי השכינה – וגם אלה שלנו – בא כנשיקה אלוהית.

5. וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה… וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם (מ״א, נ״א-נ״ב)

השמות שקרא יוסף לשני בניו מגלים רבדים מעניינים בתוך נשמתו. מנשה, מסביר הפסוק, בא משורש נ-ש-ה, שפירושו ״לשכוח.״. ״כי נשני אלוהים,״ עזבני בארץ זרה, רחוק ומנותק מבית אבי. אפרים בא משורש פ-ר-ה. באותה שעה פריתי ורביתי פה, במקום שלתוכו נמכרתי כעבד חסר-כל.

איזה מצב אישי משונה מוצא פה את ביטויו! איך אדם שהגיע להיות שליט על כל הארץ, יכול לומר שהאלהים שכח ועזב אותו? האם השם הראשון משקף את מצבו הקודם והשני את זה של היום? אבל איך אפשר לכנות כך את הבן הראשון, שנולד שכבר היה השליט על מצרים? מי יודע אם יהיה בן שני?

אולי אפשר להבין את השמות בצורה אחרת. כל ההצלחה והשגשוג שאנו משיגים (ומדובר גם בחברות ובמדינות, לא רק ביחידים) אינם מהווים הוכחה לכך שה׳ איתנו, שיש נוכחות אלוהית בחיינו. על רבים בתוך האליטות הכלכליות והחינוכיות, עליהם אפשר להגיד, כמו יוסף, [כל] ״אשר הוא עושה ה׳ יצליח (ל״ט, ג),״ ובכל זאת מרגישים ריקנות בלבם, ואינם יודעים בשביל מה בא להם כל הטוב הזה ומה לעשות אתו.

6. וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִ. (מב, א)

כל הפרשנות החסידית מבינה את המילה ״שבר״ מלשון דברים שנשברים. יעקב ראה שברון גדול במצרים, דבר שעשוי להתרפא מתוך ירידתם של בניו שמה. אפשר לראות במשחק מילים זה את תחילת הבנתם של כל הסיפור על שיעבוד ישראל במצרים וגאולתם משם, שנמשכת בכל הדורות. את ״מצרים״ קוראים מלשון מיצר, צרות הנפש והראות שאדם צריך להיגאל מהן.

נשים לב שהתרבות והדת של מצרים הקדומה היו בנויות סביב החיים שלאחר המוות והכנת האדם למסע הגדול בעולם התחתון. הפירמידות עם כל האוצרות שנמצאו בתוכן מעידות על כך. תרבותם של בני ישראל היא תרבות של ״וחי בהם.״ יעקב בעצמו מעיד על כך. כאשר בניו, בפרשה הבאה, מגלים לו ש״עוד יוסף חי״ הוא אינו נופל ומתעלף, אלא ״ותחי רוח יעקב אביהם" (מ״ה, כ״ז). פרשת הסיום של ספר בראשית, שעוסקת בעצם בפטירת יעקב וברכתו, פותחת ״ויחי יעקב בארץ מצרים״ ונקראת על שם כך. חסידים אומרים ״מי שיש בו מידת יעקב אבינו יכול לחיות, אפילו בארץ מצרים.״

1. גם מדרש בראשית רבה (פט) רואה ב"אחו" רמז לאחווה: "והנה מן היאור": בשעה שהשנים יפות, הבריות נעשין אחין אלו לאלו. "ותרעינה באחו": אהבה ואחוה בעולם.

הרב פרופ' אברהם יצחק (ארט) גרין הוא חוקר חסידות והוגה דעות החי בארצות הברית ושוהה כל חורף בירושלים. ספרו ״בעל הייסורים״ על ר׳ נחמן מברסלב ייצא לאור במהדורה חדשה עם עדכון ההערות בחודשים הקרובים. ספר עיון חדש בשם ״לשם ייחוד״ ייצא בשנה הבאה (שניהם ב״ידיעות ספרים״). את דברי התורה האלה הוא כותב ומפרסם בין חבריו כל שבוע.


אמר רבי יוחנן: הרשעים מתקיימין על אלהיהם (בראשית מא) 'ופרעה חולם והנה עומד על היאור', אבל הצדיקים אלהיהם מתקיים עליהם, שנאמר ' והנה ה' נצב עליוויאמר: אני ה' אלהי אברהם'.

 (בראשית רבה פרשה סט)

לכאורה, פרעה וגם יעקב המיצגים במדרש את דמויות הרשע והצדיק, מכירים במעמדו של האדם בפני אלוהים, ושניהם אף עובדים אותו. אולם קיים הבדל תהומי בין דתיותו של הרשע לבין זו של הצדיק. בתפיסתו של פרעה הרשע, אלוהיו הוא הכלי, האמצעי והאינסטרומנט לקידום האינטרסים שלו, למעמדו ולקיומו הוא, ומשמעות אמונתו היא, שאלוהיו מהווה הבסיס לקיומו, הוי אומר האל למען האדם; ואם נתרגם את המושג המיתולוגי 'אלוהי מצרים' למשמעותו הריאלית, הוי אומר הנילוס המקיים ומפרנס את מצרים, ולכן פרעה רואה את עצמו כ'עומד על היאור'; ולמה סוגד הוא ליאור כאלוהיו? משום שאלוהיו זה הוא הסַפָּק של כל צרכיו, והוא המשרת אותו כשליט ממלכת מצרים האדירה, ומאפשר את קיומם. נמצא כי פרעה מלך מצרים עובד את אלוהיו, משום שכאמור אלוהיו עובד אותו, ואמונתו הדתית של פרעה מתבטאת בכך, שהוא אף משכים בבוקר ומודה לאלוהיו על מה שהוא עושה למענו, והוא מקווה שאלוהיו יוסיף לפעול למענו. היפוכו של דבר הוא האדם הצדיק, שאינו דורש כי אלוהיו ישא אותו ויספק צרכיו, אלא הוא מקבל על עצמו לעבוד את אלוהיו, ובמובן זה ניתן לומר על הצדיק, שהוא נושא את אלוהיו עליו, ונמצא כי אלוהיו מתקיים עליו.

 (י.ליבוביץ: "שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע", עמ' 156)

וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם

איש נבון וחכם – נבון הוא המבין דבר מתוך דבר, מבלי צורך להודיע לו כל פרט ופרט, וצריך איש כזה להנהגת המדינה כדי שלא יצטרך בכל רגע ליטול עצות מזולתו איך יתנהג בנדון כזה, אלא ברוח בינתו ידע מה לעשות, וחכם הוא הנוהג במנהגיו על פי חוקי הצדק והחוכמה, לשפוט את עם הארץ שלא יהיה גזל ועושק וחמס במדינה כנהוג בשנות הרעב, איש אשר לא ישא פנים במכירת התבואות, לא יהיה נבהל להון, ולא איש מרמה ובעל התחבולות המגונות, אלא יכלכל דבריו ומעשיו במשפט וכדומה, כי על כל אלה הושם תואר חכם, לא על איש בעל שכל ומתפלסף בחכמות טבעיות ולימודיות ואלוהיות.

(רבי יצחק שמואל רג'יו מא, לג)

איש אשר רוח אלהים בו – כי בכל סדר הדברים שפתר בשם האל, שהודיע לנו הצרה טרם תבוא, ואיך נציל את העם ממנה נבין בלי ספק שרוח אלהים בו, כי אם היה פותר החלום בדרך השערה גרידא, לא היה נותן זמן קצוב לכל הקורות האלה, ולא היה אומר שיתחילו מיד שנות השבע מדאגה פן יוכחשו דבריו מן המציאות. גם מן הנמנע הוא כפי הטבע שעבד אחד בפעם הראשונה שיבוא לפני המלך לא ימס לבבו, ותיכף ששמע החלום בלי לשאול לו זמן ב' או ג' ימים יתן מענה לשאלתו, ויכלכל דבריו בחוכמה גדולה על מה שלא יכלו החרטומים והחכמים להגיד, ואיך ידע נער ך בשנים אופני הנהגת המדינה בסדר נכון להחיות עם רב, מכל זה אני שופט שרוח אלהים בו.

(רג'יו מא, לח)

צפנת פענח – היודע כל צפון, וכך היה דרכם לשנות שם אדם בשעה שממנים אותו על ביתם, כמו שעשה משה ליהושע, גם נבוכדנצר לדניאל והנה מאחר שזכר הכתוב גם שם יוסף, והיה די לומר 'ויקרא את שמו', נראה שרצה פרעה להשתמש באותיות שהיו בשם יוסף לבנות מהם שם חדש צפנת פענח, כי הניח היו"ד והוא"ו להיותם נחים ולקח הצד"י במקום סמ"ך ועשנה ממנה צפנת, והפ"א פענח, כמו ראשי תיבות, וכאילו בשמו הראשון נרמז כבר שהוא יגלה חלומות, ויש אומרים כי בלשון מצרי צפנת פירושו מציל, ופענח פירושו דור, וקראו אותו כן לפי שהציל את הדור ההוא בחכמתו, וגם הוא נכון.

(רג'יו מא, מה)

נרות חנוכה: "פוחת והולך" או "מוסיף והולך"?

"תנו רבנן: מצות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין; בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך."

(בבלי שבת כא, ע"ב)

בית שמאי מחמירים, ומצריכים לבַעֵר את הרע בהחלט, גם את "דקות הרע", גם את הרע שאיננו ניכר ונגלה כל-כך. וזהו גם סוד מחלוקתם אם "שמים קדמו", כדברי בית שמאי או "ארץ קדמה", כדברי בית הלל (ירושלמי חגיגה י, א). שמים וארץ הם בחינות מחשבה ומעשה. לבית שמאי לא די מה שמעשה האדם יהיה כראוי, אף מחשבתו צריכה להיות נקיה מכל שמץ רע. בית הלל מסתפקים במעשה, אם זך וישר פעלו של אדם.

 (מתוך "לאור ההלכה" לרב שמואל יוסף זוין ז"ל)

מסורת אחרת, קדומה, המיוחסת לשמאי העקשן והדוחה פשרות, היא המסורת החסידית של מי שראה את הנצחון, ובעקבותיו את האור הפוחת והולך. לאחר השגת הריבונות המדינית ראו החכמים את האלהת השלטון, את ההתבוללות המתגברת, את בזבוז קרבן הראשונים.

על כן מדליקים בקיבוצי, ברוב הקיבוצים וגם ברוב בתי-הספר הממלכתיים ובשאר חגיגות חנוכה ציבוריות, ביום הראשון של חנוכה, חנוכיה שלמה, שמונה נרות והשמש, כמנהג בית שמאי; אחר כך אני מחסיר כל יום נר אחד, כדי להזהיר את עצמי ולזכור מה שקרה אז ועלול לקרות שוב. הנצחון הגדול של הציונות המדינתית היה אמור להביא לשלב הבא של התרוממות, התחדשות והתייחדות, ליצירת ציוויליזציה יהודית מקורית. עכשיו נקלענו למבוי סתום. קנאות לאומנית או התבוללות מחד גיסא, קיצוניות חרדית מאידך גיסא. נדמה לי שהאור אכן פוחת והולך בחיינו. על-פי הציונות לא תמשיך היהדות להתקיים ללא מדינה בתנאי המאה העשרים ואחת; אני שותף לגישה זאת, אך לדעתי קיומה של מדינה יהודית ללא תוכן יהדותי הוא מיותר וחסר סיכוי.

כל זמן שיהודים ידליקו נרות לזכר המרד ויזהירו את עצמם שהאור אינו מובטח, שהוא דועך ועלול לכבות, הוא ימשיך להאיר. זה כוחו של חופש.

 (אלי בן גל: "כשאוכלים עם השטן", עם עובד, אופקים 1989)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.