וְאִם דַּל הוּא

וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת

וְלָקַח כֶּבֶשׂ

אֶחָד אָשָׁם לִתְנוּפָה לְכַפֵּר עָלָיו

 וְעִשָּׂרוֹן סֹלֶת אֶחָד בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן לְמִנְחָה וְלֹג שָׁמֶן.

 זֹאת תּוֹרַת אֲשֶׁר בּוֹ נֶגַע צָרָעַת,

אֲשֶׁר לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ בְּטָהֳרָתוֹ. (ויקרא יד, כא, לב)

'ואם דל הוא ואין ידו

משגת' – שמונה שמות נקראו לעני: עני, אביון, מסכן,

רש, דל, דך, מך, הלך.

עני – כמשמעו; אביון – שמתאב לכל; מסכן – שהוא בזוי לכל, שנאמר (קהלת ט) 'וחכמת

המסכן בזויה'; רש – מן הנכסים; דל – מדולדל מן הנכסים; דך – מדוכדך רואה דבר

ואינו אוכל, רואה דבר ואינו טועם ואינו שותה; מך – שהוא מך לפני כל עשוי כמין סקופה התחתונה, לפיכך משה מזהיר לישראל 'וכי ימוך אחיך'.

(ויקרא רבה לד, ו)

דל יש בגוף כמו 'דלות ורעות' (בראשית מא, יט), 'אשרי משכיל אל דל' (תהלים מא, ב) 'ככה דל בן המלך' (ש"ב יג,

ד). ויש דל שאין לו ממון.

(אבן עזרא ויקרא יד, כא)

"ואם דל

הוא" – אשמו של הדל דומה לשל העשיר. שווה הוא

הדל לעשיר לעניין מצוות האחווה והצדק החברתי; ואין משגיחים בגורלו של אדם, שעה

שדנים אותו על חטאיו החברתיים – שאשם מצורע בא לכפר עליהם. רק תמצית החיים בכללה שונה היא בין

עשיר לעני; שונות הן הבחינות של הכוח המוסרי, העומדות בניסיון פה ושם. משום כך

שווים עני ועשיר לעניין האשם ולוג השמן; שונה הדבר לעניין חטאת ועולה; כי הללו

מבטאות את הקידוש הכללי של החיים; ולפיכך העני מביא אותן מן העוף.

(הרש"ר הירש שם,

שם)

דרוש וקבל שכר

פנחס לייזר

נגע הצרעת על כל גווניו והטקס הנועד לטהר את האדם

הנגוע מטומאתו שייכים לקטגוריה גדולה של מצוות שאין להן יישום "הלכה

למעשה" בימינו. לא ברור לנו בדיוק מהי הצרעת אליה מתייחסת התורה וגם אם מחקר

משולב של היסטוריונים, חוקרי מקרא, תלמידי חכמים ורופאים יצליחו לזהותה, ספק אם

ממצאי מחקר זה יובילו לחידוש טקסי ההרחקה וההיטהרות המתוארים בתורה.

הצרעת איננה, כאמור, התופעה היחידה המתוארת במקרא

שערכה עיוני בלבד. קיימות פרשות כגון בן סורר ומורה ועיר הנידחת לגביהם נאמר:

"לא היו ולא עתידים להיות" אלא, למה נכתבו? "דרוש וקבל שכר".

במשנה (מכות א, י) יש וויכוח לגבי הפעלת עונש המוות על ידי הסנהדרין, והדעה

הרדיקלית ביותר של רבי עקיבא ורבי טרפון היא: "אילו היינו בסנהדרין,

לא נהרג אדם מעולם". ידועה גם המשנה במסכת סוטה (ט, ט):

 משרבו הרוצחנין בטלה עגלה ערופה… משרבו המנאפים, פסקו המים המרים.

איננו מקריבים קורבנות

מאז חורבן הבית, אלא "ונשלמה פרים שפתינו". גם את מצוות מחיית זכרו של

עמלק, אנו מקיימים על ידי קריאת "פרשת זכור" ולא על ידי רדיפת עמלקים והשמדתם.

נראה לי שהמעבר המהפכני מתרבות של עשייה פולחנית

לתרבות של לימוד, תפילה והתבוננות מבטא את גדולתה של תורה שבעל פה כמרכיב דינמי המסוגל ליצור "תורת חיים".

כל פרשני התורה, החל מחז"ל, התייחסו לטומאת

הצרעת כתגובת רכוש האדם וגופו לחטאים שונים, בעיקר ללשון הרע.

בתרבות המודרנית, מכירה הרפואה וגם הפסיכולוגיה

בתופעות "פסיכוסומטיות"; כלומר, הגוף מבטא

מצוקות נפשיות. הגישה ההוליסטית ברפואה מבוססת על האמונה שגוף ונפש שייכים למערכת

אחת ולעתים מבטא חלק אחד ממערכת זו את הכאב של החלק האחר.

השפה הדתית מניחה קשר בין התנהגותו המוסרית, הדתית

והחברתית של האדם, לבין ביטויה של התנהגות זו בביתו ובגופו, מעין התייחסות

"אֶתּוֹ-סומטית".

הגמרא במסכת תענית (יא, ע"א) מנסחת את תגובת קורות ביתו, גופו או נשמתו של האדם

בלשון "עדות", וזו לשונה:

ושמא יאמר אדם: מי מעיד בי? – אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם מעידים

בו, שנאמר (חבקוק ב) 'כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה'.

דבי רבי שילא אמרי: שני מלאכי השרת

המלווין לו לאדם הן מעידין עליו,

שנאמר (תהלים צ"א) 'כי מלאכיו יצוה לך'.

רבי חידקא אומר: נשמתו של אדם היא מעידה עליו,

שנאמר (מיכה ז') 'משכבת חיקך שמר פתחי פיך', ויש אומרים: אבריו של

אדם מעידים בו, שנאמר (ישעיהו מ"ג) 'אתם עדי נאם ה".

תפיסה זו רואה אפשרות של השתקפות התנהגותו ורמתו

המוסרית והרוחנית של האדם בביתו, בגופו ובנשמתו; כלומר, החוץ מעיד על הפנים ומבטא

אותו.

האם ניתן לנו להבין מערכת זו במושגים מודרניים? האם

הפרשנות הדרשנית מניחה שמערכת זו שייכת לעבר ואיננה עוד? האם, במידה והיא איננה

קיימת יותר, עלינו להצטער על החלפתה במערכת שהיא סימבולית יותר או האם יש להתגעגע

אליה?

נראה לי שהתשובות לשאלות אלו אינן פשוטות

וחד-משמעיות; ביטול טקס העגלה הערופה, למשל, מוצג כביטוי לירידה ברמה המוסרית; חיי

אדם הפכו לזולים יותר, החברה הפכה להיות קהה יותר למקרי רצח ולכן איבד הטקס

ממשמעותו. גם מי הסוטה איבדו את כוחם, כאשר הניאוף הפך להיות תופעה שכיחה.

לגבי הקרבת קורבנות מן החי, ידועים לנו דברי הרמב"ם במורה נבוכים, הרואה בהקרבת הקורבנות מעין פשרה

עם הצורך שיש לעם לעבוד את האל באופן דומה לפולחן האלילי, לעומת גישות אחרות

(ביניהן גישת הרמב"ן) המקדשות צורה זו של עבודת

ה'. ידועים גם דברי הראי"ה קוק ב"עולת ראי"ה" על "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים:

 … אבל

לעתיד לבוא, שפע הדעת יתפשט ויחדר אפילו בבעלי-חיים,

'לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה', וההקרבה שתהיה אז של

מנחה, מהצומח, תערב לה' כימי עולם וכשנים קדמוניות.

לגבי נגעי הבית, הבגדים והגוף, ניתן להסתכל על

היעלמותו של הביטוי ה"אתו-סומטי" בשני

אופנים:

מחד גיסא, ניתן לראות בהעדר תגובה

"אוטומטית" משמים דרישה להתבגרות האדם וללקיחת אחריות על מעשיו ועל הרמה

המוסרית של החברה בתוכה הוא חי; הקירות והאבנים לא יגיבו, וגם הוא לא יחלה בצרעת

גם כאשר יתנהג באופן בלתי מוסרי. חשוב לציין שהצרעת מתפרשת לרוב כעונש על חטאים

מוסריים וחברתיים, על מצוות "בין אדם לחברו" ולא על אי-קיומן של מצוות

"בין אדם למקום".

מאידך גיסא, יתכן שאין תגובה מצד אבני הבית, הבגדים

והגוף, כי בחברה שהיא מוסרית פחות, כל אותם מרכיבים, בדומה לחברה, הפכו להיות פחות

רגישים ואולי כל הבתים היו הופכים להיות נגועים וכולנו מצורעים, אם הסביבה הפיזית היתה מגיבה לרמה המוסרית של החברה.

יש להניח שאנשים יבחרו את הפרשנות המתאימה להשקפת

עולמם, אך כנראה שאיננו יכולים להכריע בסוגיה זו באופן חד-משמעי ואולי גם איננו

נדרשים לעשות זאת.

יחד עם זאת, בהעדר תגובה שמימית לקלקולים מוסריים,

האם אין מקום לתגובה ציבורית חד-משמעית יותר כנגד גילויים מודרניים של לשון הרע

והוצאת שם רע? האם ההסתה וחוסר הזהירות בשפה אלימה אינן ראויות לגינוי חריף וגם

לתגובה מוסרית ומשפטית חד-משמעית יותר, או לפחות להוצאה מחוץ למחנה והוקעתה על ידי

כוהני הדור? האם כוהני הדור נקיים מתופעה פסולה זו? האם אין מקום להבחנות ברורות

יותר בין "טמא" ל"טהור"?

יש לקוות ולהתפלל שזמן חירותנו הממשמש ובא יאפשר לנו

להתבונן בזכות הגדולה שנפלה בחלקנו בהיותנו "עם חפשי בארצנו", אך גם

באחריות הגדולה הנובעת מזכות זו.

פנחס לייזר, עורך שבת שלום,

הוא פסיכולוג.

מצורע – מוציא שם רע

נמשל הלשון לחץ, ולמה? שאם ישלוף האדם החרב שבידו להרוג את חברו, הוא מתחנן לו ומבקש הימנו רחמים, מתנחם ההורג ומחזיר החרב לנרתיקו, אבל החֵץ כיון שירה אותו והלך, אפילו מבקש להחזיר אינו יכול להחזיר, לכך נאמר "חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים" – הרותם הזה מי שמדליקו גחליו אינם כבות. ומעשה היה בשני בני אדם שבאים במדבר וישבו תחת רותם אחד לקטו עצים מרותם ובשלו להם מה שיאכלו ואכלו לחם, לאחר שנה באו למדבר באותו מקום הרותם ומצאו אפר ממה שהדליקו, אמרו: הרי י"ב חדש יש לנו משעברנו ואכלנו במקום הזה, מיששו באפר והלכו עליו ונכוו רגליהם מן הגחלים שתחת האפר, לפי שאין נכבות, לכך נמשל לשון הרע כגחלי רתמים, שנאמר "חצי גבור שנונים וגו'". וכן הרשע הזה הורג בני אדם בלשון, כשם שהחץ הזה אינו יודע בו עד שהגיע אליו, כך לשון הרע אינו יודע עד שחציו של מלכות עשו באין פתאום.

(מדרש תהלים מזמור קכ)

צרעת הבגדים והבתים: היבטים רוחניים

'ונתתי נגע צרעת בבית ארץ' – ארץ מה חטאת שהיא לוקה? אלא בעון בני אדם הארץ לוקה, שנאמר (תהלים קז) 'אֶרֶץ פְּרִי לִמְלֵחָה מֵרָעַת יֹשְׁבֵי בָהּ' – למה מרעת? כדי שיראו הבריות וילמדו, וכן הוא אומר (ישעיה כו) '… כִּי כַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטֶיךָ לָאָרֶץ צֶדֶק לָמְדוּ יֹשְׁבֵי תֵבֵל'.

מפני מה היסורין באין לעולם? מפני הבריות, כדי שיראו ויסתכלו ויאמרו: מי שחטא לוקה ומי שלא חטא אין לוקה, ולמה העצים והאבנים והכותלים לוקין כדי שיראו בעליהם ויעשו תשובה.

 (תנחומא

מצורע סימן ד)

'והבגד כי יהיה בו נגע צרעת': ממה שאין ספק בו שלא יהיה זה בטבע בשום פנים, כי בבגד לא יקרו אלה המראות המשונות אם לא מצד מלאכה תשימם בו בצבעים שונים בכוונה או שלא בכוונה וזה מצד איזה חטא שיקרה בסמים הצובעים או במלאכת האומן או בהתפעלות הבגד הצבוע, …אמנם העיד הכתוב שלפעמים יהיה זה כפלא בבגדים ובבתים, וזה להעיר אוזן הבעלים על עבירות שבידם, כמו שספרו ז"ל שיקרה בעניין השביעית כאמרם (קידושין כ, א) 'בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית: אדם נושא ונותן בפירות שביעית, סוף מוכר את מטלטליו; לא הרגיש, סוף מוכר שדהו וכו', וכל זה בחמלת ה' על עמו.

(ספורנו ויקרא יג , מז)

"ואיש כי ימרט ראשו… איש צרוע הוא טמא הוא"

העניין דמידה במידה לא בטל. ועל קימוץ וצרת עין בא נגעי בתים, וכיוצא בזה. ואם הנגע בראש, בוודאי הוא משובש בכוח השכל ובדעות זרות. לכן בא הצרעת בקרחתו, מקום המחשבה ומשכן השכל. והנה אם החטא שלו הוא במדות וכוחות הנפש או בפעולות, כמו שאמרו (ערכין ט"ז, ע"א) על שבעה דברים נגעים באים, אז אינו מיוחד החטא מצד כוח שכלי המתייחד בו האדם, לא כן אם חטא בכוח שכלו, שאז הנגע בראשו. הוא חוטא בכוח שכלו המיוחד באדם מצד שהוא איש, שאינו בשום חי בלתי מדבר, לכן אמר "איש צרוע הוא, טמא הוא".

(משך חכמה יג, מא–מד)

טהרת

המצורע

האופי הבלתי סוציאלי המסומל על–ידי ציפור הדרור, שאינה מקבלת מרות, מתבלט כאן כניגוד לאופי הסוציאלי של מי שברצונו לשוב, להיכנס ולהיצמד לחברה האנושית המושתתת על יסודות סוציאליים; זהו הניגוד בין "בהמת השדה" לבין "אדם מן היישוב".

כניסה זו לחברה הסוציאלית מותנית בקיום הציווי: "ושחט את הצפור", פירושו של דבר, שעל האדם לשעבד בכל מאודו את בהמיותו הבלתי מרוסנת לקבלת הרצון האנושי התקיף במוסריותו.

(מתוך פירוש רש"ר הירש על ספר ויקרא, מובא ע"י פרופ' נחמה ליבוביץ' ז"ל ב"עיונים חדשים בספר ויקרא", עמ' 162)

"לעולם תהא שמאל דוחה וימין

מקרבת"

תנו רבנן: שלשה חלאין חלה אלישע; אחד, שגירה דובים בתינוקות

ואחד שדחפו לגחזי בשתי ידים

ואחד שמת בו, שנאמר (מלכים ב' יג) 'ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו'.

תנו רבנן: לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיו ולא כיהושע בן פרחיה שדחפו לאחד מתלמידיו

(במהדורת הרב שטיינזלץ: ישו

הנוצרי) בשתי ידיו.

אלישע מאי היא? דכתיב (מלכים ב', ה) 'ויאמר נעמן הואל קח ככרים' וכתיב 'ויאמר אליו: לא לבי הלך כאשר הפך איש

מעל מרכבתו לקראתך, העת לקחת את הכסף ולקחת בגדים וזיתים וכרמים וצאן ובקר ועבדים ושפחות'

ומי שקיל כולי האי (האם לקח את כל הדברים האלו)? כסף

ובגדים הוא דשקיל (הרי הוא לקח רק כסף בגדים)!

אמר רבי יצחק: באותה שעה היה אלישע עוסק בשמנה שרצים. אמר לו (אלישע לגחזי): רשע, הגיע עת ליטול שכר שמנה שרצים 'וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם' (מלכים ב' ז). 'וארבעה אנשים היו מצורעים' – אמר רבי יוחנן: זה גחזי

ושלשת בניו (מלכים ב' ח).

  (בבלי סוטה מז, ע"א)