וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן:

 הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה

וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה. (במדבר

לב, ו)

'האחיכם יבאו למלחמה'

בדרך כלל הכתוב נוקט לשון 'יצא למלחמה', ואילו 'בא למלחמה' הוא ביטוי נדיר.

הוא מצוי בדברי משה לבני גד ולבני ראובן: "האחיכם יבאו למלחמה".

מי שיוצא למלחמה, יוצא לקרב בזריזות, מרצון; הוא שש אלי קרב ויוצא להילחם

גם מחוץ לגבולו. כנגד זה, מי ש"בא למלחמה" – ובייחוד מי ש'בא מלחמה' (במדבר ט, י) מקבל על עצמו

את סכנות הקרב אחרי שנסתבך במלחמה. המלחמה באה בלא התגרות מצידו ועל כרחו הוא נכנס

לסכנה. משום כך שואל משה: "האחיכם יבאו למלחמה?!" – ובניגוד לכך:

"ואתם תשבו פה!" – כמוכם גם אחיכם היו רוצים לבוא אל המנוחה ואל הנחלה.

אך, המלחמה היא הכרח, היא הגיעה אלינו, ואחיכם נאלצים להיכנס לתיגר

– ואתם תשתמטו מן החובה?!

(הרש"ר הירש במדבר

ט, י)

ההווה מעצב את זיכרון העבר

מנחם קליין

קיים

ניגוד בין תוכן הפרשה לבין המועד בו אנו קוראים אותה. בעוד שבפרשת מטות מסופר על

ניצחונות צבאיים גדולים של בני ישראל במלחמה נגד חמשת מלכי מדיין, על חלוקת השלל

שנאסף במלחמה זו ועל חלוקת הטריטוריות שנכבשו בניצחונות הקודמים על סיחון מלך

האמורי ועוג מלך הבשן, הפרשה נקראת בימי בין-המצרים בהם מציינים את חורבן שני בתי

המקדש, אבדן העצמאות המדינית, כיבוש הארץ בידי אימפריות עולמיות ויציאה לגלות. ימי

בין המצרים שולטים בתודעה ומעלימים מעינינו את הלוחמים של הפרשה ואת ניצחונותיהם.

אנו זוכרים את הפורענות בעזרת הצומות ומנהגי האבלות הנוהגים בתקופה זו והם משכיחים

מאיתנו חלקים מהפרשה שהם אקטואליים בדורנו יותר מאשר בדורות קודמים.

ניגוד זה

מבהיר לנו כי הזיכרון אינו אובייקטיבי, אלא תלוי בנסיבות ובכוחות המפעילים אותו.

הזיכרון הוא בעצם פעולת מיון בה אנו בוחרים מה לזכור ובה בעת גם מה לשכוח. פעולת

ההזכרה וההשכחה אינה נעשית רק במישור הפרטי, אלא היא גם מעצבת עמים וקהילות היוצרים

לעצמם זיכרון קיבוצי ולאומי. עם ישראל הוא קהילת זיכרון. לוח השנה היהודי, חלקים

נכבדים מנוסח התפילות, טכסים אישיים וציבוריים ורבות מהמצוות מכוונים כולם

להַבְנות זיכרון. הבניית הזיכרון היהודי נעשית כאשר בחיי היומיום שולטים הקשרים

השונים מהותית מהדבר או האירוע אותו מצֻווים לזכור. למשל: השגחה ונוכחות האל בעולם

שנוהג כמנהגו, או יציאת מצרים אלפי שנים אחרי שהדבר אירע.

הבניית

הזיכרון נעשית באמצעות סוכני עיצוב והפעלה (הציצית בבגד, התפילין בראש, האיסורים

המעצבים את השמירה על יום השבת, מנהגי ליל הסדר, הישיבה בסוכה, קריאת שמע או קריאת

מגילת אסתר) ובאמצעות בניית גיבורים חיוביים לעומת נבלים ואנשי רשע: המן לעומת

חרבונא הזכור לטוב.

האופן בו

אנו זוכרים מאורע מסוים אינו משחזר במדויק את העבר, אלא זוהי פעולת מיון ועיצוב

מחדש של אירוע שכבר הסתיים. האירוע חי בזיכרון באופן אחר מזה שהיה במציאות, כיוון

שהזיכרון מתמודד ומגיב למצב האקטואלי בהווה. ההווה מעצב את העבר, מאתגר אותו ומשפיע

על הבחירה: אילו יסודות יעלו ויצופו מהזיכרון ואיזה יישארו במרתף מחכים לקריאה. עם

שינוי תנאי החיים בהווה משתנה הזיכרון, משתנה פעולת המיון היוצרת זיכרון ושכחה.

זאת ועוד, כל זיכרון נאבק עם זיכרונות אחרים על תשומת ליבנו. אנחנו לא יכולים כל

הזמן לזכור רק דבר אחד ולכן אנו לא רק בוחרים מה לזכור, אלא גם בוחרים היכן למקם

את הזיכרונות השונים המתחרים על תשומת ליבנו בכל רגע נתון. ברמה הציבורית קיימת

תחרות בין מושאי זיכרון וסוכני זיכרון על ההגמוניה בתודעה הציבורית ועיצוב הקהילה.

סוכני הזיכרון יכולים להיות סמלים, אנדרטאות, מקומות, טכסים ומעשים, או טכסטים המספרים

על העבר. הם נאבקים על תשומת ליבנו ועל מקומם ביחס לסוכני זיכרון שלנו.

היבט אחד

של עניין זה מתגלה בפרשתנו. כאשר בני גד ובני ראובן

מבקשים להתנחל בשטח שזה אך נכבש, מעלה משה מנבכי העבר את הטראומה הלאומית שפקדה את

העם כארבעים שנה קודם לכן. הוא מזכיר להם את פרשת המרגלים. משה מצייר את האירוע

בצבעים עזים. המרגלים הגיעו לארץ ישראל והחליטו להניא את העם מלהיכנס אליה. רק כלב

בן יפונה ויהושע בן נון לא היו שותפים לקנוניה. העם בגרסה זו נותר פסיבי והגיבורים

הגדולים של הפרשה הם שני המרגלים שמסרבים להיות חלק מהקנוניה. לדברי משה, בני גד

ובני ראובן חוזרים עתה על מעשה המרגלים. למרות שבני גד ובני ראובן לא אמרו דבר

וחצי דבר בגנותה של ארץ ישראל, לדבריו הם מתנהגים כמו עשרת המרגלים ומניאים את העם

מלהיכנס לארץ. בניגוד לפרשת המרגלים, כאן לא מובע שום פקפוק באיכותה של ארץ ישראל

ולא בעזרתו של ה' לכיבושה. משה מאשימם כי ברצונם להתנחל בשטח שזה אך נכבש, הם

מורידים את המוטיבציה של הלוחמים. בפרשת המרגלים הירידה במוטיבציה היא תוצר לוואי

של תיאור הארץ, העמים היושבים בה וחוסר האמונה בה' שיסייע לנצחם. יתר על כן, בפרשת

המרגלים בני ישראל נתקפים במוטיבציית – יתר ומעפילים, יוצאים למלחמה מטעם עצמם בלי

שה' נמצא בקרבם וניגפים בקרב. מוטיבציה לא חסרה שם. עתה הופך משה את תוצר הלוואי

לעיקר. וגם: בפרשתנו לוקח על עצמו משה את התפקיד שמילאו בשעתו יהושע וכלב. הוא

ניצב לבדו מול ציבור כדי לחשוף את המזימה. בתגובה מקבלים על עצמם בני גד ובני

ראובן את תפקיד החלוצים ההולכים לפני המחנה; כלומר, את תפקידם של יהושע וכלב שהעזו

וחלקו על עשרת עמיתיהם למשימה. לא טיבה של הארץ עומד כאן במוקד, אלא היכולת לחלוק

על הרוב, אומץ לב ודחיית הסיפוק הפרטי לטובת מטרה קולקטיבית. את זאת משיג משה

באמצעות העלאת פרשת המרגלים.

בפרשת

דברים, שעל פי המסורת נאמרה בידי משה סמוך למותו ערב הכניסה לארץ ישראל, כלומר זמן

לא רב לאחר הדיון עם בני גד ובני ראובן, התיאור של פרשת המרגלים הוא שונה. לפי

התיאור של פרשת דברים המרגלים חזרו ממשימתם עם המסקנה כי 'טובה הארץ אשר ה'

אלוהינו נותן לנו', אך בני ישראל סרבו לשמוע להם ולהיכנס אליה. הם אמנם פחדו

מהקרבות הקשים המצפים להם וחששו מנפגעים רבים במלחמה. אך עיקר החטא המתואר בפרשת

דברים היא תיאוריית הקונספירציה שפיתח העם. ה' הוציאם ממצרים במחשבה תחילה להפילם

חלל במלחמות עם עמי ארץ כנען. לא המרגלים הם עיקר הסיפור, אלא העם. מצד אחד עומד

משה ומתאר את ניסי ה' שהצילם ונלחם להם ומצד שני העם האומר כי כל הניסים והמלחמות

הם חלק מהמזימה של ה' להפילם חלל בארץ כנען. כאן, מוקד הסיפור הוא הויכוח האם ה'

ילחם לבני ישראל בארץ כנען, כפי שנלחם להם במצרים ויפלס את דרכם בארץ כנען, כפי

שעשה זאת במדבר. המבט מופנה קדימה לעבר הקרבות המצפים לבני ישראל בארץ כנען.

פרשת שלח

מספקת לנו תיאור אחר, מורכב יותר. מסופר שם על הויכוח הפומבי בין כלב ויהושע מזה

לבין עשרת המרגלים האחרים עת מסרו המרגלים לעם דיווח על מה שראו עיניהם. המקרא לא

מפרט אך ניתן להניח שלא היה זה הסיבוב הראשון בויכוח והוא החל תוך כדי השליחות.

משחזרו המרגלים הם קודם דיווחו למי ששלח אותם – למשה, ואז כנראה נמשך הויכוח

הפנימי בתוכם. כיוון שהמרגלים היו נציגים נכבדים של כל אחד מהשבטים אך מתבקש שהם

יימסרו דיווח גם לבכירי שבטיהם ולעם כולו. הויכוח הפנימי בתוך המרגלים פרץ החוצה

לרשות הרבים. הויכוח הפומבי החריף החל כויכוח על גבולות היכולת הצבאית הישראלית

והסיכוי לנצח את עמי הארץ. מכאן הוא עבר לויכוח לגבי מהותה של ארץ ישראל האם הארץ

טובה היא, או ארץ אוכלת יושביה. רק לאחר שלב זה פיתח העם את תיאורית הקונספירציה שפרשת

דברים מעמידה במרכז.

עד כמה

ההווה מעצב את הזיכרון ובונה אותו אנו יכולים גם ללמוד מסיומה של פרשת דברים, בה

משה מתעלם מהויכוח שהיה לו זמן לא רב קודם לכן עם בני גד ובני ראובן. עתה משה מציג

את התנחלות בני גד ובני ראובן בעבר הירדן כהחלטת ה' והחלטתו שלו. הוא מתעלם

לחלוטין מהויכוח החריף שהיה לו איתם ומפרשת המרגלים. הויכוח עם בני גד וראובן

הסתיים ואין שום עניין להעלות את העבר כפי שהוא היה.

תקופת

בין המצרים ובעיקר תשעה באב היא תקופה בה אנו נקראים להיזכר בעבר. "יש שם ימים

שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי תשובה

ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו

אותן הצרות" [משנה תורה

לרמב"ם, הלכות תעניות פרק חמישי]. בעיקר אמורים הדברים בתשעה

באב, שעל פי המסורת היהודית אירעו בו חמישה דברים: נגזר העונש על חטא המרגלים,

נחרבו הבית הראשון והשני, אבדה העצמאות עם נפילת ביתר וכשלון מרד בר כוכבא שבמהלכו

"דימו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא מלך המשיח ונפל בידי הרומיים" [שם],

ונחרש הר הבית. בימים אלו רב הפיתוי לערוך אנאלוגיה היסטורית פשטנית ולהדביק

תוויות כוללניות מן העבר על הווה. פניה השונים של פרשת המרגלים במקרא מלמדים כי גם

במרכיב מהותי זה של תשעה באב מתבצעת פעולת היזכרות שההווה הוא המעצב אותה ומעניק

לה משמעות. הקריאה לזכור אירוע היא קריאה לא רק להסתכל בהיסטוריה, אלא להיות

מודעים למה שנעשה בהפניית המבט ולראות שההווה המשתנה הוא המעצב את ראיית העבר

ומעניק לה משמעויות מגוונות.

דר' מנחם קליין, חבר מערכת "שבת שלום", מלמד במחלקה למדע המדינה

באוניברסיטת בר אילן.

"וידבר משה אל ראשי המטות"

אין ספק שכל המצוות

כללותיהן ודקדוקיהן נאמרו למשה מסיני, אמנם משה לא אמרם מיד, אלא כפי הזמן והמקום

הראוי, ודיני הפרת נדרים לא היה צריך למוסרם לשום אדם עודנו בחיים, כי הוא

ע"ה היחיד מומחה שבדור היה מפר הנדרים והשבועות בעת הצורך, אולם עתה שקרב עת

מותו, ראה ללמד אל ראשי העם דיני הפרת הנדרים, כי הם יהיו במקומו לעניין זה, ומטעם

זה ציווה רק אל ראשי המטות, כי אין צורך ללמד לכל בני ישראל תורת הנדרים, ואולי

צריך להעלים אלה החוקים מהם, שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, אלב לחכמי ישראל ראשי

שבטיהם למד המשפט.

(רבי יצחק שמואל רג'יו,

במדבר ל, ב)

"נקמת בני ישראל – נקמת ה'?"

"נקֹם נקמת בני

ישראל…": כבר עמדנו בפירושנו על בראשית ד,

ט"ו על קרבת "נקם" ל"קום" (השוה "נדח" – "דוח"; "נסג" –

"סוג" וכו…). הנקמה מקימה את המשפט שנרמס ברגלי זדים, או היא מקימה את

האישיות שהושפלה עד עפר. הנוקם מזדהה עם הדבר שהוא מבקש להקימו. ומכאן נראה, צורת

הבניין החוזר של "נקם". על פי זה תתבאר גם אות היחס "מ"

– "נקֹם נקמת בני ישראל מאת המדינים". המטרה איננה להכניע את

האויב ולגמול לו כגמולו; אילו ביקש לומר כן, היה נוקם לשון "נקם

ב-". אך המטרה היא לחזור ולהקים את ישראל מאת המדינים, לשחרר אותו מבחינה

רוחנית ומוסרית ולחלץ אותו מאימת נכליהם.

(הרש"ר

הירש במדבר לא, ב)

בני גד ובני ראובן – הקשר בין רכושנות לבין היבדלות

…שני עשירים עמדו בעולם, אחד מישראל ואחד מאומות העולם; קרח מישראל והמן

מאומות העולם ושניהם נאבדו מן העולם, למה? שלא היה מתנתן מן הקב"ה אלא חוטפין

אותה להם.

וכן

אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול וחיבבו

את ממונם וישבו להם חוץ מארץ ישראל, לפיכך גלו תחילה מכל השבטים, שנאמר (דברי

הימים א ה) 'ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה' ומי גרם להם?

על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קניינם. מנין? ממה שכתוב בתורה 'ומקנה רב היה לבני

ראובן …'.

(במדבר

רבה כב ז)