"וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ"

(בראשית יג, ח)

התכוונתם לבנות לכם עיר ענקית שתכלול את כל האנושות, ושכחתם שרצון האלוהים הוא למלאת את כל הארץ יישובי בני אדם, ושעצת ה' קום תקום.

(קאסוטו בספרו 'מנח ועד אברהם')

אחדות במובן החיובי, איננה אחידות. תקשורת טובה לא מתבססת על טשטוש ההבדלים בינינו, אלא על קבלת השונה והאחר. בעולם של אחדות כל אדם הוא חשוב. ואילו בעולם של אחידות לְבֵנִים של בניין עשויות להיות חשובות יותר מבני אדם. מגדל בבל הוא סיפור על מבנה שנעשה חשוב יותר מהאנשים שבונים אותו, על יעד שבחתירה אליו לא חשוב מי נדרס בדרך. אין זה סיפור על אחדות בין אנשים שמתקשרים היטב זה עם זה, אלא על אחידות שנובעת מכוחנות ושליטה. את זה א-לוהים מוכן לפזר.

(כוכבה (כוכי) כהן בספרה 'גם אני חולמת כמו יוסף', בהוצאת ספרי ניב)

על בריתות והפרתן

אראל מוריס

ברית, בניגוד להסכם או חוזה, היא אירוע רגשי ולא רק אינטרסנטי. זו החלטה לבחור באחר ולהאמין בו, שיפעל גם בניגוד לאינטרסים הטקטיים המשתנים שלו, מתוך תחושת אמת ומחויבות אסטרטגית ופנימית. באירוע הברית אין התייחסות לתוצאות, אין ניתוח כשלים, ואין תנאים לסיום התקשרות. ברית היא הצהרת אמונים ושותפות ללא מועד סיום. ביטויה הפיסי והמקור האטימולוגי של הברית הנכרתת היא מעשה הכריתה, מעשה הביתור. בבריתות שנכרתו בעולם הקדום היו מבתרים את החיה ומחלקים בין הצדדים.

בתחילת הפרשה, אברם משלים בהתאם להוראה האלוהית, את מסלול הנדידה של אביו ארצה כנען. ההבטחה ניתנת לאברם ללא ברית בשלב זה, כך שעדיין אין בכך סיכון או מחיר לאף אחד מהצדדים. מיד אחר כך, אנחנו רואים את אברם מפר ברית קודמת, את ברית הנישואין עם שרי אשתו, שלבריתו שלו איתה הוא מתכחש אל מול פרעה. הוא מסביר לשרי שהוא עושה זאת מתוך פחד ומתוך בצע. הם אכן יוצאים ממצריים ברכוש גדול אחרי שפרעה מסלקם משם, אולם בהפרת ברית זו, טמון זרעה של מחלוקת רבת שנים שתפגע בשלמות משפחתו במורד הדורות עד ימינו. בשהותה במצריים רכשה אשתו שפחה אחת בשם הגר שמהגרת איתם בשובם לכנען. לפי שנאמר: "ולה שפחה מצרית ושמה הגר" (בראשית ט"ז, א').

אברם כרת בריתות גם עם שכניו מבני האמורי: ממרא, ענר ואשכול שאיתם יצא למרדף בעקבות המלכים ששבו את לוט ורכושו. והנה, אנחנו עולים לרגל, בפעם הראשונה בתולדותינו, לירושלים היא 'שלם' ומגלים שם את מלכיצדק כהן לאל עליון. מלך כהן מונותאיסט שביחד איתו מעלה אברם זבחים, ברית של פולחן משותף. האם יש באלו רמיזה על כך שבניגוד לחשיבתנו האנוכית, אברם הוריש לנו מסורת של שותפות ולא של בלעדיות על הארץ, על ירושלים, ועל אלוהים?

לכינוי "עיר בירה" שניתן לשושן, קיים מקור אכדי קדום birtu שהיא עיר בצורה (עם חומה) ויש קרבה אטימולוגית בין הבירה לברית שכן משמעה של המילה ברית היא גם טבעת, טבעת הנישואין כמו טבעת החומה שמגנה על העיר^[1]. הברית הסמלית עם ירושלים הבירה כמייצגת הברית עם אלוהים חוזרת אלינו בטקס ברית המילה היהודי וגם בטקס ברית הנישואין היהודי. על ברית זו אנו חוזרים מזה דורות בפסוק שלקוח מספר תהילים:

אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָיִם, תִּשְׁכַּח יְמִינִי, תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי

התיקוף של הבריתות הבין אישיות, המשפחתיות והשבטיות-לאומיות דרך חיבור לברית עם אלוהים ועם המקום הקדוש, משמש לחיזוקן של הבריתות החברתיות.

בתום הטקסים והבריתות בין עמים ומנהיגים בירושלים, חוזר אלוהים על הבטחתו, אך הפעם אברם דורש ערבות להמשכיות זרעו לצד התחייבות חזקה יותר מצד אלוהים, וגם אלוהים דורש יותר וכך נרקמת מתהדקת ברית חדשה. החיות מבותרות, ואברם מחכה לאלוהיו ושמירתו על הבתרים מתרופפת ועיט יורד על הבתרים. השמש שוקעת, השינה נופלת עליו עוד לפני עלות השחר. כשעובר לפיד האש בין הבתרים, גם הבטחתו של אלוהים מקבלת דחייה בדמות עבדות ארוכה עד להופעתו המחודשת של עמוד האש לפני המחנה ביציאת מצריים. סייג נוסף מופיע בדמותם של עמים תושבים שביחד איתם מובטחת הארץ ואין בסיפור שום ציווי על גירוש או בלעדיות. כמו הברית, גם גבולותיה של הארץ רחבים עד מאוד ואינם מוגדרים היטב.

ההמתנה ממשיכה גם עבור אברם עצמו שכן הבטחת הזרע לא מתקיימת ושרי עקרה. ואז, ברגע של נדיבות מאשרת שרי לאברם לשאת לאשה את שפחתה המצרית, את הגר שעם הנישואין וההיריון, חשה משוחררת מכבלי השפחות. אך שרי מקנאה ואינה פוסחת על יחסי המרות בינה ובין שפחתה ומוציאה את כעסה על אברם עד שנעתר ומצדד בשרי.

כאן מתוארים עינויי הגר בידי שרי, התגלות האל בפני הגר וההבטחות שניתנו לה בתמורה לנכונותה להמשיך ולהתענות. סיפור לידתו וילדותו של ישמעאל בנו הראשון של אברם, הבן, ששפתו הערבית משַׂכֶּלת היום אותיות עם העברית כשִׂיכּולן של הברית והביתור  , מקבל מקום עצום בסיפור. המקום הזה עתיד להתמלא על ידי מוחמד בדת אחרת שגבולותיה חוצים גם את הנהרות הגדולים. נכונותה של הגר להתענות בידי שרי לא קונה לה שקט ובית, לנוכח הידיעה המפתיעה שעתידה להצחיק את כל המשפחה כמעט, את אברם, את שרי ואת ישמעאל –  הבטחת לידתו של יצחק. 

והנה מגיעה ברית נוספת שאיננה אישית ודו צדדית אלא הצהרת נאמנות קהילתית ורב דורית, ברית המילה –  בה האיבר הנכרת נימול מגוף הזכר. ברית זו, מייצרת טבעת שייכות הרמטית העוברת מדור לדור, ועד היום, למרות המעמד המשפחתי, הברית עם אלוהים לא מצליחה להיתפס כערבות וברית בין אחים ומאמינים. שתי דתות מפרידות בין ברית מילת בר המצווה של ישמעאל, שברכתו תתממש בארץ ערב ובנופלו על פני אחיו בארצותיהם, לבין ברית המילה של אחיו יצחק, שעוד לא נולד, שברכתו ובריתו ומילתו מובטחות כאן בכנען, על אף תחינתו ואהבתו של אברהם לישמעאל. ההבטחה מתבטאת הפעם בתוספת האות ה' לשמם של שרה ואברהם אך ניכר שהאותיות ומילת הזכרים והאבות במשפחה לא משפיעות על הנקבות ועל האימהות שריבן עוד לא תם.

אברהם היה איש שלום. בעת מריבת רועיו עם רועי לוט הוא לא נגרר אחרי הניצים, אלא מרגיע את הרוחות ומבקש מלוט להיפרד לימין או לשמאל כדי לאפשר חיים משותפים "כי אנשים אחים אנחנו". כשנחטפה משפחת לוט הוא רודף ומשיב, לא בשביל להעביר מסר על עוצם ידו או בשביל רכוש, אלא למען בן אחיו החטוף לוט, ותו לא. הוא מפייס את שׂררתה של שרה ונאלץ לגרש את הגר אל המדבר, אך ונראה על פי ההמשך שהקשר המשפחתי הזה לא נותק.

היום, האחים עדיין רבים את ריב אימותיהן, ומה עושות מפלגות השררה והקיצוניות, אלו הקוראות לעצמן דתיות? האם הן מחפשות את הדרך לאיחוי הקרעים בין אחים בדרך לחיים משותפים מתוך גרות, כמעשה אברהם? או שהן מחפשות את אחיזתן בשרידי הבטחות קדומות של הסיפור הישן – לשמר מדון במטרה להיות בעלי הבית על חשבון האפשרות לחיי אחווה על כל המשמעויות? פליטי שבט יהודה בציון נכסו לעצמם את ההבטחות והזכויות שניתנו לכל האבות ולכל שניים עשר השבטים, גם את הזכויות של עשרת השבטים שעזבו את דת משה לטובת אמונות אחרות.

פליטי שבט יהודה מתבלבלים היום בנסותם להחיל את דין עובדי האלילים על צאצאי ישמעאל, על צאצאי עשיו, על צאצאי עשרת השבטים שבקרבם אנו חיים. אנו מתכחשים לזכויותיהם ולזהותם, מנסים לדחוק את רגליהם ומסרבים להחיל עליהם את דין הגֵר, והאזרח כמוך. פרשת לך-לך היא המקום בו התחלנו כאחים, בנים לשתי אימהות שביניהן מפרידות קנאה ופגיעה, אבל היא גם חיבור דרך אב משותף שממנו מקבלים בני ישמעאל ובני יצחק את ברכתם, חולקים בקדושת השלם ובברית עם האל כאחים ובנים, בני ברית.

האימהות והאחים אינם אחראים לחוקי העולם הישן ולעוולותיו, היו פגיעות בעבר אבל התקדמנו מאז. נשים לא נלקחות או נמסרות כשפחות ובנים ואימותיהם אינם מסולקים מביתם, ולא בגלל ברית אלוהית, אלא בגלל שהעולם התקדם והנורמות והחוקים אינם מקבלים זאת עוד. אין מכך להסיק שאנחנו נדרשים לבטל את הסיפור שלנו או של האחר כי יש בהם ערך, מקור קדום ונקודות מוצא משותפת, גם אם אנחנו רואים את הסיפור כמשל מכונן ולא אמת היסטורית. בעת שאנו מתקדמים במנהרה אפלה שמוצאה לא נגלה, סיפור ההליכה של אברהם יכול להאיר את הדרך ואת מקור הסכסוך. עלינו מוטל להמשיך ללכת בדרך למקום חדש, דרך ברית ישנה לאיחוי בין אחים.

ד"ר אראל מוריס  – מנהל פיתוח עסקי בחברת ISR, חבר במפלגת כל אזרחיה.

יחודו של אברהם – מעשה אבות סימן לבנים

"משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה [=ארמון] אחת דולקת [כלומר עולה באש]. אמר: תאמר שֶבּירה זו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו: אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר: תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג? הציץ עליו הקב"ה ואמר לו: אני הוא בעל העולם." (בראשית רבה מב, ח)

אברהם השתומם על הסתירה שבין סדר העולם, שבמשל מגלמת אותו הבירה, לבין האי-סדר של האנושות, המתגלם בלהבות האש. איך ייתכן רוע כזה בעולם שאל טוב ברא? אם טורח מישהו לבנות ארמון, סביר שהוא יפקיר אותו ללהבות? אם טרח מישהו לברוא עולם, סביר שהוא יפקיר אותו למעשי ההשחתה של הבריות שברא בו? על פי הקריאה הזאת, אברהם נרעש מהצרימה המוסרית. צרימה כזו אפשר לתקן רק בדרך אחת: למחות על הרוע ולהיאבק בו. המדרש מעמידנו על כך בחריפות כשהוא שם בפי בעל הבירה, שאינו מצליח לכבות את האש, את המילים "אני הוא בעל הבירה". הקב"ה אומר בעצם לאברהם: אני צריך שתעזור לי לכבות את הלהבות. הייתכן? הרי הקב"ה כול-יכול, ובני האדם כמעט חסרי יכולת. האומנם זקוק הקב"ה לאברהם שיעזור לו בכיבוי?

התשובה היא שהרַע קיים מפני שאלוהים נתן לבני האדם את מתנת החופש. בלי החופש לא נוכל להפר את מצוות ה'. אבל אז, גם נהיה לא יותר מרובוטים הפועלים בדיוק כפי שתוכנתו. החופש והשימוש בו לרעה הוא נושא סיפורי אדם וחוה, קין והבל ודור המבול. מדוע אלוהים לא התערב? מדוע הוא לא מנע מבני האדם הראשונים לאכול מהפרי האסור, ומקין להרוג את הבל? מדוע בעל הארמון אינו מכבה את הלהבות? כי כאשר נתן לנו ה' חופש, הוא הגביל את התערבותו במצבו של האדם. אם הוא יבלום אותנו בכל פעם שנרצה לעשות את הרע, לא יהיה לנו שום חופש. לעולם לא נבשיל, לעולם לא נלמד מטעויותינו, לעולם לא ניעשה נושאי צלם אלוהים. אנחנו קיימים כפועלים-חופשיים רק בזכות הצמצום שה' גזר על עצמו. על כן, על פי המפרט שהוא ברא בו את האדם, אין הוא יכול לכבות את להבות הרוע האנושי. הוא זקוק לעזרתנו. על כן בחר באברהם. אברהם היה האדם הראשון בהיסטוריה שֶׁמָחה, בשם האל, על העוול בעולם, ולא השלים עמו בשם האל, כיתר האנשים. אברהם היה האיש שאמר, "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?" (בראשית יח, כה). היכן שנח השלים עם המציאות, אברהם סירב. אברהם הוא האיש שעליו אמר ה', "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (שם, יט). אברהם היה אביהן של אומה, אמונה וציוויליזציה אשר בלטו לאורך כל הדורות במה שאלברט איינשטיין כינה "אהבה כמעט קנאית לצדק". אני מאמין שאברהם הוא אביה של אמונה שאינה משלימה עם הרוע אלא מוחה עליו. היא מוחה לנוכח הלהבות המאיימות על הבירה – לנוכח הרוע המאיים על עולמו הנאה של הבורא. אנו נלחמים בלהבות אלו באמצעות מעשים של צדק ורחמים, המסכּלים את ניצחון הרוע ומקרבים את העולם המצוי, ולוּ בצעד קטן, אל העולם הראוי.

(הרב יונתן זקס, שיג ושיח לפרשת 'לך לך')

מהחוץ אל הפנים

בשעה שאברהם אבינו, היהודי הראשון, הלך, הינה לעיני אומות העולם היה נראה שהולך ממקום למקום, ממדינה למדינה, מעיר לעיר. אבל באמת, כביאור החסידות, ההליכה (לֶךְ־) הייתה למקום שאליו היה צריך להגיע (לְךָ), היינו שהיה הולך ונעשה קרוב יותר, באופן פנימי יותר, אל עצמו, אל פנימיות נפשו שהיא "חלק אלוק ממעל ממש".     

(הרבי מלובביץ מתוך שיחה, כ"ו תשרי תשמ"ח)

היכולת להיות במיעוט

"הבדידות שהוטלה על אברהם העמידה אותו בניגוד גמור לתקופתו. הערכים שלו סתרו את הערכים המקובלים. אין איש רשאי לומר: 'אני צדיק וישר, בהתאם לאופנה'. כל אדם אחראי על עצמו כלפי ה'. בזמננו אומרים: 'יהדות על פי רוח הזמן'. המחאה החריפה ביותר כלפי כך היא המצווה הראשונה שנאמרה לאברהם: 'לך לך!'. האם הופעתו הראשונה של אברהם בהיסטוריה התאימה ל'רוח הדור' בתוך בבל, אשור, צידון, מצרים? מאברהם, ומאיתנו כיום, נדרשים אומץ לב ואמונה שלמה באמת הפנימית. איך יכולנו להתקיים, ואיך נוכל להתקיים, אלמלא ירשנו מאברהם אבינו את אומץ הלב להיות במיעוט?".

(הרש"ר הירש)

כמוֹ חוֹל | נתן זך
כְּשֶׁאֳלֹהִים בַּתַּנַּ"ךְ רוֹצֶה לְהַבְטִיחַ,
הוּא מַרְאֶה עַל כּוֹכָבִים.
אַבְרָהָם יוֹצֵא מִפֶּתַח אָהֳלוֹ בַּלַיְלָה
וְרוֹאֶה אוֹהֲבִים.
כְּמוֹ חוֹל עַל שְׂפַת הַיָּם, אוֹמֵר אֶלֹהִים,
וְהָאָדָם מַאֲמִין. אַף כִּי הוּא עַצְמוֹ מֵבִין
שֶׁלוֹמַר כְּמוֹ חוֹל, הוּא רַק לְשׁוֹן כִּבְיָכוֹל
וּמֵאָז נִשְׁאֲרוּ הַחוֹל וְהַכּוֹכָבִים שְׁלוּבִים
בְּרֶשֶׁת הַדִּמּוּיים שֶׁל הָאָדָם. וְאוּלַי לֹא כְּדַאי
לְעָרֵב כָּאן אֶת הָאָדָם. לֹא עָלָיו דֻּבַּר אָז שם.
וַהֲרֵי נְאֱמַר בֵּמְפֹרָשׁ כְּמוֹ חוֹל, וּמִמֵּילָא מְדֻבָּר
גַּם עַל הַיְכֹלֶת לִסְבֹּל. אוֹ שֶׁמָּא אֶפְשָׁר לַחְשֹׁב שֶׁהַכָּל
הֻתַּר אָז וְאֵין עוֹד, בְּפֵרוּשׁ אֵין עוֹד, גְּבוּל.
כַּחוֹל עַל שְׂפַת הַיָּם. וַהֲרֵי אֵין שָׁם מִלָּה עַל מַיִם. וּבְפֵרוּשׁ
מְדֻבָּר שָׁם עַל זֶרַע. אֶלָא שֶׁכָךְ הוּא מִדֶּרֶךְ הַשָּׁמַיִם
וְאוּלַי גַּם מִדֶּרֶךְ הַטֶּבַע. 

להיפרד בשלום

מסתבר שקשה לחיות ביחד. כל אחד צריך את הספייס שלו וכשהמרחב צפוף, מתחילים לריב. אנחנו לא יודעים על מה רבו רועי אברהם ורועי לוט ולמה היו צריכים להיפרד. אנחנו רק יודעים “שהכנעני והפריזי אז בארץ”. בתרגום לימינו: מאז ומתמיד חלקנו את השטח עם עמים אחרים. רש”י אומר שהויכוח היה בגלל שרועי לוט נתנו למקנה שלהם לרעות בשדות זרים ורועי אברהם הוכיחו אותם על הגזל. אמנם הארץ הובטחה לזרע אברהם, הם טענו, אבל לא בגזל. לא בחמדנות. לא במרמה. לא בכיבוש. הסכסוך הפריד בסופו של דבר בין אברהם לבין לוט.

אפשר רק לדמיין כמה אבנים נזרקו, כמה דברי הסתה נאמרו, כמה פיגועים סוכלו וכמה סכינים נשלפו. אבל הבינו שעליהם להיפרד. תכנית חלוקה? שתי מדינות לשני עמים? משא ומתן? הסכמי אוסלו או שמא טרנספר? אי אפשר שלא להתפעל מהדרך בה פותר אברהם את הסכסוך עם לוט, אביהם של בני דודינו המקראיים: “ויאמֶר אַבְרָם אֶל-לוֹט, אַל-נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין רֹעַי, וּבֵין רֹעֶיךָ: כִּי-אֲנָשִׁים אַחִים, אֲנָחְנוּ.” (בראשית יג, ח)

איזה יופי של פרידה, הלוואי וכל הפרידות היו כאלה קלות. אברהם, המבוגר מביניהם מגדיל לעשות ואומר ללוט: אם תלך לשמאל אני אלך לימין. אם תבחר ימין אני אבחר שמאל. הכל בסדר. יש מספיק מקום לכולנו. מודל נפלא לישוב סכסוכים. הנקודה המעניינת היא שמיד לאחר מכן, בפרק הבא, נקלע לוט לצרה עם המלכים המקומיים ואברהם נרתם לעזרתו: “וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו; וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ, שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וַיִּרְדֹּף, עַד-דָּן. וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו, וַיַּכֵּם; וַיִּרְדְּפֵם, עַד-חוֹבָה, אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל, לְדַמָּשֶׂק. וַיָּשֶׁב, אֵת כָּל-הָרְכֻשׁ; וְגַם אֶת-לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב, וְגַם אֶת-הַנָּשִׁים וְאֶת-הָעָם”. (בראשית יד: יד-טז)

למרות שהם כבר נפרדו, אברהם עדיין לוקח אחריות ונרתם להציל את לוט. הוא לא התנער מאחריות, ונותן לו גב. פה נבחנת המנהיגות הריבונית : אברהם לוקח אחריות על המרחב הציבורי, על החברה המשותפת. אברהם מיצג יהדות של דאגה לאחר, של שוויון זכויות. כולנו נבראנו בצלם אלוהים, יש לנו אחריות על כל ברואי עולם. בשבוע הבא (בפרשת וירא) הוא גם יתעמת עם האלוהים על מנת להציל ולו צדיק אחד בסדום. זו מנהיגות יהודית של צדק ומשפט. של אידיאולוגיה כשמדובר בהצלת חיי נפשות, ופרגמטיזם כשמדובר ב”שלי שלך” טריטוריאלי.

(נגה ברנר סמיה, מאתר בינ"ה)

[1] https://www.sefaria.org.il/Jastrow,_בְּרִית.1?lang=he