הגר

מילים ולחן: אריק אנשטיין

כשיצלצל בעיר הפעמון בקול אדיר
אות הוא ללכת
השליכי את צרורך על גב
ואת עינייך נא מנעי מבכי
אמצי את יד ילדך, יד ישמעאל
ושאי אותו עמך אל התבל

קומי קומי הגר הגר
ולכי לך אל המדבר
אל המדבר, הגר

עברי אישה בעיר
וכל אחד פניו יסתיר מפני עינייך
אמרי שלום, ברכי הגר
את מי אשר בעיר נשאר אחרייך
אמצי את יד ילדך, יד ישמעאל
ושאי אותו עמך אל התבל קומי קומי הגר הגר
ולכי לך אל המדבר
אל המדבר, הגר

הנה אני אשא ידי
חזקי הגר, אל תמעדי בדרך
אל תעצרי למחות דמעות עינייך
הלחות עד בוא הערב
אמצי את יד ילדך, יד ישמעאל
ושאי אותו עמך אל התבל קומי קומי הגר הגר
ולכי לך אל המדבר
אל המדבר, הגר

בן כמה היה אברהם כשהכיר את בוראו?

אריאל פיקאר

פרשת לך-לך מתחילה בהתגלות של ה' לאברם. תיאור זה מופיע ללא כל הקשר ונדמה שאברם וה' נמצאים כבר במערכת יחסים ארוכה. המדרש, כדרכו, מבקש להשלים את הפערים ומספר על המפגש הראשון בין אברהם לבין ה': "אמר ר' יצחק לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת, אמר תאמר שבירה הייתה בלא מנהיג? הציץ בעל הבירה אמר לו אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אברהם אבינו אומר תאמר שהעולם בלי מנהיג? הציץ הקב"ה אמר לו אני הוא המנהיג אדון כל העולם" (בראשית רבה, לט). היוזם הוא אברהם המבקש להבין את העולם ומתוך שאלותיו הוא זוכה להתגלות.

אך המדרש לא מסתפק בתיאור זה ומביא לנו מחלוקת בין חכמים העוסקת בשאלה בן כמה היה אברהם כשהכיר את בוראו?

"ר' חנינה ור' יוחנן תרויהון אמרי בן מ"ח שנה הכיר אברהם את בוראו, ר' לוי בשם ר' שמעון בן לקיש בן ג' שנים, מניין עק"ב אשר שמע אברהם בקול בוראו לשמור משמרתו" (בראשית רבה, סד).

דרשתו של ר' שמעון בן לקיש מבוססת על הפסוק "עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי" (בראשית כו, ה). אברהם שמע בקול ה' במשך קע"ב (172) שנים וכיוון שחי 175 שנה נותרו שלוש שנים שבהם לא שמע אברהם בקול ה'. מכאן שבגיל שלוש הכיר אברהם את בוראו.  ר' חנינה ור' יוחנן לא טורחים להביא מקור לדעתם והם כנראה סבורים שהכרת ה' דורשת בגרות שאין אדם מגיע אליה בראשית חייו אלא רק בבגרותו.

מעניין ששאלה אגדית זו מצאה את דרכה גם למשנה תורה לרמב"ם. הרמב"ם ממעט מאוד בדברי אגדה בספרו ההלכתי הגדול. אולם בהלכות עבודה זרה שבספר המדע הוא מקדיש שורות ארוכות לאגדות החניכה של אברהם אבינו. הרמב"ם מבקש, דרך דמותו ודרכו של אברהם אבינו, ללמד אותנו את הדרך הנכונה לאמונה. כך הוא מתאר את אברהם הצעיר: "כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן ולחשב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו, לפי שאי אפשר שיסבב את עצמו? […]" (רמב"ם, משנה תורה, הלכות עבודה זרה, א, ג). הרמב"ם מתאר תהליך של חשיבה לוגית עצמית ההולכת ומתקדמת. לאברהם לא היו מורים שלימדו אותו אלא הוא בעצמו התקדם "ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מדעתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו" (שם). כמה זמן לקח התהליך הזה? "ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו" (שם). הראב"ד שם משיג על הרמב"ם ומבקש להזכיר לנו "יש אגדה בן שלוש שנים […]".

הרמב"ם ביקש לשלב את שתי הדעות במדרש. כבר בקטנותו החל אברהם לחשוב העולם, זוהי סקרנות בריאה של ילד חכם שבדרך כלל דוהה ברבות הימים. אך את אברהם הצעיר השאלות הגדולות המשיכו להטריד ולתבוע תשובות. רק בהיותו אדם בוגר, בן ארבעים (אולי לרמב"ם הייתה גרסה אחרת במדרש?), יכול היה אברהם על פי הרמב"ם "להשיג דרך האמת".

מדוע טרח הרמב"ם לכתוב את דברי האגדה הללו במשנה תורה?

הרמב"ם רצה לבסס אמונה דתית רציונאלית שבנויה על השכל וההיגיון האנושי ולא על אינטואיציה, רגש או אפילו התגלות. אברהם מכיר את בוראו עוד לפני שבוראו פונה אליו בקריאה "לך-לך". כדי להגיע לאמונה כזו נדרש מאמץ שכלי רב שנים של הכרת המציאות והבנתה. זהו תהליך אנושי עמוק המלווה את האדם במשך חייו. אינה דומה האמונה בגיל הילדות לזו של הבחרות והבגרות.

מאמרו של עמנואל לוינס "דת של מבוגרים" (שפורסם בספרו "חירות קשה") מציג את הדתות האליליות, הילדותיות, שבהן ההתלהבות והכניעה המוחלטת של האדם לאל היא תמצית החוויה הדתית. לעומתן, היהדות, היא דת של מבוגרים שבה האדם מכונן את זיקתו לאל מבלי לבטל את אנושיותו שלו ובעיקר את אנושיותם של בני אדם אחרים. לוינס מזכיר את אברהם משבר הפסילים ואת הרמב"ם היוצר את הסינתזה "בין ההתגלות היהודית למחשבה היוונית".

רק אברהם הבוגר, שהגיע לגיל בינה (משנה, אבות, ה, כא) יכול לשמוע את הקול האלוהי הקורא אליו "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה"

 אריאל פיקאר – חוקר ומורה ליהדות, מכון שלום הרטמן.

אברהם הלוחם עושה תיקון

מול סדום עירו של לוט, ניצבת חברון עירו של אברהם. בה הוא בונה מזבח, מכאן הוא מגייס את אנשיו, את ילידי ביתו, את המשך התקשרותו לחברון יספר לנו פרק כ"ג. בה רכש אחזת קבר למנוחת עולמים לו, לשרה ולמשפחתו. את סדום הגדירה התורה הגדרה מלאה, ומה היא מוסרת לנו על חברון? בעצם השם חברון לא נזכר כלל בכל הפרק. הפליט מצא את אברהם באלני ממרא בחורשת אלונים הנקראת על שם ממרא אבל בסוף הפרק הקודם קראנו, שאלוני ממרא הם בחברון. מעניין שהעיר חברון כשהיא נזכרת בקשר למערת המכפלה היא נקראת או ממרא הוא חברון (כ"ג, י"ט), או רק ממרא. כשיעקב מצווה את יוסף להביא את עצמותיו למערת המכפלה, הוא משמיט את השם חברון, "במערה אשר בשדה המכפלה אשר על פני ממרא בארץ כנען" (מ"ט, ל). מאנשי חברון מזכירה התורה שלושה שמות ממרא, אשכול וענר (יג), הם: "הלכו אתו" (כ"ד) כלומר התגייסו למלחמה, סכנו את חייהם ולהם חלק בניצחונו. שלושתם היו בודאי בעלי עדרים כאברהם וגם בעלי קרקעות, אלוני ממרא! מה שלא היה לאברהם כ"ג, ד. יש להניח, שגם הם גייסו את כוח האדם, שעמד לרשותם, בדומה לאברהם, כך שגדודו של אברהם עלה בהרבה, אולי פי שלושה מאותו המספר הניתן לנו בפסוק י"ד. אברהם התנדב למלחמה וסכן את חייו, כי ראה את עצמו אחראי לגורלו של לוט, הרי בגללו נתדרדר לוט לתוך האסון הזה, תוכנית הפרדה ממנו יצאה, לולי היא לא היה מתגלגל לסדום, אבל מדוע סיכנו הם, שלושת האמורים (י"ג) את חייהם, מדוע נחלצו הם לקרב? רק מתוך נאמנות ומסירות לאברהם. אנשים מן העולם האלילי יצאו למלחמה כדי להגן על אברהם העברי! זאת היא תופעה חד פעמית במקרא. גם באר שבע וגרר קשורות לאברהם. אבל לא בהן אלא בחברון ירכוש את מערת המכפלה למנוחת עולמים. פרקנו צופה גם על פרק י"ב. גם פה וגם שם הוא מועמד לפני מלך. פה לפני ברע מלך סדום ושם לפני פרעה מלך מצרים. פרעה העניק לו מתנות, והוא לא סרב לקבלן. הרי הרגיש את עצמו כנאשם לפני המלך המצרי; הלה נזף בו על שהסתיר ממנו את יחסו המשפחתי לשרה, והנה כאן אברהם מתקן, מה שנעשה שם. הוא מסרב לקבל כל הנאה חומרית מאת מלך סדום. "ולא תאמר אני העשרתי את אברם" (י"ד, כ"ג).

משה עמנואלי – קטע מתוך מאמר, 'בית מקרא' כ"ד

מסירות נפש

ויעד אותו השם יתעלה שיעשה אותו לגוי גדול לפי שהאדם בהתרחקו מאוהביו וקרוביו ועוזריו הוא מוכן מאד אל שימיתוהו האנשים ויאבד שמו ולזאת הסבה בעינה ייעד אותו שיברכהו בהצלחת קניינו ויגדל שמו עד למרחוק כי לא יאות שישלם זוז למי שילך לעיר אחרת לגור כמו שישלם לאיש בהיותו בארצו בין אנשי משפחתו

רלב"ג על התורה, בראשית י״ב:א׳:ג׳

ראוי אדם למסור עצמו בעבור מה?

ויהי  בימי אמרפל, באותם הזמנים שהיו אלה המלכים כל אחד במקומו היו המלחמות האלה שהולך ומספר, וכן ויהי בימי אחשורוש, והדומים לו. ונכתב זה הספור בתורה להודיע יושר לבב אברם עם האל בוטח בו בכל לב, כי במעט אנשים רדף אחר ארבעה מלכים, להודיע כי ראוי לאדם למסור עצמו למקום סכנה להציל קרובו כמו שעשה אברהם אבינו. כדרלעמר,

רד"ק בראשית יד, א

על מקומה של ההבטחה

מהו אופן החכמה במה שאמר לו: ואעשך לגוי גדול.
ואולי ישאל אדם ויאמר: ולולא שהבטיחו לא היה יוצא? אי יאמר גם, הלא שרה הייתה יותר צייתנית {לדברי ה'} ממנו, כי יצאה בלא הבטחה. או יאמר עוד שתרח היה יותר צייתני משניהם, שכן יצא עמו כדי להילוות לו כמו שבארנו. ונאמר, לא הקדים לו את כל ההבטחות אלא כדי שיבואו עליו תחלה צרות ויקבלם בביטחון, וירבה לו שכר על כך.

ר' סעדיה גאון פירוש בראשית י"ב, ב'

ציווי הבטחה ואמונה

… וכל אותו הלילה היתה שרה שטוחה על פניה ואומרת: רבון העולמים! אברהם יצא בהבטחה ואני יצאתי באמונה, אברהם יצא חוץ לסירה ואני בתוך הסירה. אמר לה הקדוש ברוך הוא: כל מה שאני עושה, בשבילך אני עושה! והכל אומרים: על דבר שרי אשת אברם!(בראשית רבה מא, ב)

המדרש דן באמונה. שרה יוצאת מחרן באמונה לשמה, שלא על מנת לקבל פרס, בניגוד לאברהם 'היוצא בהבטחה', היודע מראש ששכר מזומן לו ולא ינזק… אברהם מצוּוה ועושה. שרה, לעומתו, 'אינה יודעת כלום'. היא מקבלת את הציווי מאברהם, מכלי שני. היא שומעת ממנו על הצו "לך לך". המופנה רק כלפיו. על אמונה הבלתי מסויג באברהם ובנבואתו, מתווספת אמונתה באלוהי אברהם. לכן, היא שאינה מצוּוה ישירות, בוחרת ללכת עם אברהם באשר ילך. המדרש מעלה את השאלה: מי גדול יותר – הנביא או השומע לנביא?

אריאלה ידגר בספר 'השמיעיני את קולך' בהוצאת ראובן מס

חֲתֻנָּה

אֱלֹהִים שִׁנָּה אֶת שְׁמָהּ

מִשָּׂרֵי לְשָׁרָה

וְאֶת שְׁמוֹ שִׁנָּה

מֵאַבְרָם לְאַבְרָהָם

כְּשׁוֹשְׁבִין בַּחֲתֻנָּה

מְסַדֵּר טַבְּעוֹת זֶהוּת

לֶחָתָן וְלַכַּלָּה

וְהֵם מְחַדְּשִׁים אֶת קִשְׁרָם

מִתַּחַת לְחֻפַּת הַשְּׁכִינָה

וְחַיֵּי נִשּׂוּאֵיהֶם

יִהְיוּ מְלֵאֵי נִסְיוֹנוֹת

וְצֶאֱצָאֵיהֶם יוֹסִיפוּ לָלֶכֶת

וְלָלֶכֶת

בלה שור מתוך השירה הזאת בהוצאת צבעונים