וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר:

 לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת

 וַיִּבֶן שָׁם

מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו. (בראשית יב,

ז)

ויאמר: 'לזרעך אתן את הארץ הזאת' – ההבטחה, עיתוי מימושה והתנייתה

ויאמר: לזרעך אתן – אף על פי שהוצאתיך

מארץ מולדתך להושיבך בארץ הזאת, לא אמרתי שאתננה לך מיד ואוריש הגוים מפניך, כי זה לא ייתכן. כי אתה לא יחיד לא תוכל ליישב

הארץ עד שיהיו בניך רבים והם ירשוה, אבל מעתה תהיה לך מתנה שתעבור ותלך לארכה

ולרחבה עם מקנך ורכושך הרב ואין מי אומר לך רק טוב, שהרי עתה שאתה עובר בה, אתה

עובר בשלום ואין מי שיאמר לך דבר. אבל לזרעך כשיהיו רבים, אתננה ואוריש הגוים מפניהם, ואפילו להם כשנכנסו לארץ שהיו שש מאות אלף ואלף

שבע מאות ושלושים, מלבד פקודי בני לוי, אמר: 'מעט מעט אגרשנו

מן הארץ, עד אשר תפרה ונחלת את הארץ' (שמות כג, ל).

(רד"ק בראשית יב,

ז)

'ויהי בעת ההיא וירד יהודה' (בראשית

לח א). זה

שאמר הכתוב: 'עוד היורש אבוא לך יושבת מרשה

וגו' (מיכה א טו) אמר הקב"ה לישראל: אף על פי שהתניתי עם אברהם אביכם ואמרתי לו 'קום התהלך בארץ' (בראשית יג יז)

עשיתי מה שאמרתי לו ונתתי לו את כל הארץ, שנאמר 'ויבוא הבנים וירשו את הארץ' (נחמיה ט, כד) וכן 'ואביא אתכם אל ארץ הכרמל' (ירמיהו

ב, ז). ארץ שהיא רכה ומלאה, אבל אתם הכעסתם אותי 'ותבואו ותטמאו את ארצי

וגו" (שם שם) ומה אני עושה לכם? הרי אני

מביא את האומות ומוציאין אתכם ממנה 'עוד היורש אבוא לך

יושבת מורשה' (מיכה שם ) מפני שלא שמעתם דבריו של מיכה המורשתי.

(מדרש

אגדת בראשית פרק סד)

אברהם אבינו: מתבודד ומנהיג

אביעד סטולמן

מתיאורי המקרא, מצטיירת דמותו של אברהם

אבינו כמי שאינו מצטיין בקשירת קשרים חברתיים אמיצים. אברהם אבינו אינו מהסס להתנתק

מארצו, ממולדתו ומבית אביו ולהרחיק נדוד לארץ רחוקה שאותה לא הכיר. אף את אשתו

הסכים לזנוח בשעה שהתקרב לארץ מצרים, כאשר ביקש ממנה לטעון בפני המצרים כי היא

אחותו. גם אם היו נכונים, שיקוליו היו קרים ותועלתניים ואותם העדיף אברהם על פני

רגשותיו לרעייתו. וכשהתגלעו חילוקי דעות – בין רועיו לבין רועי אחיו לוט – הציע אברהם

לאחיו להיפרד ממנו לאלתר: "אם השמאל ואימנה ואם הימין ואשמאילה". לא

ביקש אברהם לפַשר בין הצדדים הניצים, ועל אף שהיה מדובר בשארו הקרוב, ככל הנראה

היחיד שהגיע עמו מהמזרח הרחוק, העדיף אברהם להתנתק ממנו. התנהגות זו באה לידי

ביטוי גם ביחסו של אברהם להגר, לישמעאל וכמובן ליצחק, שאותו היה מוכן להעלות

לעולה.

חז"ל העמיקו את סיפור אברהם,

כשתיארו את הרקע להתנהגות זו. על פי מדרש רבה, עוד בצעירותו, גילה אברהם אדישות

למוסכמות ולנורמות חברתיות. בייחוד ידוע פועלו של אברהם, כפי המתואר בבראשית רבה,

פרשה לח (מהדורת תיאודור–אלבק, עמ' 361–364) כאשר ניתץ את פסילי אביו ואִתגר בכך לא רק את סביבתו הקרובה, אלא אף את המלך

נמרוד. המדרש מתאר כיצד פעם אחת יצא תרח למקום מסוים, והושיב את אברהם מוכר תחתיו. קם אברהם, נטל פטיש בידו, שבר את

כל הפסילים ונתן הפטיש ביד הגדול שביניהם. כיון שבא אביו, אמר לו: מי עשה להם כך? אמר לו אברהם: באה אישה אחת והביאה להם

קערת סולת ואמרה לי להקריב לפניהם. הקרבתי לפניהם, זה אמר – אני אוכל ראשון, וזה

אמר – אני אוכל ראשון. קם הגדול שביניהם, נטל פטיש ושברם. אמר לו תרח: מה אתה משטה

בי, האם יודעים הם? אמר לו אברהם: ולא ישמעו אזניך מה

שפיך אומר?! נטלו תרח ומסרו לנמרוד. בין נמרוד לבין

אברהם התנהל ויכוח תיאולוגי חריף, שסופו – השלכתו של אברהם לתוך כבשן האש, והצלתו

על ידי ה'. לדעתי, הנקודה הארכימדית בסיפור המדרשי, היא

מסירתו של אברהם על ידי תרח אביו לנמרוד. האב לא רק שלא

הגן על בנו, אלא נקט יוזמה ומסר את בנו לנמרוד האכזר,

שאכן לא נמנע מלהשליך את אברהם הצעיר לכבשן האש הלוהט. פסיכולוגים, אולי, ימצאו בסיפור

זה, ובפרט בנקודה זו – הסבר להתנהגותו של אברהם הבוגר, כלפי הסביבה ואפשר אף כלפי

שני בניו – ישמעאל ויצחק.

במדרש ידוע אחר, גם הוא בבראשית רבה (פרשה לט, עמ' 365), מסופר כיצד הגיע אברהם למסקנה שיש בורא לעולם. פעם

אחת ראה בירה דולקת (= בניין מואר). אמר אברהם: תאמר שבירה היתה

בלא מנהיג (= אחראי, בעל בית)? הציץ בעל הבירה (= מן החלון) ואמר לו: אני הוא בעל

הבירה! המדרש מוסיף ומפרש את האנלוגיה: "כך לפי שהיה אברהם אבינו אומר 'תאמר

שהעולם בלי מנהיג', הציץ הקב"ה אמר לו 'אני הוא המנהיג אדון כל העולם'".

לדעת הדרשן, לאברהם הייתה יכולת ייחודית בדורו, להביט במציאות ולהסיק ממנה מסקנות

אינטלקטואליות רבות משמעות. כמו מדען גאון אשר מביט באותם נתונים שרואים יתר חברי הקהילה

המדעית ודווקא הוא מצליח להסיק מהם מסקנות מהפכניות, כך היה אברהם. לתכונה שכלית

זו הצטרפה התכונה החברתית שעל אודותיה כתבנו לעיל ושתיהן יחד איפשרו

לאברהם להתמיד ולאחוז בדעות שלא היו מקובלות בסביבתו ולעמוד על תפיסת עולמו. ברוח

זו נאמרו דברי ר' יהודה (בראשית רבה, פרשה מא, עמ' 414), שטען ששמו של "אברהם העברי" מעיד על בדידותו האידיאולוגית: "כל

העולם מעֵבר אחד והוא מעֵבר אחד הוא".

הרמב"ם פיתח מדרשים אלו וניסח אותם בתחילת

הלכות עבודה זרה שבמשנה תורה, תוך שהוא שם בפיו של אברהם טיעונים אריסטוטליים

מובהקים:

כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו,

והוא קטן, ולחשב ביום ובלילה, והיה תמיה היאך אפשר

שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג? ומי יסבב אותו? לפי שאי אפשר שיסבב

את עצמו. ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים. ואביו ואמו וכל העם עובדי עבודה זרה, והוא היה עובד עמהן; ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת, והבין קו הצדק מדעתו

הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד, והוא מנהיג הגלגל, והוא ברא הכל,

ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו. וידע שכל העולם טועים, ודבר שגרם להם לטעות זה

שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם. ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את

בוראו. כיון שהכיר וידע, התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהן, ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה. ושיבר הצלמים

והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם, ולו ראוי להשתחוות ולהקריב

ולנסך, כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים, וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו

בהם כל העם כמו אלו שהן מדמין שאין שם אלוה אלא אלו.

כלומר, בעיני המדרש, ובעיני הרמב"ם שבא בעקבותיו, דווקא מה שעלול להיתפס כ'פגם אישיותי' בנפשו של אברהם, הוא זה שאיפשר

לאברהם אבינו להגיע להישגים אינטלקטואליים, רוחניים ופוליטיים. יכולתו להתנתק מן

הסביבה ולהתנער מתפיסות עולם מושרשות היא שהקנתה לו את היכולת לעזוב עמדות

נורמטיביות ולאמץ עמדות חדישות. יכולת דומה מסייעת לעתים למנהיגים פוליטיים,

למפקדים צבאיים, לאנשי מדע, לאמנים ולאנשי הגות, לנקוט עמדות חדישות, גם כשהן מנוגדות

לתפיסות רווחות בחברה. לעתים, כדי להיות מסוגלים להיות אמיצים ונונקונפורמיסטים,

צריך מידה מסוימת של בידוד חברתי, כדי לברור דרך עצמאית, מנוגדת ל"שבט"

ולמשפחה, ממנה האדם ינק וצמח. להוכיח אומץ לב אינטלקטואלי, פירושו לדבוק באמת גם

כאשר היא אינה נוחה לסביבה.

אולם, לאברהם אבינו, כפי שממשיך הרמב"ם בתיאוריו, הייתה יכולת נוספת, שאיפשרה לו להנחיל את רעיונותיו החדשניים. אברהם היה בעל כושר

מנהיגות מרשים שאיפשר לו לאסוף סביבו אנשים, להשפיע עליהם

ולהנהיג אותם לקראת אמונה בתפיסותיו החדשניות:

והתחיל לעמוד ולקרות בקול גדול לכל העם,

ולהודיעם שיש אלוה אחד לכל העולם, ולו ראוי לעבוד. והיה מהלך וקורא ומקבץ העם

מעיר לעיר ומממלכה לממלכה, עד שהגיע לארץ כנען… וכיון שהיו העם מתקבצין לו ושואלין לו על דבריו,

היה מודיע לכל אחד ואחד לפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים

ורבבות, והם אנשי בית אברהם. ושתל בליבם העיקר הגדול הזה, וחיבר בו ספרים. והודיעו

ליצחק בנו, וישב יצחק מלמד ומחזיר; ויצחק הודיעו ליעקב ומינהו ללמד, וישב מלמד

ומחזיר כל הנלווים אליו... והיה הדבר הולך

ומתגבר בבני יעקב ובנלווים עליהם, ונעשת בעולם אומה

שהיא יודעת את ה'…

נמצאנו למֵדים כי יכולותיו הארגוניות,

הפדגוגיות והפוליטיות של אברהם אבינו, יחד עם יכולתו לכפור במושגים שגויים

ומקובלים, הם שעמדו לו כשביקש להשפיע על אנשים רבים. במסגרת דרשה זו לא ניתן

להרחיב בעניין זה, אולם כבר עמדו על כך חוקרים כי במשנתו העיונית של הרמב"ם, במיוחד כפי שהיא באה לידי ביטוי בחיבוריו

הפילוסופיים, יש מקום לשתי תכונות נפש אלו, זו המתכנסת וזאת הפועלת כלפי חוץ. מצד

אחד מדבר הרמב"ם בשבח ההתבודדות, כך הוא עושה במורה

נבוכים (ג, נא), שם הוא מתייחס אל ההתבודדות כאמצעי למדיטציה דתית, ומצד שני מדבר הרמב"ם על תפקידו של הנביא, שהגיע למדרגות עליונות – להנהיג

את העם (ראו לדוגמא: מורה נבוכים ב, מ). כמו במשל האפלטוני, על האסיר שברח מן

המערה וחקר את העולם החיצון מוטלת חובה מוסרית לשוב אל המערה ולהאיר את עיניהם של אלו

הכבולים במערה; ייתכן שעליו לספר לשוהים במערה על אודות המציאות המתרחשת בחוץ, אף

במחיר התנכלות פיזית. בחיים הדתיים של

כל אחד ואחד צריך שיימצא האיזון בין חיי התבודדות אישיים המופנים כלפי פנים, לבין

פעילות דתית ומוסרית המופנית כלפי חוץ, לתועלת כלל החברה. וכך גם קבע הרמב"ם בפרק הראשון בהלכות תלמוד תורה, כאשר כרך את הציווי

ללמוד תורה יחד עם החובה לְלַמד תורה.

הרב ד"ר אביעד אברהם סטולמן

משמש כרבה של קהילת זמר הזית באפרת.

פרשת אברם, שרי ופרעה – זווית אחרת

רבי יהושע בן קרחה אומר: שרה היתה אשת פרעה; מאהבתו אותה כתב לה בשטר כתובתה כל ממונו, בין

כסף, בין זהב, בין עבדים וקרקעות. וכתב לה את ארץ גושן לאחוזה, לפיכך ישבו בני ישראל

בארץ גושן בארץ שרה אמם וכתב לה את הגר בתו

מפילגשו שפחה. ומניין שהייתה הגר בתו של פרעה מפילגשו? שנאמר 'ושרי אשת אברם לא ילדה

לו ולה שפחה מצרית ושמה הגר' והשכים פרעה בבקר

ונבהל שלא קרב אליה ושלח וקרא לאברהם ואמר לו 'הרי אשתך שרי לפניך' וכל שטר כתובתה

עמה קח ולך ואל תעמוד בארץ הזאת, שנאמר 'ועתה הנה אשתך קח ולך ויצו

עליו פרעה אנשים' מעבור אברהם לבא אל ארץ כנען גר בארץ פלשתים

להנפש שם והלך .

 (פרקי דרבי אליעזר פרק כו)

"מעשה אבות

סימן לבנים": בריחתה של הגר מנבאת את בריחתם

של ישראל

'מפני שרי גברתי אנֹכי

בורחת': ב' במסורת; הכא

(כאן) ואידך (המקום השני במקרא בו מוזכרת מילה זו) 'מקול פרש ורומֵה קשת בורחת כל העיר' (ירמיה ד; כט), מפני ששרה הבריחה את ישמעאל,

לפיכך ברחו ישראל מפניו; כי 'רומֵה קשת' הוא ישמעאל; כדכתיב ביה (להלן כא; כ) 'רובה קשת'.

(בעל הטורים בראשית טז , ח)

"ואתה תבוא אל

אבֹתיך בשלום תקבר בשיבה טובה"

'תקבר בשיבה

טובה': בשרו שיעשה ישמעאל תשובה בימיו.

(רש"י בראשית טו , טו, בעקבות בראשית רבה לח))

…הנה מעשה

אבות סימן לבנים, הוא רמז שבני ישמעאל באחרית הימים יתקרבו להאמת ויאמינו בה' אחד,

ויבדלו מן העובדי כוכבים, כמו שכתב רבינו [הרמב"ם]. וזה שביקש יצחק על עשו

יוחן רשע, הוא שגם הוא יתרחק מעבודה זרה באחרית הימים, והיתה התשובה בארץ נכחות,

לכן בל יראה גאוות ה', ויהיה עובד עבודה זרה עד 'ביום ההוא יהיה ה' אחד'.

(משך חכמה לרבי מאיר שמחה מדווינסק על בראשית טו, טו)

זכור… אל תשכח (מוצ"ש פרשת לך לך, חושך לי"ב במרחשוון תשנ"ו)

'צרות אחרונות משכחות את הראשונות' ולכן, במהלך

השנים, נוצרה פרספקטיבה שונה ונוצרו נרטיבים שונים סביב הירצחו של יצחק רבין ז"ל.

התקשורת עסקה בנימה שהיא על גבול הפורנוגרפיה ביחסי הרוצח עם אשתו. היה ניסיון

פוליטי לתת מעמד שווה במערכת החינוך לרצח גנדי על ידי

מחבל והתחילו לדבר על "מורשות".

נתקלתי גם בבית ספר בו, ביום הזיכרון לרבין, תיארו

את קורות חייו של האיש יצחק רבין, אך משום מה, טושטשה

העובדה שהוא נרצח על ידי יהודי שפעל בשם אידיאולוגיה דתית, והיה יכול להיווצר

הרושם שמדובר בפלמ"חניק חביב, שהיה חייל מסור, רמטכ"ל הירואי עטור ניצחון שמת מוות טבעי או בעקבות מחלה קשה.

 המסורת היהודית מצווה עלינו לזכור כל

מיני אירועים, כאשר אנו נדרשים, כדי לזכור, "לספר את הסיפור" על מנת

שנשכיל להפיק ממנו את הלקחים הנדרשים. אנו נתבעים לזכור את היותנו עבדים במצרים

ואת יציאת מצרים גם כדי להתייחס בצורה הוגנת לזר המתגורר בקרבנו. זכירת עמלק

נועדה, בין היתר (וראו דבריו המאלפים של הרש"ר

הירש בפרשת כי תצא) כדי להגבר על הנטיה הקיימת בכל אדם

ובכל חברה לנצל את החלש ולדכא אותו ולנצח את הרוע הקיים בתוכנו.

לכן, נראה לי חשוב לא לטשטש את העובדה הפשוטה והכואבת שבליל י"ב במרחשוון

תשנ"ו נרצח יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל, כי בחור

אחד האמין, בתוקף אמונתו הדתית המעוות שהוא חייב לעשות זאת, כדי להציל את עם

ישראל.

המחלוקות האידיאולוגיות והפוליטיות סביב עתידם של חבלי ארץ ישראל מעבר ל'קו הירוק' וסביב יחסינו עם הפלשתינאים, קיימות היום לא פחות

מאשר בתקופה שקדמה לרצח. הכחשת הרצח בדומה להכחשת השואה עלולה, חלילה, ליצור

אווירה המצדיקה אלימות כביטוי למחאה פוליטית. האם נדע לזכור זאת, להזכיר ולהתריע

בפני הסכנות, שאינן חמורות מהאיום האירני?

פנחס לייזר – עורך