קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ

כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה. (בראשית יג, יז)

תניא, אמר רבי

אלעזר ברבי יוסי: פעם אחת נכנסתי לאלכסנדריא של מצרים, מצאתי זקן אחד, ואמר לי: בא

ואראך מה עשו אבותי לאבותיך: מהם טִבְּעוּ בים, מהם הרגו בחרב, מהם מעכו בבנין.

ועל דבר זה נענש

משה רבינו, שנאמר (שמות ה') 'ומאז

באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה'. אמר לו הקדוש ברוך הוא: חבל על דאבדין ולא משתכחין!

הרי כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב באל שדי, ולא הרהרו על מדותי, ולא אמרו לי

'מה שמך'.

אמרתי

לאברהם (בראשית י"ג) 'קום

בארבע מאות שקל כסף, ולא הרהר על מדותי.

אמרתי ליצחק

(בראשית כ"ו) 'גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך'

– ביקשו עבדיו מים לשתות ולא מצאו עד שעשו מריבה, שנאמר (בראשית כ"ו) 'ויריבו

רעי גרר עם רעי יצחק לאמר לנו המים' – ולא הרהר אחר מדותי.

אמרתי ליעקב

(בראשית כ"ח) 'הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה'

– ביקש מקום לנטוע אהלו ולא מצא, עד שקנה במאה קשיטה – ולא הרהר אחר מדותי. ולא אמרו

לי 'מה שמך'.

ואתה אמרת לי

'מה שמך' בתחילה, ועכשיו אתה אומר לי (שמות ה') 'והצל

לא הצלת את עמך'. (שמות ה' ו') 'עתה תראה

(את) אשר אעשה לפרעה' – במלחמת פרעה אתה רואה, ואי אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלכים.

(בבלי סנהדרין

קיא ע"א)

זכות

הירושה אינה מקנה זכות ברכוש לא לך!

שלמה פוקס

מיכה חותם את נבואתו בפסוק "תִּתֵּן אֱמֶת

לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי

קֶדֶם" (מיכה ז', כ').

כינויו של אברהם – איתן, כדברי בעל

תהילים (פ"ט) "מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי. חַסְדֵי ה' עוֹלָם

אָשִׁירָה לְדֹר וָדֹר אוֹדִיעַ אֱמוּנָתְךָ בְּפִי. כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם

חֶסֶד יִבָּנֶה שָׁמַיִם תָּכִן אֱמוּנָתְךָ בָהֶם".

יש האומרים ששורשו מארמית 'אית' – 'יש',

אברהם הוא שאמר 'יש' מנהיג לבירה, בעולם שולטת מידת החסד.

בברית המילה מברך אבי הרך הנולד "…וְצִוָּנוּ

לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ", כניסה לברית החסד, לא רק

ברית פיזית, ברית המילה, אלא ברית הדורשת התנהגות של חסד.

בניחום אבלים נאמר "אמר ליה (ריש לקיש למתורגמן שלו,

יהודה בר נחמני בבואם לנחם את רבי חייא בר אבא שנפטר בנו): קום אימא מלתא כנגד

מנחמי אבלים, פתח ואמר: אחינו גומלי חסדים בני גומלי חסדים המחזיקים בבריתו של אברהם אבינו, שנאמר: (בראשית יח', יט') 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו…' אחינו, בעל הגמול ישלם לכם גמולכם, ברוך אתה

משלם הגמול" (כתובות ח' ע"ב).

ואומר הרב הוטנר (פחד

יצחק, סוכות תשי"ב) 'יחוד תוכן הגורר יחוד חובה', מידת חסד אברהם מחייבת כל

הנכנס בברית אברהם.

בפרשה, ה' מבטיח (מספר פעמים) את

הארץ לזרעו של אברם:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם: לֶךְ

לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר

אַרְאֶךָּ…וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם, וַיֹּאמֶר: לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת

הָאָרֶץ הַזֹּאת. (בראשית יב', ז', וכן: יג', טו' – יז':

טו', יח': יז', ח')

למרות שהארץ הובטחה לאברם ומלך

סדום מציע לאברם את הרכוש של המלכים, אין אברם מתפתה בלקיחת שלל אך נותן לשותפיו:

וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל

אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ. וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל

מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.

חֶלְקָם. (בראשית יד', יד', כא' – כד')

אברם מקבל את הבטחת ה' שזרעו יצא

ברכוש גדול לאחר שיגלה ל'ארץ לא להם' לארבע מאות שנה:

וַיֹּאמַר אֲדֹנָי ה' בַּמָּה

אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה… וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה

זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה.

וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ

בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. (בראשית טו', ח', יג' – יד')

המריבה בין רועי מקנה אברם לבין

רועי מקנה לוט נראית כמריבה על שטחי מרעה, ומביאה לפרידה.

וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי

מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז

יֹשֵׁב בָּאָרֶץ: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי

וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ. הֲלֹא

כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה

וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה. (בראשית פרק יג', ז' – ט')

אברהם נפרד מלוט, לכאורה תם הקשר,

אך כותב המדרש (תנחומא, לך לך) ראה את מידת הענווה של אברם, ברגע ששמע שבן אחיו

במצוקה מיד יוצא לעזרתו, ככתוב:

וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי

נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר

וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן…

על מה הייתה המריבה?

המדרש (ב"ר מ', ז') מסביר:

'ויהי ריב בין רעי מקנה אברם ובין רעי מקנה לוט'

– ר' ברכיה בשם ר' יודה: בהמתו שלאברהם היתה יוצאה

זמומה ושל לוט לא היתה יוצאה זמומה, אמרו (שאלו) להם רעי אברהם: הותר הגזל? אמרו

להם רועי לוט: כך אמר הקב"ה לאברהם 'לזרעך אתן את הארץ הזאת' (בראשית

יב ז) ואברהם

פרדה עקרה הוא אינו מוליד ולוט יורשו ומדידהון אכלין (אנו אוכלים משלנו!), אמר להם

הקב"ה: כך אמרתי לו '"לזרעך נתתי את הארץ הזאת' (בראשית

טו יח) אימתי?

לכשיעקרו ז' עממים מתוכה 'והכנעני והפריזי אז יושב בארץ' וגו' – עד עכשיו מתבקש

להם זכות בארץ.

אברהם הורה לרועיו להישמר מרעיית

מרעה בשדות זרים ואילו רועי לוט בטוחים שהארץ וכל אשר עליה היא ירושתם, כיורשי

אברם הבלעדיים.

ר"י אבן שועיב (ספרד, 1280 – 1340) מוסיף ומסביר

שמריבת אברם ולוט מביאה להשתלטות עמים אחרים על חבלי הארץ.

הנצי"ב מוולוז'ין, בפירושו 'העמק דבר' מחדד ואומר:

'ויהי ריב' – אירע מעשה שהיה לחרפה

וחלול השם שהיה ריב בין הרועים. ותנינא בספרי פ' תצא 'כי יהיה ריב בין אנשים וגו'

אם בן הכות הרשע'. אין שלום יוצא מתוך מריבה וכה"א 'ויהי ריב בין רועי' וגו'

מי גרם ללוט לפרוש מן הצדיק? הווי אומר זו מריבה… וכך הענין בלוט שיצאו דברי מפי

הרועים שאינם כדאי לשומען. וכוונת הספרי 'אין שלום יוצא מתוך מריבה', שזה אינו

כתוכחה, שתוכחה מביאה לידי שלום ואהבה. אבל לא כן ריב: 'והכנעני והפרזי אז ישב

בארץ'. והיה חילול השם בדבר שהרי ידעו גדולת וקדושת אברהם וביתו לשם ה'. וזה הגיע

שלא יכול אברם לסבול עוד" ולכן נפרד אברם מלוט.

הנצי"ב דבק בדברים שכתב

בהקדמה לספר בראשית, ספר זה נקרא 'ספר הישר' בשל יחס האבות לאומות עולם, לפנים

משורת הדין, על פי היושר. כך כאן, מריבה בין אברהם ללוט נתפסת כחילול השם ברגע

שאומות העולם יודעות על כך.

בכיוון שונה נאמר בשמו של הרבי

בונם מפשיסחא: אברם חושש מהשפעתו השלילית של לוט ועל כן יש להיפרד ממנו.

התלמוד מברר כיצד העז אברם לצאת למלחמה כנגד

המלכים שובי לוט; האם לא חששו הלוחמים וכיצד הכין אברם את צבאו ? האם היה כאן מעשה

ניסים או מסירות נפש?

לדעת הבבלי (נדרים

לב' ע"א):

'וירק את חניכיו ילידי ביתו'

– רב אמר: שהוריקן בתורה, ושמואל אמר: שהוריקן בזהב. (ומדרש תנחומא מסביר : שנטל

כסף וזהב וחפה אותן בו, אמר להם אתם יודעים, שאנו יוצאים למלחמה, ולהציל נפשות אנו

הולכים, אל תתנו עיניכם בממון, אם בשביל כסף וזהב, הרי בפניכם), 'שמנה עשר ושלש

מאות' (בראשית יד) – א"ר אמי בר אבא: אליעזר כנגד כולם. איכא

דאמרי: אליעזר הוא דחושבניה הכי הוי (אליעזר – בגימטריא 318).

ראינו אם כן הסברים מגוונים, ההכנות כללו לימוד תורה

או חלוקת ממון, או שיחות המעודדות מסירות, וכן חלוקת נשק, וכן דעה המציינת שאכן

רוב הלוחמים הוריקו פניהם ושבו לביתם פרט לעבד המסור אליעזר.

מאגדה להלכה

בבירור דיני סוכה מביא התלמוד (סוכה ל"א, ע"א) מעשה המשקף את ההלכה שגזל עצים לסכך הסוכה אינו פוסל את הסוכה,

שהרי חובת הגזלן להשיב רק דמי עצים ואינו צריך לקעקע את הבירה (הסוכה):

תנו רבנן: סוכה גזולה, והמסכך ברשות הרבים. רבי

אליעזר פוסל, וחכמים מכשירין… אבל גזל עצים וסיכך בהן – דברי הכל אין לו

אלא דמי עצים… (הסיפור מובא בתרגום)

אותה זקנה באה לפני רב נחמן

אמרה לו: ראש הגולה וכל החכמים שבבית ראש הגולה, יושבים בסוכה

גזולה!

צעקה ולא השגיח רב נחמן לדבריה

אמרה לו: אישה שיש לאביה שלוש מאות ושמונה עשר עבדים צועקת

לפניכם ואין אתם משגיחים בה?

אמר להם רב נחמן: פועה היא ואין לה אלא דמי עצים, על כן אין

הסוכה גזולה, כי אם כשרה.

מדוע מתעלם ראש הגולה מצעקת האישה הזקנה ואומר

'פעיתא היא דא' (פועה היא)? כיצד זה הותר הגזל ? מה כוונת האישה בציינה את עושר בית אביה ? מדוע לקחו

אנשי ראש הגולה עצים בגזל ? ולעניינינו: מדוע נוהגים רב נחמן וחכמי בית ראש הגולה

כרועי לוט הרועים ללא זמם?

לצד הסבר "הלכתי-טכני" מסביר בעל

פירוש "ערוך לנר" (רבי

יעקב עטלינגר (1798–1871) ממנהיגי היהדות האורתודוקסית בגרמניה) את טענת האישה בדבר עבדי בית אביה, הלא הם עבדי אברהם אבינו, וידוע שלקראת

היציאה למלחמה 'הוריקן בממון' על מנת שלא יהיו להוטים אחר ממון אחרים, אם כן שואלת

האישה 'ולמה לא עשה גם ריש גלותא כן והניח לעבדיו לגזול'

ניתן לומר אולי שההלכה מבטאת 'עד

כמה גדול כוחה של אפשרות התשובה !'

וברוח זו, נועדה תקנת השבים לאפשר

לגזלן לשוב ע"י תקנה שאין עליו להשיב את העצים אלא רק את שוויים בכסף.

ועם כל זאת קשה להבין מדוע נהגו כך

תלמידי חכמים? מדוע נוהגים כרועי לוט – 'כי לנו הארץ'?

הרבי מסלונים (נתיבות

שלום, ויצא) מבחין

בין שלוש דרגות של ברכה בהן התברך אברהם: כוכב, חול ועפר.

וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה

וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר

אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. (בראשית

פרק טו', ה')

כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה

אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם

וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו. (בראשית כב',

יז')

וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר

הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ

יִמָּנֶה. (בראשית יג', טז')

'כוכבי השמים' מסמלים יחידי סגולה

עובדי ה', אבל אין להם שייכות זה לזה, וכל אחד מאיר בפני עצמו, ואינם מאוחדים.

'חול הים' עוצר בעד נחשולי הים

המאיימים להציף את כל הבריאה. כל גרגר חול לעצמו אינו כלום, ורק מכוח היותם

מאוחדים כולם יחד הרי הם כוח עצום המגן על כל הבריאה מפני גלי הים. וכמו כן

בישראל, כוח היחיד כגרגר חול, אך בהיות הגרגרים מאוחדים, כוח האחדות מגן על הבריאה.

'עפר הארץ' תכונה הנושאת גם דבקות,

כוח זה יש לו את כוח הצמיחה. מה שאין כן כוכבי השמים והחול אשר על שפת הים, שיש

להם מעלות אבל אין בהם כוח צמיחה. וכל הבריאה מתקיימת מכוח הצמיחה של עפר הארץ.

אנו מתיימרים להיקרא בני אברהם, יומרה זו מחייבת

אותנו להתנהג כאברהם וכרועיו; אם נקבל את הברכה כ'כוכבי השמים' או כ'חול הים', הרי

שתפקידנו נטול קשר וחובה כלפי האחֵר; אך אם בורכנו כ'עפר הארץ' המביא לצמיחה,

לתולדה, ברכה זו מחייבת התנהגות שלא תביא לצמיחת קוץ ודרדר או לענה ורוש ובודאי לא

להשתלטות יבלית כדברי נגה ראובני: 'אזרח' הוא יבלית כדברי המזמור: "רָאִיתִי רָשָׁע עָרִיץ וּמִתְעָרֶה

כְּאֶזְרָח רַעֲנָן" (תהלים ל"ז, ל"ה). חובתינו, זכותנו לדאוג לאחר

ולרכושו.

ולוואי שדרכו של אברהם אבינו – אב

לנו בתנאי שנתאחד ונדון עצמנו ושכנינו בחסד, וננהג בחסד.

שלמה פוקס מלמד בהיברו יונין קולג', בבית

שמואל ובקולות. מנהל חינוכי בפרוייקט צה"ל בבית מורשה.

הרהורי זיכרון והתבוננות

משמעות ואופי הזיכרון עשויים

להשתנות ככל שחולפות השנים. אינה דומה תחושת ההלם והאבל שאיפיינה את הימים

הראשונים אחרי רצח רבין למשקעים שאירוע קשה זה השאיר בחברה הישראלית ולהשפעתו על השנים

שלאחר הרצח.

מחד גיסא, חידד הרצח תחושות של

עויינות וניכור בין קבוצות אידיאולוגיות יריבות; מאידך גיסא, היו גם ניסיונות לא

מבוטלים של דיאלוג בין אנשים וקבוצות שהרגישו את הסכנה האורבת לחברה הישראלית. ניסיונות

אלו הצמיחו בתי מדרש וקבוצות שיח משותפים לאנשים בעלי השקפות עולם שונות.

מאז, היתה החברה הישראלית חשופה

לפיגועים רצחניים, לאכזבות משלטון מושחת ומתהליכים מדיניים שלא צלחו, לתהליך

התנתקות וגם למלחמת לבנון השניה. כל ההתרחשויות האלו אתגרו בצורה רצינית את

הסולידריות בין חלקים שונים בעם וגם את האמון בהנהגה, כך שהרצח הפך להיות אולי מעין

תמרור אזהרה לאבדן התמימות, לאבדן הדרך ולסכנה הטמונה במאבק אלים ואנטי דמוקרטי.

האם, בכל זאת, יש סיבה לזכור

ולציין את תאריך הרצח ומהי אם כן משמעות הזיכרון בתשס"ז?

דומני שדווקא פרשת המריבה בין

רועי אברם לבין רועי לוט עשויה להציג בפנינו באופן החד ביותר את האפשרויות בפניהם

ניצבת החברה הישראלית.

הסכסוך הערכי בין הרועים מבית

מדרשו של אברהם לבין הרועים לבית לוט נפתר על ידי היפרדות שני ה"אחים",

אך סופו העגום של לוט בסדום ידוע.

יתכן שהאפשרות להיפרד כאשר אין הסכמה על הדרך

עדיפה על "חיסול" היריב, אך גם היא אינה שיא ההתגשמות של החזון הציוני.

כנראה שהיכולת להכיל את חילוקי הדעות האידיאולוגיים הקשים ביותר בחברה אחת היא האתגר

המתבקש.

הגמרא (בבלי יבמות יד ע"ב) מתארת מחלוקות בין בית שמאי

לבין בית בית הלל בסוגיות עקרוניות, וזו לשון התלמוד:

אע"פ

שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות, ובאחיות, בגט ישן, ובספק אשת איש, ובמגרש את

אשתו ולנה עמו בפונדק, בכסף ובשוה כסף, בפרוטה ובשוה פרוטה, לא נמנעו ב"ש מלישא

נשים מבית הלל, ולא ב"ה מבית שמאי, ללמדך, שחיבה וריעות נוהגים זה בזה, לקיים

מה שנאמר (זכריה ח'): 'האמת והשלום

אהבו'

דומני שהקשבה וכבוד ליריב

האידיאולוגי והכרעה דמוקרטית בסוגיות הדורשות הכרעה, תוך כדי חתירה מתמדת לאמת

ולשלום, עשויים להעניק משמעות רלוונטית ובונה לזיכרון הרצח.

פנחס לייזר

עורך