וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ

וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ

אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ

"לך-לך" – לעצמך

…בראשית היהדות נאמרף "לך לך", לך לעצמך,

והרי זה ערך נעלה עוד יותר. אין איש רשאי לומר: אני צדיק וישר בהתאם לאופנה. כל

אדם אחראי על עצמו כלפי ה'. אם יש צורך בדבר, ושיטת הרוב איננה אמת, – עבוד את ה'

לבדך! הנה זו ההכרה שנדרשה מאברהם כנקודת מוצא לייעודו וייעוד עמו. אמת, האדם קשור

בקשר אמיץ לארצו ולמשפחתו; וגם לשון הקודש רומזת על כך – בעצם המילה

"בית" ו"ארץ"; אולם קשרינו אל ה' יהיו חזקים ואמיצים מקשרינו

למולדת ולמשפחה.

(הרש"ר הירש

בראשית יב, ב)

אין הצדקה לגזל,

גם כאשר הארץ מובטחת לנו

'ויהי ריב' – לפי שהיו רועים

של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל, והם אומרים

ניתנה הארץ לאברם, ולו אין יורש, ולוט יורשו, ואין זה גזל, והכתוב אומר 'והכנעני והפרִזי אז יושב בארץ' ולא זכה בה אברם עדיין .

(רש"י

בראשית יג, ז)

"ויאמר ה' אל

אברם לך לך מארצך

וממולדתך"

אלי שוורץ

בנוסף

לפרשנות לה אנו רגילים, ישנן פרשנויות הנמצאת במקרא עצמו. אחת מהם היא טעמי המקרא –

אשר מלבד נגינת הפסוק, במקרים מסוימים היא גם מפרשת אותו. פסוק ניתן לעתים לחלוקה פנימית

באופנים שונים ולכן ניתן להבינו במספר דרכים, וטעמי המקרא פוסקים בכך.

פרשנות

נוספת סמויה יותר היא החלוקה לפרשות השבוע. החלוקה לפרשות היא בעיקרה אקט טכני

הנועד לחלק את קריאת כל התורה לשבתות השנה. החלוקה בה אנו משתמשים היא החלוקה

הבבלית אשר חילקה את הקריאה בתורה למחזור של שנה אחת, ובכך יצרה 54 פרשות (וזה

בניגוד לקריאה הישראלית אשר סיימה את מחזור הקריאה במהלך של כ-3 שנים).

לעיתים

החלוקה לפרשות היא פשוטה ותחילתה בעניין חדש, אך לעיתים הדרך בה 'נחתכת' פרשה אחת

ומתחילה פרשה חדשה אינה בהכרח עניינית אלא נראה כי באה להעביר מסר ומהווה בכך אקט

פרשני. פרשת לך-לך מהווה דוגמא בולטת לכך. [גם החלוקה

לפרקים -חלוקה נוצרית מימי הביניים- אשר התקבלה אף אצלנו, מלבד היותה עזר טכני,

מהווה לעתים אקט פרשני.]

פרשתנו , תחילתה "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך

וממולדתך… ואעשך לגוי גדול".

תחילתה

של פרשה זו מסמלת את תחילת דרכו של אברהם לארץ החדשה ואל ייעודו החדש. היא מהווה

את אחד הסמלים החשובים לדמותו של אברהם, ונחשבת בעיני חז"ל לניסיון הראשון בו

עמד אברהם. יש לציין כי בצווי זה לא מוזכרת הארץ אליה מוטל על אברהם ללכת, אלא "אל

הארץ אשר אראך".

אך

בעיון בפסוקים הקודמים (סוף פרשת נח פ' י"א, כ"ו) אנו רואים את תחילת ספורו של המסע. תרח הוא

המתחיל את המסע מחוץ לאור כשדים; יתרה מזו, נאמר עליו במפורש כי מטרתו היא לארץ

כנען: "ויקח תרח את אברם בנו… ויצאו ללכת

ארצה כנען ויבואו עד חרן וישבו שם…" (י"א,

ל"א)

כלומר,

תחילת ההליכה מאור כשדים אל ארץ כנען התבצעה ביוזמתו של תרח ,ואברהם הוא הממשיך

בדרך זו. סיפורה של משפחת תרח כמובא ברצף נקרא כך:

וְאֵלֶּה

תּוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט.

וַיָּמָת

בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה.

וַתְּהִי

תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן.

וַיֹּאמֶר

אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.

וְאֶעֶשְׂךָ

הָאֲדָמָה. וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְדֹוָד וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים

וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן. (בראשית פרק יא–יב)

חלוקת

הפרשות בדרך שנעשתה מדחיקה את תרח אל שולי הפרשה ואל שולי ההיסטוריה, ומאירה באור

חזק את אברהם היוצא לדרך החדשה. זו ההדגשה אותה רצו חכמינו להשיג. (נראה לי כי אכן

הצליחו בכך וחלק גדול מקוראי התורה אכן לא שמים אל לבם כי תרח הוא

"העולה" הראשון בדרכו לארץ).

פרשני

ימי הביניים התחבטו בשאלה זו וניסו להציע דרכי קריאה להבנת המסע של משפחה זו.

אבן עזרא (בראשית פרק

יא) –  לשיטתו אין מוקדם ומאוחר בתורה, ולכן קורא הוא את את הציווי לאברהם "לך-לך"

כתחילת הסיפור. ה' ציוה לאברהם לעזוב את ארצו ותרח מצטרף אליו עם כל משפחתו כנאמר

בפרשה הקודמת, אך תרח נעצר לבסוף בחרן.

פירוש

זה אינו תואם את לשון הכתוב "ויקח תרח

את אברם בנו ואת לוט בן הרן … ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען "

המלמד כי תרח הוא האקטיבי ביציאה מאור כשדים.

רמב"ן (בראשית פרק יא, כח) – בפרוש ארוך לפסוק זה בונה מהלך אחר. "והעניין שקיבלו

רבותינו בזה הוא האמת, ואני מבאר אותו. אברהם אבינו לא נולד בארץ כשדים,… ומצינו

בתלמוד (ב"ב צא.) כי אברהם נחבש בכותא, וזאת העיר

איננה בארץ כשדים,… אלא עיר גדולה בין חרן ובין אשור

אבל היא נכללת בעבר הנהר… והנה תרח הוליד בניו הגדולים אברהם ונחור בעבר הנהר ארץ אבותיו, והלך לו עם אברהם בנו אל ארץ

כשדים ושם נולד לו בנו הקטן הרן…." בהיות אברהם באוּר כשדים מתנכלת

לו המלכות בגלל אמונתו והוא אף מושלך לכבשן האש כדברי חז"ל (אוּר=אש). ולאחר שניצל מחליט אביו לברוח איתו לחרן. כדברי הרמב"ן

"ותרח אביו ואברהם היה בלבם מן היום ההוא שניצל, שילכו אל ארץ כנען להתרחק

מארץ כשדים מפחד המלך, כי חרן קרוב להם…"

אברבנאל אינו מקבל את המהלך הסבוך שבנה הרמב"ן ואומר "והנה

להודיע איך סבב הקב"ה שיצא אברהם אל ארץ כנען" והסברו הוא כי תרח

מוצאו מאור כשדים, כמובן מפשט הפסוק, ושם מת בנו הרן בדמי ימיו. בנוסף,כנאמר, בנו

אברהם היה ללא ילדים ולכן דאג כי סוף המשפחה לכיליון. תרח חשב שמקור הצרה הוא

מגוריו באור כשדים ולכן החליט לשנות את מקומו ולצאת לכנען ש"אוירה טוב בהיותה

ארץ הרים וגבעות עד שלטוב מזגה היו שם בני הענק" אלא שבהגיעו לחרן ראה כי הארץ טובה ונשאר לשבת בה ואברהם איתו. ולכן היה

צריך צווי ה' לאברהם לצאת הלאה משם.

רש"י –

אינו נכנס לפרטי המסע אלא בוחר להביא את מדרשי חז"ל להאיר לנו את דמותו של

תרח. על הפסוק "וימת הרן על פני תרח אביו" (י"א,כ"ח) אומר רש"י : "ומדרש אגדה – יש

להם הרן משל אברם אני. השליכוהו לכבשן האש ונשרף, וזהו אור כשדים". כלומר

תרח הוא האב הרשע, הקובל על בנו אברהם ומביא להשלכתו לכבשן האש, ובהמשך אף גורם

למות בנו הרן.

הוכחה נוספת לרשעותו של תרח מביא רש"י מעצם עזיבתו של אברהם את חרן. לפי חישוב השנים עזב אברהם את חרן

כאשר אביו תרח עדיין היה בחיים. כיצד איפה עזב אברהם את אביו הזקן והלך לדרכו ?

מביא רש"י את המדרש (פס' לב)

"וימת תרח בחרן" – לאחר שיצא אברם מחרן ובא

לארץ כנען והיה שם יותר משישים שנה…, עדיין נשארו משנותיו הרבה. ולמה הקדים

הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אברם, שלא יהא הדבר מפורסם לכל ויאמרו לא קיים אברם

את כבוד אביו שהניחו זקן והלך לו, לפיכך קראו הכתוב מת, שהרשעים אף בחייהם קרוים מתים".

 במדרשים אלה רואים את בניית דמותו הדמונית של

תרח, ולא את האב המתחיל מסע עם בנו אל הארץ המובטחת.

הדגש

בתפיסת חז"ל זו היא התפיסה הדיכוטומית של טוב ורע. ישנה יציאה מהרע על מנת

להגיע אל הטוב, ישנו המעבר מארץ עובדי גלולים לארץ הקודש ,וישנו תרח שהוא דמות

הרשע ולעומתו אברהם הצדיק.

דרך

פרשנית מעניינת מביא פילון האלכסנדרוני (כ- 100 שנה לפני חורבן הבית השני). הוא אינו רואה בסיפור

זה פרק היסטורי ולא הנגדה בין טוב לרע , אלא סיפור בהתפתחות המחשבה האנושית.

פילון –

"יציאת תרח מאור כשדים לחרן – לא כדי ללמדנו פרק בהיסטוריה אלא כדי ללמדנו לקח לחיים,

ומהו?

הכשדים

הם הוברי שמים-החוזים בכוכבים ואילו בני חרן עניינם הוא מושא החושים. והנה רוח הקודש רוצה ללמד

את האדם כי אַל לו לעסוק בענייני היקום , אל לו להתרברב כי נוגע הוא בקצה היקום

(זאת לאחר סיפור מגדל בבל) אלא לחקור בענייני עצמו (חרן=חור=

נקבי הגוף). הדרישה צריכה להתחיל בו עצמו"( דע את עצמך) .

כלומר

ישנן רמות שונות בו עסוק המחקר האנושי. הכשדים (הנחותים יותר לשיטתו) הם

האסטרונומים -החוזים בכוכבים ועבורו מייצגים את אלה העוסקים במוחשי בלבד, בעולם

החיצוני בלבד.

תרח

לעומת זאת הוא המייצג את העיסוק באדם . ולכן חרן (כפירושו

לשם זה) הוא המקום המייצג עיסוק זה . תרח אם כן מתקדם מעיסוק בעולם החיצוני אל

העולם הפנימי אל "דע את עצמך". לשיטת פילון, תרח הוא "סוקרטס" הראשון. כדבריו "להולך בדרך זו קוראים

העבריים תרח= תר אחר ריח. ואילו היוונים קוראים לטיפוס זה סוקרטס, אשר גם כל ימיו עיונו היה "דע את

עצמך."

לשיטת

פילון, לתרח לא היתה היכולת להתמלא בתבונה אלא רק

"להריח" אותה. האדם אשר היתה לו היכולת

להמשיך ולהתקדם על בסיס לימודו של תרח, היה אברהם. כדבריו: "אברהם, אשר עבר

בדרך זו ולמד את כל תורת החושים יכול היה להתקדם -לעזוב את חרן–

ולקנות דעת עילאית. ככל שאדם תופס את עצמו , נוכח באפסותו ואפסות כל הברואים , הרי

מסוגל הוא לתפוס את קונו. (מתוך כתבי פילון: "על החלומות

א'-סעיפים 47-58")

לפי

פילון, סיפור תרח ואברהם אינו מסע גיאוגרפי מארץ לארץ אלא מסע פנימי. זה אינו

מסע היסטורי חד-פעמי, אלא תהליך היכול לקרות בכל דור ודור ואצל כל אדם ואדם.

אליעזר שוורץ הוא רופא במקצועו

"ותעניה שרה,

ותברח פניה"

חטאה אמנו בעינוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל

עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי.

(רמב"ן

בראשית טז, ו)