וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה
נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ, עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם (בראשית יב, יז)

פרשת אברם, שרי ופרעה – בין פשט לדרש,
ובין מוסר לצדק.

'וינגע  ה' את פרעה  נגעים  גדולים' –
את פרעה לבדו בגדולים.
  'ואת ביתו' –  נתן נגעים גם בביתו, אבל לא גדולים כשל
פרעה,  וזה  למען יראו שהצדקת לבדה נמלטת ויכירו שהכל
היה בעבורה, למען
ישובו מרשעם. (ספורנו שם, שם)

'על  דבר  שרי  אשת אברם' – וכי
עדיין לא ידענו ששרי אשת  אברם?  ועוד  מה  פשעו  של  פרעה,  הרי סבור
שהיא   אחותו?   ומה   שפירש  
רש"י   'על  דבר  שרי שאומרת  למלאך  הך  והוא מכה', לא נזכר בפסוק 'הך', על כן נראה לי אף על פי שבפני
ההמון עם אמרה שרה אחותו אני,  מכל
מקום  לפרעה  הגידה  האמת,  שהיא אשת אברם בחשבה   שמלך  יושב  על  כסא  דין  לא  יעשה  עוול,
ופרעה  לא השגיח בה, כי אמר לדבריך
הראשונים אני מאמין,  על  כן  נגעו ה 'על דבר שרי' בשביל דיבורה של שרי,  ומה  היה דיבורה? 'אשת אברם' כי היא דברה אליו 'אשת  אברם  אני'  ואמר  פרעה  לאברם  'למה אמרת
אחותי  היא'  כי  לךָ  הייתי
מאמין, ולא לה, כי חשבתי אולי  אומרת
כן כדי להינצל מן התשמיש שהוא בלא אישות . (כלי יקר בראשית שם, שם)

… דעת  הגאון  רבינו 
סעדיה  ז"ל במלת 'וינגע'
–  יעד  להביא,  
לא  שהביא,  שאם כן נמצא פרעה עשוק במשפטו,  כי השרים הביאוה להיכלו והוא לא נגעה ולא
חטא בה כלל,  וכיון שלא חטא, עונש
למה? (רבינו בחיי בראשית שם, שם)

רבי  יהושע  בן  קרחה אומר:
שרה  היתה  אשת  פרעה;  מאהבתו  אותה  כתב לה
בשטר  כתובתה   כל  ממונו,  בין  כסף,  בין  זהב,  בין  עבדים 
וקרקעות.  וכתב  לה  את  ארץ  גושן  לאחוזה,  לפיכך  ישבו  בני  ישראל בארץ
גושן בארץ שרה
אמם וכתב  לה  את  הגר בתו מפילגשו שפחה. ומניין שהייתה הגר  בתו  של  פרעה  מפילגשו?  שנאמר 
'ושרי  אשת אברם לא  ילדה לו ולה שפחה מצרית ושמה הגר' והשכים
פרעה  בבקר  ונבהל  שלא  קרב אליה
ושלח וקרא לאברהם  ואמר  לו  'הרי  אשתך  שרי  לפניך' וכל שטר כתובתה 
עמה קח ולך ואל תעמוד בארץ הזאת, שנאמר 'ועתה הנה  אשתך קח ולך ויצו עליו פרעה אנשים' מעבור
אברהם  לבא  אל  ארץ  כנען  גר  בארץ  פלשתים
להנפש שם  והלך .

(פרקי דרבי
אליעזר פרק כו)

צחוקו של האדם
המאמין

יאיר אלדן

פרשתנו
עמוסה במידע על אברהם אבינו שהינו, על פי התורה והמדרש, אב-טיפוס של האדם המאמין,
עד שהמדרש הופך אותו לאדם הראשון בפוטנציה:

 "ראוי היה אברהם אבינו להבראות
קודם אדם הראשון, אלא אמר הקב"ה: אם אני בורא את אברהם תחילה אם יקלקלו הדורות,
מי יבא ויתקן אלא הריני בורא את אדם תחילה, אם יקלקל יבא אברהם ויתקן".

ואולם,
למקרא הפרשה, מתגלה קושי למצוא תכונה אחת המאפיינת בעקביות את אברהם, כאדם מאמין,
ואשר תאפשר לנו לשרטט קווים לדמותו של המאמין האידיאלי על פי התורה. מצד אחד,
אברהם הוא פרגמטי ביותר, ולא מהסס לרדת למצרים בעת רעב או להיפרד מעל לוט בפשרה רציונלית
לגמרי – "אם השמאל ואימינה, ואם הימין ואשמאילה". מצד שני, הוא
עוזב באחת את ארצו ואת בית אביו עם קבלת ההוראה מאת הקב"ה. במעשיות גמורה הוא
מורה לאשתו לשקר ומפקיר אותה לחמדת המצריים על מנת להציל את חייו הוא, ועם זאת,
ללא תהיות, הוא מל את עצמו ואת כל בני ביתו. מצד אחד, הוא תוהה, על פי השֵֹכל
הישר, "במה אירשנה" ומן הצד השני הוא מקיים את ברית בין הבתרים. הוא
מכניס אורחים וטוב לב, והוא נכון להקריב את חייו למען לוט, ובאותה נשימה הוא נותן
את אֵם בנו בידי אשתו המלאה רגשות נקם.

ההבטחה
להמשֵך הזרע המתקבלת באופן דומה על ידי אברהם ושרה, היא אולי אבן בוחן להבנת דמותו
של אברהם כמאמין. אברהם ושרה נואשו זה כבר מהבאת ילד לעולם. אברהם משוכנע לגמרי שאליעזר
יירש אותו, ואילו לגבי שרה אומר הכתוב במפורש ש"חדל להיות לשרה אֹרח
כנשים". תגובתו של אברהם להבטחת הקב"ה כי ייוולד לו בן היא כפולה, וכל
אחת מתגובותיו סותרת את השניה. בתגובה להבטחתו של הקב"ה כי זה "אשר יצא
ממעיך הוא ירשך" אומרת התורה כי אברהם "האמין בה'", ואילו
בתגובה להבטחה ששרה תלד בן (שני פרקים מאוחר יותר) כתוב על אברהם "ויפל
אברהם על פניו ויצחק, ויאמר בלבו הלבן מאה שנה ייוולד ואם שרה הבת תשעים תלד".
באופן כל כך אופייני לאברהם הוא פונה לקב"ה ואומר לו: "לו ישמעאל
יחיה לפניך", והקב"ה אף משיב בנינוחות לחוסר אמונה בוטה זה "אבל
שרה אשתך יולדת לך בן". תגובתה של שרה דומה, על פניה, לתגובת אברהם.
כששרה שומעת את בשורת המלאכים כי "שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה
אשתך", היא צוחקת בקרבה: "אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדני
זקן". בתגובה לחוסר האמונה הפחות בוטה של שרה (שצחקה בקרבה לעומת אברהם
שצחק בקול) מגיב הקב"ה בחומרה. שרה ממשיכה ומכחישה שצחקה, והקב"ה נאלץ
לפסוק כי היא משקרת ואכן צחקה. קשה שלא להרגיש את מבוכת שרה בקטע זה ואת הדרך הקשה
שנהג בה הקב"ה לעומת הענייניות שנהג באברהם לאחר שהגיב כפי שהגיב.

נקודת מבחן אמונתית זו יכולה ללמד אותנו על התכונה
המאפיינת את אברהם כמאמין והמעניקה לו את אהדת הקב"ה. אברהם צוחק בקול למשמע
הבטחתו של הקב"ה ולכן גם יש בו מסוגלות לאמונה מן הסוג החזק ביותר ועליו נאמר
"והאמין בה'". אברהם הוא איש אמת, תוכו כברו, פנימיותו מוחצנת,
הוא מכיר את עצמו ואת חולשותיו. במלים אחרות, זה אשר מבקש מאשתו "אמרי נא
אחותי את" הוא גם זה שיכולה להיות בו פתיחות לב לדרגת אמונה גבוהה או
להקרבת חייו למען הזולת. שרה, לעומת זאת, ספגה את ביקורת הקב"ה בגלל שלא
הגיעה להכרה כזו של עצמיותה. לעומת אברהם שצחק בקול, שרה צחקה בקִרבה
ואחר כך, כבכל הדחקה, אף הכחישה שצחקה. צחוקה הפנימי של שרה הוא קול הכמיהה
החזקה לילד. כמיהה זו, שהושתקה והודחקה במשך שנים התפרצה כששמעה שרה את ההבטחה
להתגשמותה. הדחקה זו גורמת לה למעוד מוסרית בכל הקשור להגר שפחתה, וביחסיה עם בעלה
("חמסי עליך, ישפוט ה' ביני ובינך") צחוקה של שרה על מה שמודחק
בה, השונה מהותית מצחוקו הספונטני של אברהם, לימד את הקב"ה כי בשרה אין
מסוגלות ואין מוכנות לאמונה, ועל כך ביקורתו.

על פי
זה, אב הטיפוס של האדם המאמין הוא בעל נאמנות עצמית גבוהה. נאמנות עצמית זו היא
תנאי להתקרבות לקב"ה אך היא גם יכולה להביא להשחתת המידות ולמעשים בלתי
מוסריים (כמו מסירת הגר לידי שרה או שרה לידי המצריים). ואולם, התורה לא מקבלת את
התיאור הכמו-חסידי הזה של האדם המאמין. אברהם, בכשרון טבעי להבחין ברגע ובזמן
הנכונים, מכניס לתוך ממד האמונה גם ממד מסייג וביקורתי. באור זה יש לראות את שאלתו
"במה אירשנה", ואת צחוקו בקול על דבר יצחק. כך גם יש לראות את המשא ומתן
המפרך שניהל אברהם עם הקב"ה על מנת שלא יהפוך את סדום.

"עמידתו" של אברהם ("וישכם אברהם
בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה'" – יט, כז) לפני הקב"ה במשא ומתן
על סדום היא המקור על פי המדרש לכך שאברהם תיקן תפילת שחרית. המורכבות הזו בדמותו
של האדם המאמין מתבטאת גם בשלושת תפילות היום, ובדרך תיקונן על פי המדרש. יעקב
תיקן תפילת ערבית מתוך הבדידות הנוראה שאפפה אותו עם הבריחה מפני עשו. יעקב עוזב
את סביבתו המוכרת והמגוננת ויוצא אל הלא נודע. "ויפגע במקום – אין פגיעה
אלא תפילה". ההתנגשות בקב"ה, ההגעה למקום מאפלי הנפש שבו הפגישה היא
בקב"ה (או בשטן) בכבודו ובעצמו, זו תפילת רבי אמי שמימרתו היא "אין תפילתו
של אדם נשמעת אלא אם כן משים את נפשו בכפו". תפילה זו היא קיצוניותה האחת
של האמונה, אמונה המגיעה באופן אינטואיטיבי, מתוך מצב נפשי עמוק ובלא עירוב של
השכל ולכן תפילת ערבית היא, על פי כמה דעות, תפילת רשות וכך אף נפסק להלכה (וראו מעשה רבי יהושע ורבן
גמליאל בנדון בברכות כז: –  רבי
יהושע הסובר כי תפילת ערבית רשות רואה את הפוטנציאל הנפשי האקצנטרי שטמון בתפילה
זו ולכן מעדיף להשאיר אותה כתפילת רשות. כאברהם, אין הוא נמנע מדבר שקר כשזה נחוץ,
על מנת שלא לעורר מחלוקת בפניו של רבן גמליאל). לעומת תפילת ערבית, הקצה האמוני האחר מצוי בתפילת
מנחה שתוקנה על ידי יצחק. "ויצא יצחק לשוח בשדה" – יצחק תיקן את
התפילה מתוך התבוננות בטבע, מתוך רגיעה נפשית והסקת מסקנות שכלית. ואילו
התפילה העיקרית של היום, תפילת שחרית, שתוקנה על פי המדרש על ידי אברהם אבינו היא
תפילה מורכבת. אברהם "עומד" בוטח ומתדיין עם הקב"ה על מספר הצדיקים
בסדום. הוא מאמין בקב"ה ועם זה מטריד אותו בעוז פעם אחר פעם. מקומה של תפילת
שחרית בחיים היהודיים ומקומו של אברהם אבינו בהם מגלים את המורכבות של האדם המאמין
על פי התורה – נאמנות עצמית, פתיחות ואמיתיות מחד גיסא, וממד רציונלי וביקורת
מוסרית מאידך גיסא.

יאיר אלדן הוא עורך דין.

 הרהורי זיכרון למוצאי שבת
לך-לך.

ביום שלישי
השבוע, י"ב במרחשוון,  נזכור את
אחד האירועים הקשים ביותר שעברו על החברה הישראלית, לפני 6 שנים במוצאי שבת פרשת
לך-לך.

למרות
האווירה הקשה והאלימה ששררה בארצנו בתקופה שקדמה לרצח, העלו מעטים בדעתם שייתכן כי
יהודי ירצח את ראש ממשלת ישראל. כמו-כן, היו מעטים שחשבו, עד לפני חודש וחצי,
שתיתכן פעולת טרור שתפגע בסמלי העוצמה של האומה האמריקאית בצורה כה  כואבת.

לצערנו,
עלינו להכיר בעובדה הקשה והכואבת 
שחלק ניכר מהמעשים המזוויעים ביותר – חילול ה' הנורא של ברוך גולדשטיין
בפורים, רצח רבין, פעולות הטרור של המחבלים המתאבדים, פעולות הטרור בניו-יורק
ובוושינגטון  – נעשו על ידי אנשים
שפעלו מתוך להט דתי , איש בשם אמונתו ואלוהיו. אנשים אלו זכו גם לגיבוי מאנשים
אחרים המגדירים עצמם דתיים.

באחת
ההזדמנויות אמר הראשון לציון הרב הראשי לישראל הרב בקשי דורון שהדבר המסוכן ביותר
הוא להפוך סכסוך מדיני או פוליטי למאבק דתי, מכיוון שהפיכת מאבק  ל"מלחמת קודש" מונעת כל אפשרות
של פשרה ושל יישוב הסכסוך בדרכי שלום ומגבירה את הסיכוי להתפרצות של קנאות אלימה.

עלינו לזכור ולהדגיש שבני אדם – ללא כל הבדל דת, גזע
ומין – המוכנים להרוג בשם אמונתם הדתית אינם אנשים דתיים; הם עובדי אלילים.
לא בכדי מפרש המדרש (מכילתא יתרו) את המילים אלוהים אחרים: שעושים עובדיהם
אחרים. האל אותו עובדים אנשים אלו הוא אחֵר, הוא איננו הקב"ה, א-ל
רחום וחנון. הוא אל צמא דם ואכזר ולכן גם הופך את מאמיניו לאחֵרים.

בחברה
הישראלית יש חילוקי דעות רבים בנושאים שונים ומגוונים, הנוגעים לאופייה הרצוי של
החברה, לסדר העדיפות הנכון בסוגיית ארץ ישראל והשלום, ליחסינו עם שכננו ועם העם
השוכן בקרבנו. כל עוד לא נדע לכבד גם את דעותיהם של אנשים המחזיקים בדעה מנוגדת
לשלנו , לכבד במשותף דרכים לגיטימיות לניהול המאבק ולקבלת החלטות בסוגיות השנויות
במחלוקת, ולהוקיע מעשים של קנאות אלימה הנעשים בשם אמונה דתית, אין לשלול אפשרות
שדברים דומים למה שאירע בי"ב במרחשוון תשנ"ו יתרחשו שנית, חלילה.

יש לקוות
שבעקבות הזיכרון הכואב של מעשה נורא זה וזיכרון  כל מה שעבר עלינו ועל העולם בתקופה האחרונה, נדע כולנו להפנים
אמת חשובה זו ולשנן אותה לאחינו, בנינו, חברינו ושכנינו בכל עת ובכל שעה.

פנחס לייזר – עורך