וַיְדַבֵּר ה' אֶל

מֹשֶׁה: לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ

אֲשֶׁר צִוִּיתִם

עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל

מַסֵּכָה;

וַיִּשְׁתַּחֲווּ לו,

וַיִּזְבְּחוּ לוֹ, וַיֹּאמְרוּ:

 אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ

מִצְרָיִם. (שמות לב, ז-ח)

'ואכלת ושבעת – השמרו לכם פן יפתה לבבכם', אמר להם: הזהרו שמא תמרדו במקום, שאין

אדם מורד במקום אלא מתוך שובע, שנאמר (דברים, ח יב- יג) 'פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך'

מהו אומר? (שם, ח יד) 'ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך'; כיוצא בו אתה אומר 'כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי

לאבותיו זבת חלב ודבש', מהו אומר? (שם, לא כ) 'ופנה אל אלהים אחרים'; כיוצא בו אתה אומר (שמות, לב ו) 'וישב העם לאכול ושתה' – מהו אומר? (שם, לב ח) 'עשו להם עגל מסכה'.

 (ספרי דברים פיסקא מג

טז)

לא מן המותר הוא לעיין בשאלה, מדוע יצר אהרֹן צרוה של עגל דווקא, שהיר בחירת

הצורה היתה נתונה בידו…

אין זאת אלא שאהרֹן בחר את מין הבקר- בקר, שור, פר – הוא מין הבהמה המשרת את

האדם בעבודתו, ובמערכת הסימבוליקה של קרבנות ישראל מייצג המין הזה את הכוח שיש

להפעילו בשירותה של יישות עליונה. מין הבקר אינו מייצג כוח מושל, אלא כוח משרת,

ומכאן שלא היתה צורת דמות מתאימה יותר כדי לספר את רצון העם, מחד – והעם הן לא דרש

אלוהים אחרים, אלא "משה" אחר – ומאידך לצמצם את החטא בתוך מסגרת הבגידה

החלקית הזאת. ולא צורת פר בחר אהרֹ ן מתוך בני המין הזה, אלא צורת עגל, ועל ידי כך נתן לכוח הזה, שבלאו הכי פועל

רק תוך השתעבדות, ביטוי רפה ככל האפשר במסגרת אותו המין.

(הרש"ר הירש לב, ד)

האמנם נעקר יצר עבודה זרה?!

רותי לזר

ברצוני להציע לקרוא את

שני המעמדים הדרמטיים; מעמד הר סיני וחטא העגל על רקע סיפורי הראשית של האבות,

וזאת אם נראה כמה מהקונפליקטים המרכזיים הללו כרצף של ניסיונות למצוא את הדרך

הנכונה להתקשר אל האלוהים, ולכונן אורחות חיים

שיהיו לרצון לפניו. ראשיתו של החיפוש אחר מִנחה שתיטיב שְֹאֵת בסיפורם של קין והבל.

ואילו הצמד יעקב ועשו מקביל להם במובנים רבים, ובתחרות הניטשת ביניהם על השֹבעת

רצונו של אביהם יצחק.

בשני הסיפורים נדרשים

הבנים להביא מתנה על מנת להפיק ברכה מפיו של האב ומפיו של האב הגדול. השאלה הרחבה

המעסיקה את המין האנושי מאז היא מהו אורח החיים שתנובתו תהי לרצון.

במעמד קבלת התורה חל מפנה

מהותי במה שנדרש מעובד ה', לא עוד מתנות לריצוי האל בלבד, אלא כינון חברה על אדני

משפט וצדק. בדומה לסיפורי האחים בבראשית, אף כאן מעמֵת הסיפור בין שני סוגי עבודת

אלוהים, ותגובת האל היא שמבהירה מהי הדרך הרצויה. ואולם היענותו של אלוהים להבל

והפניית כתף קרה לעשו לא הניחה בידינו פתרון מספק לחידת ריצוי האל. ההבדל בין פרי

האדמה ובכורות הצאן לא מסביר את ההעדפה והקיפוח.

בסיפורם של יעקב ועשו

מתעצמת השאלה משום שלא איכות המִנחה היא שמשפיעה על קבלתה, אלא דרכי השגתה

ואישיותו של המגיש; יעקב המזוהה על ידי הקול ועשו שֶתו ההיכר שלו הוא ידיו. הקול

והדיבור הם הביטוי לנשמת האדם, הוצאה מן הכוח אל הפועל של רוחו, והגשמת פנימיותו.

ואילו הביטוי לדמותו של עשו, הידיים, מסמל את העשייה והפעולה האקטיבית.

ניתן להוסיף ולעבות את

דמותו של איש הקול- איש הרוח ויושב האוהלים, כאישיות רכה, רוחנית המפלסת את דרכה

בחיי המעשה בעזרת אחרים או באמצעות תחבולות, אך לא בכח הזרוע.

לעומתו איש השדה,

שרירי ובעל יכולת ביצועית, קרוב לטבע, ונסמך על כוחו הפיזי.

חלוקה זאת שבין הרוחני

והמופשט, לבין המוחשי והפיסי מונחת גם בתשתית שתי דרכי עבודת האל על הר סיני

ולמרגלותיו. צמד האחים משה ואהרון, מסמל אף הוא את שתי הדרכים, משה איש האלוהים,

מייצג את התביעה לאמונה באל נסתר ומרוחק, המעמיד סטנדרטים גבוהים של מוסר וערכים,

ואילו אהרון, איש המעשה והקשר הבלתי אמצעי עִם העָם, שותף לעשיית העגל. משה הוא הקול,

קול יעקב ואהרון הוא הידיים, יוצרי הפסל, כדברי הפסוק: "מעשה ידיו אשר עשו

אצבעותיו" (ישעיהו, י"ז י"ח).

זאת למרות שבחלוקת

העבודה הראשונית ביניהם, לא יכול היה משה לפעול ללא המעשיוּת של אהרון, את תוכן

הדברים הביא אמנם משה, אך ללא אהרון לא יכול היה להפיק את קולו ולהשמיעם.

הלוחות ועגל הזהב הרי

הם שני קטבים המושכים את הנפש לקצוות מנוגדים, העגל מוחשי נוצץ ומחולל חג, ואילו

הלוחות מילוליים ותובעניים. על העגל ניתן להצביע ולומר "אלה אלוהיך

ישראל", ואילו הלוחות מכריזים "אנכי", אך אין הם אלא "מכתב

אלוהים" ללא גוף וללא דמות הגוף.

מסתבר שרמת ההפשטה

והאמונה בנסתר שנתבעה מבני ישראל הייתה מרחיקת לכת מידי, משה אשר בושש לבוא ציפה

שבני ישראל ימשיכו לחוש בנוכחותו ולסור למצוותו, ובכך יְתרגלוּ את ההכרה באל בלתי

נראה. ואולם כידוע דרכו של כל חלל שנפער, להתמלא על ידי תוכן חדש, וכדבריו של ר'

בחיי אבן פקודה "מי שאינו בוטח בו [בה'], בוטח בזולתו" (עפ"י

חובת הלבבות שער ד').

כלומר, בני ישראל לא

כפרו במציאותו של כוח עליון, ולא ביקשו להמיר אמונה באתיאיזם, אלא החליפו אל אחד

באל זר. הצורך הטבעי למהר ולהשלים את החיסרון של הסתלקות משה, מסביר מדוע נכשל העם

במבחן הבגרות, זה הבוחן אורך רוח, סבלנות ונאמנות, כבר במועד הראשון. אך לא רק

היותו של ה' אל נסתר היא שדחקה את בני ישראל לעשות להם אלוהים אחרים על פניו,

הדרישות שהוא מעמיד קשות כאמור לאין ערוך מאלה של עגל המסכה. ה"אנכי"

שעל הלוחות מבקש קיום מצוות, ופסל הזהב מציע חגיגת אוכל ושתייה, צחוק ופורקן.

התחרות אינה הוגנת, אין מדובר פה על פער דק בין פרי האדמה לבכורות הצאן, או בין

בשר ציד ומטעמי מטבחה של רבקה, אלא על הבדל מהותי ועקרוני.

מאז עד היום לא חדל פיתויו

של אל הזהב לסדוק את אמונת הייחוד, ולערער על הנאמנות לדיברות ולתורה. הרמב"ן

(שמות,

ל"ב ב) מסביר את המשיכה העזה

אל הזהב: "בָּחַר זהב [כחומר גלם לפסל] ולא כסף

בעבור שהוא מורה על מידת הדין ומראהו כמראה אש…שדומה לדם".

צבע הזהב, שמראהו כאש

וכדם, מושך אל גבולות החיים והמוות, הדין והגבורה, ולעומתו אין התורה מציעה ביטוי

לרגשות עזים, ומשיכה אל הקיצוניות כפי שעושה זאת עבודת העגל. "לא ברוח ה'…לא

ברעש ה'… לא באש ה'", לומד אליהו, אלא "בקול דממה דקה". (מלכים א',

י"ט י"ב), את ה' יש

לעבוד בעוצמות פנימיות וחרישיות, הדורשות ריסון ובקרה מתמדת.

בהקשר זה אני מבקשת

להביא את דבריו של הפסיכולוג ד"ר יאיר כספי בספרו "לדרוש אלוהים"¹,

בו הוא עומד על סוד משיכתה של עבודת האלילים בת זמננו "עובדי אלילים" כך הוא טוען "מאמינים שאלוהים נמצא בחפץ

או שיטה או אדם. יש להם נוסחה פשוטה של סוד האושר והסבר לסבל, ורשימת קורבנות

שצריך להקריב, הם סוד השליטה באלילָם, הדרך לקבל ממנו את מבוקשם" (שם, עמ'

210).

השעבוד לאל זר הוא, אם כן, כל ניסיון לנחש את

רצונו על ידי מתנה או קורבן, כל העמדת אמצעי כזה או אחר כיעד שעל מנת לכבוש אותו

ולרצותו, עלינו להגיש לו מנחות בדמות ויתורים המשכיחים מאיתנו את עצמנו. ברוח זאת

ממשיך כספי וחושף את פרצופם של אלילי השקר שכולנו סוגדים להם²; אל

הנורמָה, ואל הטכנולוגיה, אל האושר ואל המצוינות, אל הנעורים והרזון, אל הקניות

והכסף ואל הרוחניות והטבע. אלילוּת מסוג זה, כך מסביר כספי, היא השקפת עולם

המזמינה אותך להשתמטות מן המשימות הקשות של חייך, היא מערכת ערכית ההופכת כל חטא

למצווה (שם 297).

מתברר אם כן, שלא רק האחים הקדמונים ניסו ותעו, הקריבו ונענשו בבקשם לרצות את

האלוהים, לא רק יוצאי מצריים נבוכו לנוכח הקול המצווה מתוך הענן והערפל, אלא אף בני

זמננו מְקדשים אמונות וחפצים המרחיקים אותם מאלוהי האמת, מהתביעה הקשה למצוא את

ייעודם, מההבנה שאין אלוהים זקוק למתנות וקורבנות, אלא לאדם שייטיב למלא את משימת

ה"לעבדה ולשומרה" שהטיל עליו בגן עדן מקדם.

[1] הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד, תל אביב 2002.

2 יתכן כי הרחבה מטאפורית זאת של מהות העבודה הזרה על

התנהגויות שאינן עבודת אלילים במובן הראשוני, נשענת בין השאר גם על דברי חז"ל

,

כגון במסכת שבת ק"ה,ע"ב: "המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו

בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו –  יהא בעיניך כעובד עבודה זרה" או במסכת כתובות ק"י, ע"ב: "הגר

בחו"ל כאילו עובד

עבודה זרה" וכיוצ"ב.

רותי לזר היא

מרצה, מנחת מורים וכותבת תוכניות לימודים.

כי תשא את ראש בני

ישראל לפקדיהם, ונתנו איש כֹּפר נפשו…

ר"א בשם רבי יוסי בן זמרא כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו שלא לצורך חסרו

ואי זה זמן נמנו לצורך? בימי משה בדגלים ובחילוק הארץ, ושלא לצורך – בימי דוד.

(במדבר רבה פרשה ב)

כי תשא וגו' – כשאדם מונה את כספו ואת זהבו

או כשהמלך מונה את אנשי צבאו, קרוב הדבר מאד שיהיה בוטח בעשרו ובריבוי חייליו

ויתגאה בלבו ויאמר 'בכוחי ועוצם ידי עשיתי חיל', או אעשה חיל; ואז יקרה על הרוב

שיתהפך עליו הגלגל ותבואתו שואה לא ידע (כי אמנם זה אחד ממשפטי ההשגחה, לפני שבר

גאון, וזה התאמת ומתאמת בכל הדורות, גם ביחידים, גם באומות ובמלכים) ומזה נולדה

בכל העמים אמונת העין הרע, ונראה שכבר התפשטה האמונה הזאת בישראל בדורות שקודם מתן

תורה, והנה לא רצה ה' לבטל האמונה הזאת מכול וכול, יען יסודתה על אמונת ההשגחה

והיא מרחיקה את האדם מבטוח בכוחו והונו, וזהו עיקר כל התורה כולה…

וחכמי דורנו בהפך, רובם לועגים לאמונת

העין הרע ולדברים אחרים רבם הבלתי מובנים על דרך הטבע. ולדעתי אלו ואלו טועים.

אבל העולם איננו מתנהג על פי חוקות הטבע החומרי לבדן, אבל יש עוד חוקות אחרות,

חקקה אותן החכמה העליונה בתחילת הבריאה, על פיהן תסובינה מסיבות המאורעות להביא על

גוי ועל אדם יחד הטובות והרעות המעידות על ההשגחה; אשר יביט אליהן המתפלסף, ויאמר

מקרה הם; ויביט אליהן ההמון, ויאמר מעשה נסים המה: ובאמת הם מסובבים טבעיים

הנמשכים בהכרח מסיבותם הטבעיות, אבל המסובבים וסיבותיהם כולם מסודרים מתחילת

הבריאה בחכמת המסדר העליון יתברך שמו… היא חקקה בתהלוכות קורות הציבור והיחיד

גזרת לפני שבר גאון, וממנה יימשך כי כשאדם (או הגוי כולו) עומד ברום ההצלחה

מסיבות הטוב והרע, שגאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד. והמעמר כתב כי אנשי

הדור ההוא הוצרכו לתת כופר מפני שחטאו בעגל ונתחייבו כלייה; ולא זכר, כי הצווי הזה

קדם למעשה העגל .

(שד"ל שמות ל, יא)

הייתכן

שיכלו לבוא בני ישראל כתום ארבעים יום לאחר מעמד הר סיני, ודיבורי

"אנכי" ו"לא יהיה לך" עדיין מהדהדים באזניהם, ולבקש להם

אלוהים אחרים?נראה שהתורה רצתה ללמדנו ולהראות דוגמה לדורות, שדבר זה ייתכן. ועצם

ההנחה שבני אדם אשר עמדו רגליהם בתחתית הר סיני אינם יכולים, אינם מסוגלים לשקוע

עוד בבערות, בכסלות, בתועבת העבודה הזרה – מופרכת מעיקרה… אין ניסים גלויים –

מאורעות נפלאים חד-פעמיים – משנים את האדם, את טבעו, את הרגליו. הם רק מזעזעים

אותו באותו רגע, אך אין הם מנתקים אותו מעולמו, מהשגותיו, מעברו, מהרגלי חייו.

 (נ. ליבוביץ:

עיונים בספר שמות עמ' 399)

דבר זה

הדגים לפנינו משה רבנו, כאשר שבר את הלוחות בו ברגע שנוכח לראות שהעם עבר על הצו

'לא תעשה לך פסל וכל תמונה'; וזאת עלינו לבין כי הביטוי 'פסל וכל תמונה' אינו חל

דווקא על עגל הזהב שעשו ישראל, אלא על כל נתון בטבע כגון: עם, ארץ, מולדת, דגל,

צבא, רעיון, אדם מסוים וכיוצא בהם, כאשר מעלים אותם לדרגת קדושה.

(מתוך י.

ליבוביץ: שבע שנים של שיוחת על פרשת השבוע עמ' 401)

וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ

אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה, וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא

יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל.

(שמות לג, יא)

נאמר: ודִבֶּר ה' אל משה פנים אל פנים (שמות

ל"ג, 11), כלומר, נוכחות אֵל נוכחות בלי

אמצעי, כמו שנאמר: 'לכה נתראה פנים' (מלכים ב',

י"ד, 8) וכמו שאמר: 'פנים בפנים דבר ה' עמכם'

(דברים ה', 4). הוא הבהיר

במקום אחר: 'קול דברים אתם שֹמעים ותמונה אינכם רֹאים זולתי קול' (שם, ד', 12), ובדרך מליצה כינה זאת: 'פנים

בפנים'. כן דבריו: 'ודִבֶּר ה' אל משה פנים אל פנים' הם כינוי על דרך המליצה

לדיבורו בצורת פנייה: 'וישמע את הקול מִדַּבֵּר אליו' (במדבר ז', 89). התברר לך, אפוא, כי שמיעת הקול

ללא אמצעות מלאך תכונֶה על דרך המליצה: פנים אל פנים. על-פי משמעות זאת

(נאמר): 'ופני לא יראו' (שמות ל"ג, 23): אמיתת מציאותי, כפי שהיא, אינה מושגת.

(מורה נבוכים לרמב"ם א, לז – תרגום: מיכאל שורץ)

…ועל דרך המדרש: 'פנים אל פנים' – לשון כעס; אמר הקב"ה למשה: משה,

לא אמרתי לך כשאני עליהם בכעס, אתה ברצון וכשאתה עליהם בכעס, אני ברצון, אבל עכשיו

אני בכעס ואתה בכעס, 'שוב אל המחנה' – אל תקרי 'ושב אל המחנה' אלא 'ושוב אל המחנה'.

אם שנינו בכעס, מי יקרב את ישראל?

(רבינו בחיי שמות לג, יא)