וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה:

לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ

אֲשֶׁר צִוִּיתִם

עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה

וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ

וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ:

אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל

אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (שמות לב, ז-ח)

העגל ושבירת הלוחות

הענין, כי

התורה והאמונה המה עיקרי האומה הישראלית וכל הקדושות, ארץ ישראל וירושלים וכו',

המה פרטי וסניפי התורה ונתקדשו בקדושת התורה. ולכך אין חילוק לכל עניני התורה בין

במקום בין בזמן, והיא שווה בארץ ישראל ובחוץ לארץ, לבד ממצוות התלויות בארץ…

והנה, דל

השכל קצר ידו להשיג מציאות מחייב המציאות בלתי תכלית ובלתי מושג, ולכן חתרו להם

מסילות לעושת צורות ודמיונות, או כיוונים למערכת השמים, לאמר: זהו המרכבה לאלקות

וזהו המשגיח והמסבב כל העניינים בעולם, ולו עבדו וזבחו והקטירו. וריקודי הנפש

ורתיחות הדם נתהווה ממושג מוחשי ונראה. והמה כארש ראו כי בושש משה, נפלו מאמונתם

וביקשו לעשות להם עגל ולהוריד על הצורה ההיא רוח ממעל, ולשפוט על זה, כי הוא מרכבה

לאלקות, והוא המשגיח בעולם השפל, והוא העלם ממצרים… ועל זה צווח משה ככרוכיא:

האם תדמו כי אני עניין ואיזו קדושה בתי מצוות ה', עד כי בהעדר כבודי עשיתם לכם

עגל?! חלילה, גם אני אשי כמוכם, והתורה אינה תלוויה בי, ואף אם לא באתי היתה התורה

במציאותה בלי שינוי חלילה… ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם

חלילה, השם יתברך שורה בתוך בניו, ואם המה כאדם עוברי ברית, הוסר מהם כל הקדושה,

והמה ככלי חול באו פריצים ויחללוה, וטיטוס נכנבס לקודש הקדשים וזונה עמו ולא ניזוק,

כי הוסר קדושתו. ויותר מזה: הלוחות מכתב אלקים, גם המה אינם קדושים בעצם רק

בשבילכם, וכאשר זנתה כלה בתוך חופתה, המה נחשבים לכלי חרש ואין בהם קדושה מצד

עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוך דבר: אין שום עניין קדוש בעולם ויוחס

תהילה ועבודה.

(משך חכמה

לב, יט)

בניית המשכן – מלאכה או אמנות?

דוב אברמסון

קחני אל

מחנה בני ישראל אצל ההר

לראות את

התעסוקה הזו שבמדבר

במעברת

העולים שוכני האוהלים

קצת אשוטט

אשאף אנשום לי ריח פועלים

במעברת

העולים ריח פועלים

…

אבוא לנגרים

המקלפים עצי שיטים

קירות משכן לוחות

מזבח והרהיטים

מריח דבק

ונסורת ספירט וטרפנטין

חולמים

לתפוס מקום טוב באמצע פלורנטין

הראני את

הנגרים המקלפים עצי שיטים

….

וכאן תוקף

אותי ספק משטח הבידור

האם לכל

המקצועות יקציאו זמן שידור

אז רק עוד

את האמנים חושבי המחשבות

המציירים

צורות הנרקמות הנגלפות

הראני את

האמנים המציירים את המחשבות

                                                   (מאיר

אריאל, שיר התעסוקה)

ראה קראתי בשם

בצלאל… ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה.

בפרשתנו אנחנו פוגשים

לראשונה את בצלאל בן אורי, אשר הורגלנו להתייחס אליו כאל האמן היהודי הראשון.

מעניין לשים לב שהמילה אמנות איננה מופיעה במקרא בהקשר של בצלאל¹ – ויתרה

מכך – איננו מוצאים את השורש א.מ.נ במובנה הזה אצל עבודות המשכן, והוא אף איננו

מופיע כלל בחמשת חומשי התורה².

יתכן ובימינו היינו

מתייחסים לכשרונו העצום של בצלאל, אשר כשלעצמו ודאי שאיננו מוטל בספק, יותר כאומנות

(craft)

מאשר כאמנות ³(art). סביר יהיה להניח שבצלאל לא עסק ב"אמנות לשמה" (art

for the sake of art), כמו שגם אפשר להניח שלא היה לו

מקום לתת ביטוי לתחושותיו, רגשותיו או השקפותיו במסגרת הנוקשה, המוכתבת והמדויקת

כל כך של בניית המשכן. ביטוי כזה של תחושות, רגשות או השקפות נתפס בימינו, בדרך

כלל, כקריטריון בסיסי ליצירת אמנות.

יחד עם זאת, אנחנו

מבחינים במאמץ גדול מצד חז"ל לייחס לבצלאל בפרט, ולאנשים שעסקו במלאכת המשכן

בכלל, סגולות ותכונות אשר משדרגות אותם להרבה יותר מבעלי מלאכה מוכשרים ומקצועיים.

רש"י⁴

מייחס לבצלאל בפשטות את רוח הקודש, ורמב"ן⁵

מגבה זאת בטענה שלא יתכן שמי שיצא ממצרים ועבד רק בטיט וברפש כל ימיו, יהיה בקיא

בעבודות כמו אריגה וטוויה, שלא לדבר על מלאכות עדינות כמו צורפות בזהב ובכסף. כך

הוא מסביר את הצורך בקריאתו של הקב"ה בשמו של בצלאל ומילויו ברוח אלהים,

כמצויין בפסוקים.

הגמרא במסכת ברכות⁶

מפליגה אף יותר בסגולותיו של בצלאל:

אמר רבי יצחק: אין

מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכים בציבור, שנאמר 'ראו קרא ה' בשם בצלאל'.

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: 'הגון עליך בצלאל?' אמר לו: 'רבונו של עולם, אם לפניך

הגון, לפני לא כל שכן?!' אמר לו: 'אף על פי כן, אמור להם (=לבני ישראל)'. הלך ואמר

להם לישראל: 'הגון עליכם בצלאל?' אמרו לו: 'אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא

הגון, לפנינו לא כל שכן?!

ועוד:

אמר רבי שמואל בר

נחמני אמר רבי יונתן: בצלאל על שם חכמתו נקרא. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה:

לך אמור לו לבצלאל 'עשה לי משכן ארון וכלים', הלך משה והפך (=את סדר הדברים) ואמר

לו: 'עשה ארון וכלים ומשכן'. אמר לו (בצלאל): 'משה רבנו, מנהגו של עולם אדם בונה

בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן? כלים שאני עושה

להיכן אכניסם?! שמא כך אמר לך הקב"ה עשה משכן ארון וכלים'. אמר לו: 'שמא בצל

אל היית וידעת?! '

ולבסוף:

אמר רב יהודה אמר רב:

יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ.

מכל המקורות האלו

מתגבשת התמונה שלא רק שבצלאל היה אומן/אמן מוכשר ורב-תחומי (הוא הרי עסק, בין

השאר, בארכיטקטורה, עיצוב פנים, טיפוגרפיה, צורפות, אריגה וטוויה) אלא כמי שהיה גם

מנהיג ("פרנס על הציבור"), איש סוד ("מצרף אותיות") ובן-שיחו

של משה רבנו.

נדמה כי ציור דמותו של

בצלאל במכחולים מגוונים אלו, נובע ממהות עבודת המשכן כפי שתפסו אותו חז"ל.⁷

המשכן, כביטוי פיזי לשכינתו של הקדוש-ברוך-הוא בעולם הזה לא היה יכול להיבנות,

בהשקפת חז"ל, על ידי מישהו שהוא פחות מכל אלה.

נראה שחכמי ישראל, גם

מבלי שהתכוונו לכך, נדרשו באמצעות דמותו של בצלאל בן אורי, לסוגיה הסבוכה של

"מהי אמנות" בכלל ו"מהי אמנות יהודית"⁸ בפרט. הם

עשו זאת על ידי כך שנתנו מבע לרב-הממדיות של בצלאל, ובכך הם שרטטו קווים לדמותה של

האמנות היהודית, אשר איננה יכולה להישאר במישור של המלאכה בלבד, אלא מטבעה מבקשת לצרף יחד גם אלמנטים של מקוריות, רוחניות

ומנהיגות.

[1]

אונקלוס מתרגם "ובחרושת אבן" (שמות לא, ה) – "ובאמנות אבן

טבא" ועיין רש"י שם

2 למעשה,

המילה אמן היא יחידאית במקרא כולו והיא מופיעה רק בשיר השירים (ז, ב): "חמוקי

ירכיך כמו חלאים, מעשה ידי אמן". עמוס חכם בדעת מקרא מציין שהמשקל הוא

מוזר כי הוא איננו עקבי עם שאר בעלי המלאכה [טבח, נגר וכד'] מכיוון שהמי"ם בה

דגושה. מקור המילה הוא באכדית וכנראה בשומרית שלפניה.

3 סוגיית

האמנות מול האומנות היא כמובן סבוכה ומורכבת עד מאוד. בוודאי שהגבולות בין השניים

אינם ברורים, והם נבחנים כל העת. בדרך כלל אנחנו מייחסים לאמנות מעורבות רגשית רבה

יותר מאשר לאומנות. כמובן שסוגיה זו היא גם שזורה בתוך הסוגיה הכללית של מהי

אמנות והקריטריונים לקריאת יצירה בשם אמנות.

4 שמות

לא, ג, ד"ה ובדעת

5 שם,

ב, ד"ה ראה

6 נה,

ע"א

7 ועיין

בפירושו של הרש"ר הירש על פרשתנו, בו הוא דן בהרחבה יתרה על הסימבוליקה של

בניית המשכן.

8 בשאלת

"אמנות יהודית, מהי?" מעניין לציין את פעילותה של קרן עדי להבעה יהודית

באמנות ועיצוב, אשר לאחרונה קיימה בירושלים סימפוזיון בינלאומי בנושא זה ממש.

דוב אברמסון

הוא מעצב ואמן בוגר "בצלאל". יצירתו "נר מצוה" מוצגת בימים

אלו במוזיאון היהודי בניו-יורק. www.dovabramson.com

"ויתן אל משה ככלֹתו לדבר אִתּו": התורה שבעל-פה

כיצירה משותפת

'לדבר אתו': מלמד שהיה משה שומע מפי הגבורה וחוזרין

ושונין את ההלכה שניהם יחד.

 (רש"י

שמות לא ,יח)

…ואמר הכתוב "לדבר אתו", אליו

מבעי (היה נכון יותר) כלשון המקרא אל משה, אלא נכלל בזה כוח תורה שבעל-פה וכמבואר

במדרש רבה, שהיו כביכול למדים ביחד וכפי שפירש רש"י, והיינו סייעתא דשמיא

היה בשפע על משה לעמוד על כוחה העצום שאין לה קץ.

("העמק

דבר" לנצי"ב מוולוז'ין שם, שם)

'ויהי כאשר

קרב אל המחנה וירא את העגל ומחלת': ר' חלקיה בשם ר' אחא: מיכ(א)ן שלא יהא אדם דן

אומדות (על-סמך השערה).

(ירושלמי תענית ד , ה)

"וירא

את העגל ומחלת": סביבו. ויש אומר, כי נסתלק המכתב מהלוחות

על כן שברם. ויש אומרים שה' ציוה לשברם. והקרוב אלי מה שהוא כתוב, כי קנא לה'

ובחרון אפו שברם. וכבר אמרתי לך בתחילת הפרשה משל בעל נעורים, ולוחות הברית הם

השטר, וקרע שטר העדות.

(מתוך הפירוש

הקצר לרבי אברהם אבן עזרא על שמות לב, יט)

ואיש לא יעלה עמך: הראשונות על ידי שהיו בתשואות וקולות

וקהלות, שלטה בהן עין רעה – אין לך יפה מן הצניעות.

(רש"י שמות לד, ג)

שבירת הלוחות

רבי מאיר אומר: לא שבר משה את הלוחות, אלא שנאמר לו מפי הגבורה,

שנאמר "אשר שברת": יישר כחך ששברת.

(אבות דרבי נתן פרק שני משנה ג)

כיון שראה (משה) אותו סרחון שסרחו במעשה העגל, אמר: היאך

אני נותן להם את הלוחות? מזקיקני אותן למצות חמורות ומחייבני אותן מיתה לשמים, שכן

כתוב בהן "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". חזר לאחוריו וראו אותו שבעים

זקנים ורצו אחריו; הוא אחז בראש הלוח והן אחזו בראש הלוח,חזק כחו של משה מכולן

שנאמר (דברים לד): "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה

לעיני כל ישראל".

(אבות דרבי נתן פרק שני, משנה ג)

וישלך מידיו את הלוחות וישבר… – לא מתמהון לבב; ונראה שעשה כן

להפחיד העם ולהראות להם כי נשברה הברית אשר בינם ובין ה'.

(שד"ל לב, יט)

וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל

רֵעֵהוּ…

אין זה סותר למה שהוא אומר להלן 'ופני

לא יראו', כי הכוונה פה שבא אליו הדיבור בהקיץ ובמראה צח, לא בחלום חזיון לילה, לא

במשל ולא בחידות, כי אם כאשר ידבר איש אל רעהו, ומליצת 'פנים אל פנים', היא כמו

שנאמר על משה 'אשר ידעו ה' פנים אל פנים' (דברים לד, י), שהוא על שפע אור החכמה מן המשפיע

למושפע בלי אמצעי, ועל זה נאמר 'פה אל פה אדבר בו', וזהו ההבדל בין נבואת משה

לנבואת שאר הנביאים.

(רבי יצחק שמואל רג'יו לג, יא)

וַיֹּאמֶר: לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי

כי ראיית הפנים ששאלת במראה האש ממש לא

תוכל לראותם, בעודך חי, לפי שהאדם מחובר מגוף ומנפש, והגוף העכור מעכבו מראות באור

החיים הנצחיים, אבל כשיפרד ממנו הגוף, תוכל הנשמה להשיג יותר בדברים האלהיים, וזה

אחד מן הרמזים שיש בתורה על עולם הבא.

 (רבי יצחק שמואל רג'יו שם, כ)

וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי

לָכֶם לֵב בָּשָׂר.

(מתוך ההפטרה לפרשת

פרה, יחזקאל לו)