וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי

שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים.

 וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ

מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר, וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן,

 וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: קוּם

עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ,

 כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר

הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ. (שמות לא, יח,; לב, א)

לקובץ

מוכן להדפסה – לחץ כאן

הייתכן שיכלו לבוא בני ישראל כתום ארבעים

יום לאחר מעמד הר סיני, ודיבורי "אנכי" ו"לא יהיה לך" עדיין

מהדהדים באזניהם, ולבקש להם אלוהים אחרים?נראה שהתורה רצתה ללמדנו ולהראות דוגמה

לדורות, שדבר זה ייתכן. ועצם ההנחה שבני אדם אשר עמדו רגליהם בתחתית הר סיני אינם

יכולים, אינם מסוגלים לשקוע עוד בבערות, בכסלות, בתועבת העבודה הזרה – מופרכת

מעיקרה… אין ניסים גלויים – מאורעות נפלאים חד-פעמיים – משנים את האדם, את טבעו,

את הרגליו. הם רק מזעזעים אותו באותו רגע, אך אין הם מנתקים אותו מעולמו,

מהשגותיו, מעברו, מהרגלי חייו.

 (נ.

ליבוביץ: עיונים בספר שמות עמ' 399)

קדושה שבגברא וקדושה שבחפצא

עמוס ברדע

הפרשה פותחת בעניין "מחצית

השקל", המכונה "שקל-הקודש", וכוללת בתוכה את סיום וסיכום מלאכת

המשכן וכליו, על ידי עשיית הכיור, משיחת המשכן ב – "שֶׁמֶן מִשְׁחַת–קֹדֶשׁ… וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם, וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים; כָּל–הַנֹּגֵעַ בָּהֶם, יִקְדָּשׁ". לאחר

מכן, קידוש אהרון ובניו לעבודת הקודש "וְאֶת–אַהֲרֹן וְאֶת–בָּנָיו, תִּמְשָׁח; וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם לְכַהֵן לִי". בהמשך הפרשה

מופיע עניין השבת "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת–הַשַּׁבָּת, כִּי קֹדֶשׁ הִוא". כמו

כן הפרשה עוסקת באירועים הגדולים של "מעשה העגל" ו"שבירת

הלוחות". נראה שהמושג "קדושה" הוא המוטיב החוזר של פרשה זו. הפסוק

האחרון של פרשת תצווה, הצמוד לתחילת הפרשה, עוסק בעשיית מזבח-הקטורת ונתינת דם

הכיפורים ביום הכיפורים: "וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל–קַרְנֹתָיו, אַחַת בַּשָּׁנָה: מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים, אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹדֶשׁ–קָדָשִׁים הוּא לַה'". ראוי

אפוא שנדון בקצרה במושג "קדושה" לאור פרשה זו.

שני מוסדות גדולים של

קדושה נכללים בפרשת כי-תישא, קדושת הזמן וקדושת המקום, המהווים את מושגי החלל

והזמן של התורה וההלכה. קדושת הזמן מוגדרת על ידי חיובים ואיסורים המוטלים על האדם

בנקודות על ציר הזמן, וקדושת המקום מוגדרת על ידי חיובים ואיסורים המוטלים על האדם

באזור מסוים במרחב. שתי קדושות אלו מתקיימות באופן צמוד לאורך המקרא כולו. צמידות

זו מתחילה כבר בפרשת בראשית העוסקת ביום השביעי, הקוסמי: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת–יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ: כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל–מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר–בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת", ומיד

לאחר מכן: "וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים, גַּן–בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת–הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר", במקום

כלשהו. גם בפרשתנו

צמידות זו מופגנת במיוחד. מיד לאחר גמר עניין המשכן, המתפרס לאורך שלוש פרשות,

ובסיום מלאכת המשכן וקידושו על ידי משיחתו, פותחת הפרשה בעניין השבת – עניין

שלכאורה אינו קשור לבניין המשכן. כן בעלי המסורה דאגו לא להפריד שני עניינים אלו,

לא בחלוקת הפרקים ולא בחלוקת הימים והעליות. הצימוד בין קדושת המקום והזמן, מודגש

יותר מכל בפסוק: "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ: אֲנִי ה'" (ויקרא כו' ב'). מלבד הצמידות התמטית בין קדושת זמן וקדושת מקום, ישנה גם

צמידות הלכתית ורעיונית. קדושת המשכן הוגדרה באיסורים והחיובים המיוחדים אשר הוחלו

על מרחבי אוהל מועד, החצר, הקודש וקודש-הקודשים. ברם, קדושת מקום זו לא הייתה

קבועה אלא – מוגדרת בזמן, שהרי "על פי ה' יחנו ועל פי ה' ייסעו", ובעלות

הענן מעל המשכן פירקו את המשכן והתחילו את מסעם. קדושת הזמן של שבת ומועדים מוגדרת

באיסור מלאכה. ההלכה הקפידה לתלות קדושת זמן בקדושת מקום בהגדירה

את איסורי המלאכה ב- "ל"ט אבות מלאכות" הנלמדות ממלאכת המשכן .

כאמור, קדושת מקום

המשכן הייתה זמנית "על פי ה' יחנו" וגו'. יש לשים לב במיוחד לעובדה בה

המקום אשר היה בגדר "קודש הקודשים", שרק הכהן הגדול ביום הכיפורים היה

נכנס בו בקדושה ובטהרה, הפך בין רגע ל"עפרא דארעא" ולחולות מדבר. תהליך

זה חזר ונשנה 38 פעם במשך 40 שנה, תהליך שהיה אמור להטמיע בלב העם, במשך שנות

מסעם, את העיקרון שקדושת המקום אינה אימננטית למקום, אלא היא 'על פי ה" תלויה

בהתייחסותם לאותו מקום ובקבלת האיסורים והחובות התלויות באותו מקום ובאותו הזמן.

מול "אלה אלוהיך ישראל" של מעשה העגל אשר לו ניתנה קדושה שבחפצא

(אימננטית), דבר שהוא בבחינת "עבודה זרה", עומד מעשה שבירת לוחות הברית

הראשונים, בידי משה, חפץ שכל כולו שמימי. על הלוחות נאמר "וְהַלֻּחֹת – מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה; וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא" (לעומת

לוחות שניים של "פסול לך שני לוחות אבנים…") היכול להוות

פרוטוטיפ לקדושה שבחפצא, מושמד בכוונת מכוון, כאשר אין יכולת ליישם קדושת גברא,

ככתוב: "וָאֵרֶא, וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לה' אֱלֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה: סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶך אֲשֶׁר

צִוָּה ה' אֶתְכֶם: וָאֶתְפֹּשׂ, בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם, מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי; וָאֲשַׁבְּרֵם, לְעֵינֵיכֶם" (דברים ט' יז'). שבירה של לוחות הברית לעיני ישראל מהווה אות ומופת המגלם

בתוכו את תמצית התורה כולה, המלחמה בעבודה זרה והמלכת הקב"ה שרק עליו אפשר

להחיל קדושה מהותית בלתי משתנה של "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות". על הפסוק

"וַיֹּאמֶר: אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה, וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה; קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ" נאמר בתלמוד

הירושלמי (תענית פ"ד ה"ה) 'מהו קול

ענות? קול עבודת כוכבים'. על האפילוג של התורה המובא בפסוק האחרון של התורה כולה "וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל–יִשְׂרָאֵל", נאמר במדרש ספרי: "ר' אליעזר אומר

לעיני כל ישראל – זה שבירת הלוחות, מאי טעמא? נאמר להלן 'ואשברם לעינכם' ונאמר כאן

'לעיני כל ישראל'", רש"י מביא את הדברים במסכת שבת פז' "שנשאו ליבו

לשבור הלוחות לעיניהם שנאמר ואשברם לעינכם והסכימה דעת הקב"ה לדעתו שנאמר 'אשר

שיברת' – יישר כוחך ששברת" ההדגשה בדברים אלו היא שהיוזמה הייתה של משה

והקב"ה הסכים לה. המסקנה שלחפץ גם אם הוא שמימי וכל שכן כל דבר אחר במציאות,

אין יכול להיות ערך של קדושה כאשר אינו חלק מהרצון לעבודת ה' – הוא המסר הגדול של

המלחמה בעבודה זרה המהווה תמצית התורה כולה.

בקדושת גברא הקדושה

תלויה באדם, בקבלתו את החיובים והאיסורים המוטלים עליו, בהקשר לאותו דבר שבקדושה,

לעומת קדושת חפצא שאינה תלויה באדם, אלא היא מהותו של הדבר. קדושת גברא דורשת

מהאדם התרוממות רוח על ידי מצוות מעשיות או איסורים הדורשים ממנו עבודה רוחנית של

הימנעות מדברים שהוא נוטה לעשותם, שהוא עניין עבודת ה'. קדושת חפצא אינה תלויה

באדם ולכן העוסקים בקדושה זו יכולים להתפרק מכל חובה, לחולל ולצחק "וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק".

"וַיֹּאמֶר: אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה, וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה; קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ" לפי

הנאמר לעיל: משה לא שמע קולות של גבורה, במובן של התגברות על יצרים המופנית לעבוד

את ה', או קול ענות חלושה (במובן של שליטה to dominant) השולטים על יצריהם, אלא קול ענות של התפרקות, כדברי

אונקלוס "קל דמחיכין אנא שמע".

המושג

"קודש" מוזכר לראשונה כבר בפרשת בראשית בעניין השבת "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת–יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ", יש

לשים לב שמושג זה מוזכר אך ורק לאחר בריאת האדם, לומר לך שקדושה במציאות אינה

יכולה להתקיים ללא תודעת האדם המייחדת את הדבר לשמיא, על ידי חובות המוטלות בהקשר

לאותו דבר. בסיום מלאכת המקדש נאמר בפרשה: "וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם, וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים; כָּל–הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִקְדָּשׁ", מסביר

רש"י את כפילות הדברים: "וקידשת אותם והיו קודש קודשים"

"משיחה זו מקדשתם להיות קודש קדשים, ומה היא קדושתם "כל הנוגע

וגו'". הגדרת קדושתם היא באיסורים החלים עליהם ובחובות החלות על הנוגע בהם,

וכל אלו שנויים בתורה שבעל פה. כמו כן "קדושת הקטורת "וְהַקְּטֹרֶת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּמַתְכֻּנְתָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם; קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לְךָ, לַה', אִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כָמוֹהָ, לְהָרִיחַ בָּה – וְנִכְרַת מֵעַמָּיו" – מגדירה

את קדושתה באיסור לעשות כמותה, לדבר שאינו לשם שמים. המשנה בכלים מגדירה את קדושות

המקום המתפתחות

ועולות, מקדושת ארץ ישראל דרך קדושת הר הבית ועד קדושת מקום קודש הקודשים: "עשר

קדושות הן, ארץ ישראל מקדשת מכל הארצות. ומה היא קדושתה, שמביאים ממנה העמר והביכורים

ושתי הלחם, מה שאין מביאין מכל הארצות, …קדש הקודשים מקדש מהם שאין נכנס לשם אלא

כהן גדול ביום הכיפורים בשעת העבודה" הגדרות הקדושות העולות ומתגברות, בין

ארץ ישראל לקודש הקודשים, הן בהיקף החובות והאיסורים החלים בכל מקום ומקום.

סוף דבר, הגדרת הקדושה

הנה באופן שבו תודעת האדם, עובד האלוקים, מכפיף עצמו לעבודת ה', תוך קבלת החובות

המוחלות על הדבר, "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו… ", תלות הקדושה באדם

עומדת במרכזה של פרשת כי-תישא, תוך מלחמה נוקבת בעבודה זרה, זו המטמיעה את הקדושה

בדבר עצמו, ללא תלות באדם.

דר' עמוס ברדע הוא ד"ר

לכימיה וביוכמיה, פילוסוף והוגה דעות (בוגר אוניברסיטת בר אילן בפילוסופיה). 

'ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחלת': ר' חלקיה בשם ר' אחא: מיכ(א)ן שלא יהא אדם דן אומדות (על–סמך השערה) .

(ירושלמי תענית ד , ה)

"וירא את העגל ומחלת": סביבו. ויש אומר, כי נסתלק המכתב מהלוחות על כן שברם. ויש אומרים שה' ציוה לשברם. והקרוב אלי מה שהוא כתוב, כי קנא לה' ובחרון אפו שברם. וכבר אמרתי לך בתחילת הפרשה משל בעל נעורים, ולוחות הברית הם השטר, וקרע שטר העדות.

(מתוך הפירוש הקצר לרבי אברהם אבן עזרא על שמות לב, יט)

ואיש לא יעלה

עמך: הראשונות על ידי שהיו בתשואות וקולות וקהלות, שלטה בהן

עין רעה – אין לך יפה מן הצניעות .

(רש"י שמות לד, ג)

וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן

לָכֶם לֵב בָּשָׂר.

(מתוך ההפטרה לפרשת פרה, יחזקאל לו)