"כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ. וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים וְהוֹצִא עָלֶיהָ שֵׁם רָע…"

 (דברים כ"ב, י"ג-י"ד)

ביוזמת פורום "דמעת עשוקים" נקבעה שבת פרשת "כי תצא", כשבת להגברת המודעות לנושא הממזרות בימנו. לחיפוש אחר מענה הולם והפחתת הבעיה עד כדי הכחדתה.

 קהלת ד, א: "וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם"

על פסוק זה נדרש  הן בויקרא רבה והן בקהלת רבה:

דניאל חייטא פתר קרייה בממזרים, "והנה דמעת העשוקים", אבותם של אלו עוברי עבירות ואילין עלוביא מה איכפת להון, כך אביו של זה בא על הערוה זה מה חטא ומה איכפת לו, "ואין להם מנחם", אלא "מיד עושקיהם כח" – מיד סנהדרי גדולה של ישראל שבאה עליהם מכחה של תורה ומרחקתן, על שום "לא יבא ממזר בקהל ה'". "ואין להם מנחם", אמר הקב”ה: עלי לנחמן.

וראית בשביה אשת יפת תואר^[1]

אפרים חמיאל

פרשת כי תצא בספר דברים מרובה במצוות ולפי "ספר החינוך" יש בה עשרים ושבע מצוות 'עשה' וארבעים ושבע מצוות 'לא תעשה'. תחילת הפרשה עוסקת בדיני שבוית מלחמה.

לפני מספר שנים הוצפו אמצעי התקשורת בטענות שהתורה, במסגרת הנחיותיה בדיני השבויה, כביכול מתירה לחייל הישראלי לאנוס את נשות האויב בסערת המלחמה. הגדיל לעשות הרב הראשי לצה"ל אייל קרים, ששנים לפני מינויו, נתן לכך גם טעם מן המובחר: "מתוך התחשבות בקשיי הלוחמים ומאחר שהצלחת הכלל במלחמה עומדת לנגד עינינו, התירה התורה לפרט לספק את היצר הרע בתנאים שהתירה, למען הצלחת הכלל". כלומר, מותר לכופף את המוסר האישי של הלוחם, שנחלש בעת מלחמה, למען הניצחון של עם ישראל.

הרב קרים הבהיר מאוחר יותר את עמדתו וכך כתב: "מעולם לא אמרתי, לא כתבתי ואפילו לא חשבתי שמותר לחיילי צה"ל לאנוס נשים במלחמה. לטעמי, חל איסור גמור על החיילים לעשות זאת. זו הייתה השקפתי וזוהי השקפתי גם היום". גם הרב מלמד כותב כך במפורש ב"פניני הלכה". בנושא זה כתב פרופ' יצחק ברנד מאמר שכותרתו "דיבר הכתוב נגד יצר הרע", ואני נעזר בו בדברי כאן.

לדברי ברנד, לפי ההלכה המקראית והתנאית ולדעת ר' יוחנן בתלמוד הירושלמי, אין התורה מתירה בפרשה המדוברת לכופף את המוסר בזמן הלחימה כלל וכלל. האומות האחרות בימי קדם אכן ראו את הנשים שבצד המנוצח כחלק מהשלל, רכוש שניתן להשתמש בו לצורכי עבודה או מין. לגבי עם ישראל, יחסי מין עם שבויות הם עניין מורכב יותר, וזאת משתי סיבות: סיבה דתית־לאומית וסיבה חברתית־מוסרית. התורה – אשר מקבלת במידה מסוימת את המנהגים שרווחו בעולם בעת נתינתה – מעדנת את מנהגי העמים, ומאפשרת לראות בשבויות שפחות עבודה אך לא שפחות מין. בטקסט שלפנינו עוסקת התורה במקרה של שבויה יפת תואר שהשוֹבֶה הישראלי חושק בה.

ברנד סובר שההלכה המקראית פשוטה מאוד. התורה מצווה על פסק זמן – חודש ימים – של איפוק וריסון ללא יחסי אישות, שבו תשב האישה בביתו של הבעל לעתיד. בתקופה זו תוכל האישה להיפרד ללא לחץ מעולמה הקודם, להתאבל על ניתוקה ממשפחתה ולהתכונן למצב החדש. כמו כן, עליה לעשות טיפולים מסוימים בציפורניה, שֹיערה ובגדיה. לשובֶה יהיה פנאי לבחון אם הוא ממשיך להרגיש כלפיה אהבה או שהייתה זו תשוקה רגעית. בתום החודש רשאי השובֶה הישראלי לשאת את השבויה לאישה כחוק, גם בלי הסכמתה, ולקיים עימה לראשונה יחסי אישות (ביאה ראשונה). על ידי כך הוא גם מצרפה לעם ישראל. במקרה של כישלון הנישואין, דבר שהוא די צפוי, האישה – בתור פיצוי על העינוי  והסבל שעברה,  זכאית לשילוחין בספר כריתות (גט), כנהוג  בישראל, כולל שחרור עם מלוא הזכויות. לאחר הגירושין הגבר אינו יכול לראותה כרכושו ולהופכה לשפחת עבודה בביתו או למכור אותה לעבדות. למרות שהנישואין והבעילה נעשו בכפייה והאישה לא הצטרפה מרצונה לעם ישראל, היא נחשבת עתה כגרושתו העברייה לכל דבר, עם כל החובות והזכויות של בת ישראל.

לפי ברנד, אשר במאמרו חושף אותה לראשונה, ההלכה התנאית אימצה את ההלכה המקראית במלואה, התנאים רק הוסיפו לכפיית הבעילה את כפיית  הגיור (טבילה). למשל בברייתא המובאת בבבלי, קידושין כא ע"ב אחרי דברי רב ושמואל הם דרשו להיפך מהם: "'והבאת אל תוך ביתך' – שלא ילחצנה במלחמה" (רש"י – "לבא עליה").

כדי להסביר מדוע התורה מציינת שמדובר ביפת תואר (שהרי הדברים אמורים בכל אישה נוכרית), התנאים השתמשו במימרה שהייתה שגורה בפיהם במספר מקורות תנאיים – "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע", שפירושה כאן: התורה נותנת בידי מקיים מצוותיה הנחיות איך להילחם ביצר הרע המפתה וכיצד לנטרלו ולהביסו. המגמה הינה שמקיים המצוות לא יחטא באיסור חמור של בעילת נוכרית אפילו לא בסערת הקרב. התורה אינה אוסרת את הקשר לגמרי, אלא מאפשרת תהליך צינון כמו שפרטתי לעיל. הליך זה רחוק מלהיות מומלץ, הוא נעשה בכפייה, נגד רצון האישה ועל כן יש בו פגמים. לפי התנאים יש כאן היתר דומה לזה המתיר לישראל לשחוט ולאכול פרה גוססת כדי למנוע מהם אכילת נבלות, שהיא איסור חמור. בלשונם שם: "מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות [גוססות] שחוטות ולא יאכלו בשר תמותות נבלות".^[2] במדרשי ההלכה של התנאים מצא ברנד מופעים נוספים של הכלל המדובר שמשמעותם דומה.

בהלכה התלמודית שבבבל אנו מוצאים מהפך מבית מדרשו של רב, ששמואל הצטרף אליו בעניין זה. רב ובית מדרשו היו בדעה שאי אפשר להשתלט בשעת מלחמה על היצר. לדעתם התורה מתירה ללוחם שחשק בשבויה בסערת המלחמה, לקחת אותה ולכפות עליה מייד יחסי מין (ביאה ראשונה). יחסים אלו מותרים ללוחם בזמן הלחימה פעם אחת, ואם לאחר מכן עדיין ירצה בה, עליו לשאת אותה לאישה על פי הנוהל הכתוב בתורה. כדי להסביר מדוע הם מתירים ביאה פוגענית בכפייה כבר בסערת הקרב, אמוראי בבל הופכים על פיה את משמעות המימרה של התנאים: "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע". מעתה פירושה הוא: אי אפשר לנצח את היצר הרע לפיכך התורה מתירה לו להיכנע ליצר ולבצע את הביאה הראשונה כבר בסערת הקרב.

פרשנותם של רב ושמואל בניגוד להלכה המקראית והתנאית, הייתה נוראה בעיני האמורא הארץ ישראלי ר' יוחנן והחרידה אותו. לפיכך שלח לחכמי בבל מסר (בתרגום חופשי): שני דברים אתם אומרים בשם רב ואין אנחנו מסכימים להם. אתם אומרים בשם רב "יפת תואר לא התירו בה אלא בעילה ראשונה בלבד" (והשנייה רק אחרי נישואין), ואני אומר "לא בעילה ראשונה ולא בעילה אחרונה אלא לאחר כל המעשים (המנויים בתורה): 'ואחר כן תבוא אליה ובעלתה' – אחר כל המעשים".

לפי הקריאה הפשוטה הזו, התורה קובעת כאן כללי נישואין שאמורים להפוך את השבויה לבת משפחתו, בת ישראל לכל דבר ועניין. כללים אלה מושתתים על התחשבות מיוחדת, עד כמה שאפשר, בכבודה של האישה השבויה וברגשותיה.

 וזה יסוד המחלוקת: לפי רב ושמואל מכוונים דברי התורה אל יצרו הרע של הלוחם בסערת הקרב והיא מתחשבת בכך שאין הוא יכול לשלוט בו. לפי ר' יוחנן (והתנאים) הלוחם יכול וחייב לשלוט ביצרו, וניתנה לו דרך חוקית למימוש שאיפתו. לדעתי קריאה זו תואמת את מטרת התורה שהיא לעשות אותנו טובים יותר על ידי חינוך לחירות מוסרית באמצעות חוקיה וסיפוריה. ואילו הקריאה של רב ושמואל מנוגדת לפשט המקראי ולדעת התנאים, ומקוממת. לצרכיו הפך רב את המימרה של התנאים "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע" וקבע לה פרשנות חדשה: לא מלחמה ביצר אלא כניעה ליצר.

רמב"ם קיבל את שיטת רב כנראה, משום שלא הבחין במחלוקת שבין רב ושמואל לבין דברי הברייתא התנאית המובאת אחרי דבריהם בסוגיה בקידושין, לעומת רש"י שהבחין בה.^[3] במחלוקות שעולות בין הבבלי לירושלמי פוסק רמב"ם בדרך כלל כבבלי ולכן פסק כאן כרב, אבל הוא מוסיף החמרות אחרות על השוֹבֶה, כמו למשל שעל הביאה הראשונה להתקיים במסתור ולא בפרהסיה. עוד הוא מפתיע בפסק חריג שלפיו אם השבויה מסרבת להינשא, להתגייר ולקיים מצוות, יש להמתין ולנסות לשכנעה במשך שנים עשר חודשים, ואם היא עדין עומדת בסירובה יש לחייבה לקבל רק את שבע מצוות בני נח ולשחררה בלי לכפות עליה גיור ונישואין.

 ברור שהיום אף פוסק לא היה מתיר אפילו את מה שהסביר ר' יוחנן בדברי התורה על כפיית הנישואין, והיה פוסק כמו התנאים, וכר' יוחנן בביאה ראשונה וכרמב"ם בביאה שנייה.

 בניגוד לעמדת ברנד במאמרו, לדעתי עמדת רב אינה שילוב או פשרה, אלא כניעה, ואולי דווקא דעתו של ר' יוחנן היא המשלבת והמפשרת. דעת רב התאימה אולי לתקופת האמוראים בבבל ולפריצות המינית שפשטה שם, לפי חוקרים מסוימים. אולם בימינו, בהם מקובלים המוסר והתרבות המודרנית, אין מקום לעמדה זו ואפילו לא לעמדת ר' יוחנן המחמירה יותר. אפשר לוותר לבעל היצר במלחמה בדברים שבין אדם למקום, כמו אוכל לא כשר, אך אין לוותר לבעל היצר בשום אופן כאשר ויתור זה בא על חשבון אדם אחר שאינו מעורב בלחימה, ומאפשר לפגוע בו, חומרית או נפשית. כל איש ואישה שלא פשעו, זכאים בכל מצב לחירות ושוויון מלאים, וכך גם קובע החוק הישראלי המחייב את צה"ל. הרבנים קרים ומלמד קיבלו זאת. עם זאת, לצערי, את פסיקת ההלכה התאורטית כדעת האמוראים רב ושמואל ורמב"ם, שום רב עוד לא פסק לבטל ולפסוק כפשט התורה, התנאים ור' יוחנן. לאור התגלית של ברנד והטעות בהבנת הסוגיה בקידושין של הפוסקים שאיתרתי, אני מציע לעשות זאת ולהחזיר את עטרת התנאים למקומה הראוי לה.

ד"ר אפרים חמיאל  – חוקר עצמאי במחשבת ישראל של העת החדשה.

בשבת נקרא בפרשה: "לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לוֹ בִּקְהַל ה'

רבים חושבים שבעיית הממזרים שייכת לעבר או שאין כיום מי שסובל ממנה, אך היא רלוונטית ומשפיעה על חייהם של ילדים ומבוגרים רבים.

כמדי שנה, גם השנה 'פורום דמעת העשוקים – פתרון לבעיית הממזרות' בשיתוף מרכז צדק לנשים מייחד את שבת "כי תצא" ללמוד ולשוחח על הנושא.

השתיקה

ממזרים ומאוימי ממזרות שותקים ואינם יכולים לשתף אחרים במצבם הבלתי נסבל. חששם הגדול הוא שייוודע בציבור שהם ממזרים, ובכך הם ייפגעו בעצמם, וכן יפגעו ביקיריהם וצאצאיהם. לעתים אנשים אינם יודעים בוודאות אם הם או יקיריהם ממזרים או אם הם מופיעים ברשימה הסודית של הרבנות, אך הם נמנעים מלפנות לבירור הבעיה ופתרונה מחשש לעורר חשד. עצם העלאת הבעיה בפני הגורמים אשר בידם מצוי הפתרון לה, עשויה להחמיר את מצבם ולהרוס את חייהם וחיי צאצאיהם, מכיוון שהם מסתכנים בהוספת שמם לרשימה של הרבנות. לפיכך, אנשים אלה אינם יכולים להתארגן יחד ולהרים קול. זהו ציבור מושתק ללא פה וללא יכולת מחאה. הפורום מבקש להיות להם לקול ולפה ולהשמיע את מחאתם.

עמדת הפורום

הציווי "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז) הוא נר לרגלי החברים והחברות בפורום. הפורום אינו יכול לעמוד מנגד ולאפשר את המשך הסבל, הנידוי החברתי והפגיעה בזכויות יסוד של אנשים בתוכנו. מעבר לחובה זו, הפורום מבקש למנוע את חילול השם שנגרם כתוצאה מהתנהלות זו.  

הפורום שואף למצוא מענה הלכתי יסודי ומקיף לבעיית הממזרות, ולא להסתפק במאמצים ספציפיים של התרת ממזרים שאותם עושים הדיינים מעת לעת. התורה מורה לנו על עשיית הישר והטוב, ומצווה אותנו על קיום צדקה ומשפט ועל איסור לחלל את שם קודשו. בהתאם לכך, הפורום מבקש לקדם פתרון הלכתי, שייעשה בכלים הלכתיים ועל פי עקרונות הלכתיים. מסורת חז"ל והפסיקה לדורותיה התאפיינו בהימנעות מכוונת מהטלת כתם הממזר על אדם, מתוך הכרה בכך שפגיעה כזאת אינה הולמת את ערכיה הבסיסיים של התורה ואת רוחה. הפורום קורא להמשיך בדרכם של חכמי ישראל בכל הדורות, אשר השכילו להפוך הוראות והלכות אשר מימושן נמצא קשה בעיניהם, דוגמת נושא הממזרות, לתיאורטיות, שמהן לומדים לקח בלבד, בבחינת "לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר", שכן "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".

כמו כן, שואף הפורום למצוא מענה אזרחי לממזרים, היונק מערכי הדמוקרטיה, השוויון וכבוד האדם. הממזר, בהגדרתו, נולד כתוצאה ממעשה שעשו הוריו, והעובדה שאדם משלם מחיר כבד על מעשה שלא עשה ושאיננו בשליטתו, אינה מתיישבת עם ערכים אלה. הפורום קורא למדינה ליישם את עקרונות האמנה הבינלאומית לזכויות הילד ולאפשר לכל ילד להכיר את הוריו ולהיות בקשר בריא עמם. הפורום מציין כי גם אם בית הדין הרבני רשאי לנהוג על פי פרשנותו לדיני הממזרות, אין מקום שהמדינה תכפה את הגישה הזאת על כלל אזרחי ישראל.

[1] על פי פרק בספרי 'הויית החכמה וגידולה', כרמל תשפ"א. שם תמצאו הפניות לכל המקורות המוזכרים כאן.

[2] כך פירשו גם כמה פרשנים פשטנים של התורה, ובהם רשב"ם, ראב"ע, חזקוני, רמב"ן ('על דרך הפשט'), הביאור של מנדלסון, שד"ל, רש"ר הירש (לדעת אחרים), דעת מקרא ועולם התנ"ך. אם מדייקים בפירושו של רש"י לתורה, מתברר שגם הוא מפרש כך. הוא מסביר את פשט התורה לפי דברי התנאים בברייתא במסכת קידושין ולא כפרשנות האמוראים. בדיבור המתחיל "ולקחת לך לאשה" הוא כותב: "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שאם אין הקב"ה מתירנה ישאנה באיסור". הוא לא כותב 'יבעלנה באיסור', אלא 'ישאנה באיסור', דהיינו, ביאה מותרת רק לאחר שישאנה.

[3] גם התוספות (ובעקבותיו ראשונים ואחרונים) על אתר לא הבחין שרש"י (שלא ילחצנה במלחמה – לבוא עליה) מסביר את דברי התנאים בברייתא החולקת על רב ושמואל. לכן תמה על הסברו זה של רש"י, והסתבך בתשובות רחוקות מהפשט.