וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם;

 עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ

 לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה.

(דברים כ"ד, כ"ב)

וזכרת. דבק עם לגר.

(אבן עזרא שם, שם)

וזכרת כי עבד היית והיית צריך אז לעוללות בציר.

(ספורנו שם, שם)

וזכרת כי עבד היית וגו׳. והיה לך לנחת אם היו המצריים מניחים אותך לפאר ולעולל אחר כרמיהם. ע״כ יש לך להתנהג כן עם שארי נדכאים.

(העמק דבר שם, שם)

וכן תמצא מצות הרבה שנאמר אצלם "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים"; בפרשת תצא (דברים כד, יז-יח) "לא תטה משפט גר יתום ולא תחבול בגד אלמנה, וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" (שם פסוקים כא-כב) "כי תבצור כרמך לא תעולל וגו' וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים".

וביאור ענין זה, כי מאחר שהשם יתברך הוציא אותך מארץ מצרים מבית עבדים, הוצאה מבית עבדים מורה שנתן לך מעלה אלקית כמו שהתבאר, וכל מי שיש לו מעלה זאת, ראוי שיהיה משגיח לגר יתום ואלמנה, כי נתבאר בראיות ברורות כי אין מי שמואס ומרחיק את הגר יתום ואלמנה, כי אם אותם שהם בעלי גוף וגשם, אוהבים את העושר ועניינים הגופנים. אבל ישראל במה שהוציא אותם מבית עבדים, ראוי שיהיה להם מעלה קדושה אלקית, ואין ראוי להם להרחיק גר יתום ואלמנה.

 (מהר"ל מפראג: גבורת השם מ"ה)

מזור לבעיית הממזרות

רבקה לוביץ

פרשת כי תצא היא אחת הפרשות הגדושות ביותר במצוות. אנו שומעים ושומעות על הוראות ואיסורים בתחומים ובנושאים שונים, בעיקר בין אדם לחברו אך גם בין אדם למקום, מצוות שכליות ומצוות שמעיות. כך, החל מהוראות לגבי אשת יפת תואר עבור דרך דיני שעטנז, דיני עבדות, נדרים ומחיית עמלק. רוב המצוות המופיעות בפרשתנו הן מקור לגאווה על יהדותנו ותורתנו, ואנו מעלים אותן על נס להיותנו בעלי ערכים נעלים: "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים", "לא תסגיר עבד אל אדוניו", "לא תטה משפט גר יתום", "לא תחסום שור בדישו", "ביומו תתן שכרו", "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" ועוד כהנה וכהנה. ואילו לגבי מצוות אחרות אנו קצת נבוכים ומתפתלים, כמו: אשת יפת תואר, נשך נוכרי, עונש תליה לחוטאים, סקילת בני זוג שנאפו ועוד. בין השאר אנו מוצאים בפרשה את ההוראה "לא יבוא ממזר בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא לו בקהל ה'" (דברים כג, ג). על איסור זה ברצוני לשוחח במאמר זה.

ההוראה לאסור על ממזר לבוא בקהל ה' היא הוראה שמעלה קושי פרשני וקושי מוסרי-ערכי. הקושי הפרשני נובע מכך שהתורה עצמה לא ביארה מי הוא הממזר, והביטוי כמעט ולא מופיע במקורות התנ"כיים, כך שהוא לא מתפרש מעצמו. על פניו נראה כי המילה "ממזר" כוללת בתוכה את המילה "זר". האם מדובר במי שהוא זר לעם ישראל? זר למשפחה שלו? זר לאביו הביולוגי או אולי זר למי שמגדל אותו כבן? האם מדובר במי שיש בו "מום זר" (כדרשת רבי אבהו בגמרא)? לא ברור. אבן עזרא מביא הצעה ש"ממזר" הוא "שם גוי, וכן 'וישב ממזר'". כלומר, התורה אסרה על גוי/עם שנקרא "ממזר", כאמור בזכריה ט, ו "וישב ממזר באשדוד", לבוא בקהל ה'. כך בדומה לאיסור המופיע בפסוק שאחר כך לגבי עמוני ומואבי אשר אסורים לבוא בקהל ה'. התורה משתמשת בדיוק באותה מטבע לשון – "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה' עד עולם". הרמב"ן הסביר שממזר הוא שם "לאיש מוזר מאחיו שלא ייוודע מנין בא". כלומר הממזר מסתיר את זהותו כדי שלא ידעו מנין בא ומרחיק את עצמו, או מרחיקים אותו, עד אשדוד.

הקושי המוסרי-ערכי נובע מכך שקשה לקבל את הרעיון שהתורה, שכולה חסד ואמת, מורה לנו לגרום סבל קשה ולדחות איש או אישה מקהל ה' בשל מעשי אבותיו ואמותיו. על הקושי הערכי-מוסרי הזה כבר עמדו חז"ל בדרשתם המוכרת בויקרא רבה לב,ח על הפסוק בקהלת ד' "ושבתי ואני אראה את כל העשוקים".

דניאל חייטא פתר קרייה (קהלת ד, א) בממזרים, "והנה דמעת העשוקים", אבותם של אלו עוברי עבירות ואילין עלוביא מה איכפת להון, כך אביו של זה בא על הערוה זה מה חטא ומה איכפת לו, "ואין להם מנחם", אלא "מיד עושקיהם כח" – מיד סנהדרי גדולה של ישראל שבאה עליהם מכוחה של תורה ומרחקתן, על שום "לא יבא ממזר בקהל ה'". "ואין להם מנחם", אמר הקב"ה: "עלי לנחמן".

תרגום: דניאל החייט פירש את המקרא הזה (קהלת ד, א) בממזרים, "והנה דמעת העשוקים" אבותם של אלו עוברי עבירות ואלו העלובים מה איכפת להם [מה להם לסבול בעוון אבותיהם], כך אביו של זה בא על הערוה זה [הילד] מה חטא ומה איכפת לו, "ואין להם מנחם", אלא "מיד סנהדרין גדולה של ישראל שבאה עליהם מכוחה של תורה ומרחקתן, על שום "לא יבא ממזרים בקהל ה'". "ואין להם מנחם", אמר הקב"ה: "עלי לנחמן".

למעשה, העובדה שחז"ל הכירו בקושי המוסרי אינה מקדמת אותנו בתחושת החובה או הדחיפות למצוא פתרון ראוי לממזרות. אדרבה אם חז"ל הכירו בקושי ולא פתרו זאת – מי אנו שנחפש פתרון לבעיה?

אבל קשה להתעלם מכך שכמעט כל המצוות האחרות שמופיעות בפרשה זו אשר נראות סותרות את ערכי המוסר נמצאו להן פתרונות. "כמעט" – משום שגם הנושא של ייבום וחליצה המופיע בפרשתנו לא נפתר באופן שמיישב את הדעת (לא כאן המקום לעמוד על סוגיה זו). פתרונות אלו – גם אם אינם מיישבים לגמרי את הדיסוננס שנוצר בעקבות המחשבה שהתורה דורשת משהו שאינו מתיישב עם ערכי המוסר – הם לכל הפחות מניחים את הדעת בכך שהלכות אלו אינן מקוימות היום, ויתכן שגם בעבר לא קוימו כלל.

צרעת הבתים, בן סורר ומורה ועיר הנידחת, המופיעים גם הם בפרשתנו, לא מתקיימים בימינו. על פי הגמרא (סנהדרין ע"א, א) הם לא היו ולא נבראו אלא נכתבו למען "דרוש וקבל שכר". מחיית עמלק, הרחקת עמוני ומואבי אינן מתקיימות בשל סיבה שנראית אמנם "טכנית", איננו יודעים לזהות מי הם, אך בפועל מנטרלות את מימוש המצוות הללו לחלוטין. סקילת אישה שלא נמצאו בתוליה או סקילת נואפים לא מתקיימת משום שאין סנהדרין.

ודוק, לא נאמר שצריך להביא "בן סורר ומורה" בפני הרכב של שלושה דיינים ורק אז נחפש לו דרכי מילוט מהריגתו, כגון שאביו ואמו אינם מדברים באותו הקול או שאין היום סנהדרין, ועל כן נשחררו לדרכו. אלא נטרלנו באופן מוחלט את הנושא של "בן סורר ומורה" והוא נשאר כהוראה תיאורטית בלבד. לעומת זאת בנושא הממזרות, הגם שהוצעו מספר כיוונים בגמרא על מנת להקל, לא הועלה פתרון כללי ומקיף לבעיה שתביא לכך שהנושא לא ייושם כלל. אם כן, למה במקרה של ממזרות אנו מתעקשים להמשיך להחזיק בהלכה זו ולחפש לה פתרון מקומי בכל מקרה ומקרה?

יתכן שהתשובה היא שהציבור חושב שאין היום ממזרים. רבים סבורים כי ממזר, כמו אדומי מואבי ועמלקי, אינו קיים. אם התופעה לא קיימת בפועל הרי שאין צורך למצוא לה פתרון. הציבור אינו מודע לכך שיש היום ילדים שבתי הדין קובעים עליהם שהם ממזרים, והמדינה משתפת פעולה עם זאת. הציבור אינו מודע לכך שיש ברבנות רשימה של אנשים שנקבע עליהם שהם דחויים מעם ישראל ואסורים להינשא. הציבור אינו מבין שילדים נקרעים מאבותיהם ונרשמים באופן שקרי, מתוך הכפפת המדינה להלכה, על שם גבר שאינו אביהם אלא הוא הגרוש של אמם, וילדים אלה נותרים לעתים ללא אב. הציבור הקורא בתורה את המילים "לא יבוא לו" אינו מבין שבחדרי חדרים במדינת ישראל מתקיימת הלכה זו. הדיינים שמטפלים בנושא, משרד הרווחה שמנהל מאבקים כדי להוציא ילד מן ההורה הביולוגי, ואף המשפחה הסובבת את הממזר – שומרים על סודיות מוחלטת. כיוון שכך, איננו פועלים לנטרול נושא הממזרות בשל חוסר מודעות לבעיות הקיימות כאן ועכשיו. הבורות או הכחשת התופעה מאפשרות לנו דרך מילוט מבעיה מוסרית-ערכית קשה זו.

תשובתי השניה משקפת ביקורת קשה יותר על מערכת המצוות, מתוך נקודת המבט של זמננו. יתכן שהלכות ממזרות, והטאבו הקשה שנוצר סביב התופעה, הן נצר לגישה פטריארכלית שמבקשת לנתב ולשלוט במיניות האישה דווקא (ולא בזו של הגבר), ולהרתיע את האישה באיום של עונש קשה מנשוא על מעשיה. אגב, יש לציין שאפילו כשנולד ילד מאונס שבוצע באישה או ממעשה מחריד של גילוי עריות שנכפה על האישה הוא ממזר לכל דבר. למעשה איום הממזרות משקף שליטה פר אקסלנס בגוף ורחם האישה לא רק של הבעל, אלא בעיקר של בית הדין הרבני, שבידיו להחליט לשבט או לחסד. הייתכן שרבנים אינם מחפשים דרכים לפתור את בעיית הממזרות מן היסוד, משום שהם אינם חושבים שהמחיר של פגיעה בצאצאים לדורי דורות הוא מחיר כבד מנשוא כשמדובר ברווח של שליטה בנשים ובכל מערכת המשפחה בישראל?

פתרונות פרטניים אינם מביאים מזור לממזרים. יש צורך בפתרון נועז ומקיף שיפתור את הבעיה מן היסוד.¹ דבר זה יקרה רק כאשר נכיר בבעיה, ונבקש לעשות את הטוב והישר בעיני ה' גם בנושא הממזרות, ונהיה המנחם לדמעת העשוקים.

1. העליתי כמה פתרונות במאמרי "לבטל את הרשימה השחורה" שפרסמתי במוסף "שבת" של מקור ראשון 24.3.2017. ראו גם מאמרי "הפלונטר של הממזרות: דרוש תיקון הלכתי" בווינט 1.6.2021.

רבקה לוביץ היא טוענת רבנית במרכז צדק לנשים ומקימת פורום "דמעת העשוקים" לפתרון בעיית הממזרות.

"כי תקצֹר קצירך בשדך ושכחת עֹמר בשדה": מצווה שלא מדעת

מעשה בחסיד אחד ששכח עומר בתוך שדהו ואמר לבנו: צא והקריב עלי פר לעולה ופר לשלמים. אמר לו: אבא, מה ראית לשמוח בשמחת מצוה זו יותר מכל מצות שבתורה? אמר לו: כל מצות שבתורה נתן להם המקום לדעתנו, זו שלא לדעתנו שאילו עשינוהו ברצון לפני המקום, לא באת מצוה זו לידינו, אלא הרי הוא אומר (דברים כד) 'כי תקצור וגו" קבע לו הכתוב ברכה. והלא דברים קל וחומר, מה אדם שלא נתכוין לזכות וזכה, מעלין עליו כאילו זכה, המתכוין לזכות וזכה – על אחת כמה וכמה!

(תוספתא פאה פרק ג משנה יד)

כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ.

(שמות כג)

לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ.

(דברים פרק כב)

"שור אחיך" ובמשפטים כתוב "אויבך", משום דב'ערבי פסחים' (פרק י ממס' פסחים) אמר: מי שרי לשנויי? (האם מותר לשנוא?) הרי כתוב: "לא תשנא את אחיך בלבבך"? ומוקי (והוא מתרץ) בראה בו שעבר עבירה וזה היה קודם חטא העגל, אשר היו כולם ממלכת גוי קדוש, אז היה מותר לשנוא אם ראה בו עבירה, לא כן אחרי כל המסות אשר נכשלו בעוונות, אם יראה אדם בחברו חֵטא, אם יפשפש במעשיו ימצא בו כמה מכשולים ופקפוקים, לכן אסור לשנוא איש כזה, אלא רק מי שהוא בעצמו סר-מרע וצדיק תמים בדרכיו, אבל קשה למצוא כמותו, ועל זה אמרו: 'ראיתי בני עליה והמה מועטים' לכן כתוב "אחיך".

("משך חכמה" לר' מאיר שמחה דברים כב, א)

שילוח הקן: גזרת הכתוב או חינוך להתחשבות ברגשות?

האומר, על קן צפור יגיעו רחמיך… משתקין אותו.

(ברכות פרק ה משנה ג)

'על קן צפור יגיעו רחמיך' מאי טעמא? (מהי הסיבה שמשתיקים אותו?)? רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא. חד אמר: מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית, וחד אמר: מפני שעושה מידותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזרות.

(בבלי ברכות לג, ע"ב)

…וכן אסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד (ויקרא כב, כח) להישמר ולהרחיק לשחוט משניהם הבן לעיני האם, כי צער בעלי חיים בזה גדול מאד, אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר בעלי חיים, כי אהבת האם ורחמיה על הוולד אינו נמשך אחרי השכל, רק אחרי פועל הכוח המדמה הנמצא ברוב בעלי החי כמו שנמצא באדם… וזהו הטעם גם כן בשילוח הקן, כי הביצים אשר שכבה האם עליהן והאפרוחים הצריכים לאמן על הרוב אינם ראויים לאכילה, וכשישלח האם ותלך לה, לא תצטער בראותה לקיחת הבנים… ואם הייסורין הנפשיים האלה חשה התורה בבהמות ובעופות, כל שכן כלפי אישי מין האדם בכללותו.

(מורה נבוכים לרמב"ם ג, מ"ח)

וכתב הרב במורה הנבוכים (ג, מח) כי טעם שלוח הקן וטעם 'אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד' כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה, ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם, כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדבור אבל הוא מפעולת כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם, ואם כן, אין עיקר האיסור באותו ואת בנו רק בבנו ואותו, אבל הכל הרחקה, ויותר נכון, בעבור שלא נתאכזר, ואמר הרב ואל תשיב עלי ממאמר החכמים (ברכות לג ע"ב) 'האומר על קן צפור יגיעו רחמיך', כי זו אחת משתי סברות, סברת מי שיראה כי אין טעם למצות אלא חפץ הבורא, ואנחנו מחזיקים בסברא השניה שיהיה בכל המצות טעם, והוקשה עליו עוד מה שמצא בב"ר (מד א) וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף, הא לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות, שנאמר (משלי ל ה) כל אמרת אלוה צרופה. וזה הענין שגזר הרב במצות שיש להם טעם, מבואר הוא מאד כי בכל אחד טעם ותועלת ותקון לאדם, מלבד שכרן מאת המצוה בהן יתברך, …שרצו לומר שאין התועלת במצות להקב"ה בעצמו יתעלה, אבל התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מידה מגונה, או לזכור הנסים ונפלאות הבורא יתברך ולדעת את השם, וזהו "לצרף בהן", שיהיו ככסף צרוף, כי הצורף הכסף אין מעשהו בלא טעם, אבל להוציא ממנו כל סיג, וכן המצות להוציא מלבנו כל אמונה רעה ולהודיענו האמת ולזוכרו תמיד.

(רמב"ן דברים כב, ו)

"ונשמרת מכל דבר רע": התנהגות מוסרית בשעת מבחן

"כי תצא מחנה": גם בצאתך מההגבלות של החיים המשפחתיים והאזרחיים הרגילים ובהיותך במחנה הצבאי הערוך כנגד אויביך (הספרי מדגיש "על אויביך – כנגד אויביך אתה נלחם"; התורה מניחה שתילחם רק באלה שהראו את עצמם כאויביך, שסבלת מאיבתם ואתה מצפה מהם למעשי איבה, ולפיכך אפילו תתקיף אותם, רק תגן על עצמך; דברים אלה שוללים כל מלחמת כיבוש), ובכן אפילו בהיותך במחנה צבאי שמוסרות המוסר מתרופפות בו בנקל ועצם מטרת המלחמה מסייעת לגסות משולחת רסן – גם אז 'ונשמרת מכל דבר רע': אל תחדל מלבחון את עצמךתוך כדי שליטה עצמית והישמר "מכל דבר רע".

 (הרש"ר הירש דברים כ"ג, י)