כי תצא תשע"ד (גליון מספר 866)




פרשת כי תצא

גליון מס' 866 תשע"ד
(קישור לדף המקורי)

וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו

וְאִמּוֹ… וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ:

בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר

וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ, זוֹלֵל וְסֹבֵא.

(דברים כא, יט-כ)

 

 

סורר – סר מן הדרך. ומורה – מסרב בדברי

אביו לשון ממרים. ויסרו אותו. מתרין בו בפני שלשה ומלקין אותו. בן סורר

ומורה אינו חייב עד שיגנוב ויאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין שנאמר זולל

וסובא ונאמר 'אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו'. ובן סורר ומורה נהרג

על שם סופו, הגיעה תורה לסוף דעתו סוף שמכלה ממון אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא

ועומד בפרשת דר כים ומלסטם הבריות אמרה תורה 'ימות זכאי ואל ימות חייב'.

(רש"י

דברים כא, יח)

 

ותפשו בו אביו ואמו. כל לשון זה הוא למותר שהיה לו לומר כמו שכתוב

בכל מקום 'והוצאתם אותו אל זקני עירו', וע"כ שכל זה בא לתנאי שדוקא אם

יתפשו בו אביו ואמו, כי יכולים למחול לו ואינו צווי שיתפשו דוקא, וממילא

צריך שיהיו לו אב ואם וששניהם יהיו מרוצים לזה, ועפ"ז הוסיף ר"י

שצריך שתהא אמו ראויה לאביו, ומפרש בגמ' שר"ל דומה לאביו בקול ובמראה ובקומה

וזה מפני שאחר שלא מצאנו כזאת שיהרגו אותו במקום שרשות למחול, ע"כ סובר

ר"י שלא קרה זאת מעולם והוא רק דרוש וקבל שכר, התורה גילתה שבן סורר

כזה ראוי להסקל ואם יזדמנו כל התנאים הנאמרים יוכלו לסקל, רק שהוא דבר שלא יזדמן

לעולם, וכן ממ"ש באורך 'ותפשו' 'והוציאו' 'ואמר' 'בננו זה' הוציאו שלא יהיו

גדמים וחגרים ואלמים וכמ"ש כ"ז בסנהדרין שם, וצריך שיהיה הב"ד של

שלשה קיים ונמצא עם הב"ד של כ"ג, כפי משמעות לשון הכתוב, ומ"ש 'זולל

וסובא' תרגם אונקלוס 'זלל בשר וסבי חמר' (אכל בשר ושתה יין).

(מלבים

דברים כא, יט)

 

 

 

 

דרוש

וקבל שכר

מרסל

לנגבהיים

לפני מאה וחמישים שנה, בחודש שבט התרכ"ב

(1862) פירסם הרב שמעון רפאל הירש (הרש"ר)

בירחון "ישורון" המיועד ליהדות האורתודוקסית הגרמנית, מאמר עם הכותרת

המוזרה: Paedogogische-

Plaudereien,

"פטפוטים על חינוך – בן סורר ומורה". המאמר נכתב בגרמנית בשפה ציורית,

מסורבלת, מלאת פאתוס עם נימה פסימית של מחנך מתוסכל.1

לפניכם כמה חלקים של המאמר עם ניסיון להיצמד בתרגום לשפה המיוחדת של הרש"ר:

          

בתלמוד הבבלי (סנהדרין עא,

ע"א) נאמר: "כמאן אזלא

הא דתניא: בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר!"

ברייתא זו מעוררת תקווה מנחמת שלא היה בעבר ולא יהיה בעתיד בן שמקיים את כל התנאים

ההלכתיים ההופכים בן עקשן ומרדן לבלתי ניתן לתיקון בעליל, כך שרק דין מוות יכול להיחשב

כהצלת נפשו,"ימות זכאי ואל ימות חייב". המצווה נכתבה

כבעיה בלבד, במטרה לשאוב ממנה השראה רוחנית ומעשית. ככתוב:"דרוש וקבל שכר!

הבה נלך עם הגישה הזאת

ונעיז להתבונן במצווה שנתן לנו ה',

בורא נשמות כל ההורים והילדים, ה'

יוצר הנישואין כמוסד חינוכי ומוסרי של הדור האנושי, מצווה שמתארת חינוך קלוקל

ביותר. אם רק נצליח להוציא כמה רמזים מעיון זה, האם אין כאן "דרוש וקבל

שכר" באופן העשיר והמושלם ביותר?

אם נתבונן בפרטי

הסוגיה נראה שדין מוות נגזר על בן סורר ומורה, זולל וסובא, בתנאי שלא ניתן להצביע

על חינוך קלוקל של הוריו.

אם לפי ראות העין האנושית,

ההורים מילאו את חובתם ובהתנהגותם האישית לא ניתן לגלות שום עילה לטענה שבהנחיית הורים

אחרים יצור אנושי זה לא היה יוצא כבן סורר ומורה, רק אז שופט אנושי יכול לקבוע שמה

שלא הצליחו ההורים לעשות, גם הסביבה הבורגנית לא תצליח למנוע. רק אז ניתן לראות במוות

המוקדם "הצלה" של הנפש הצעירה.

"דרוש וקבל

שכר", בא אם כן ללמֵד

מצד אחד על תופעות הסטיה בהתנהגות, ומאידך בא להוכיח את הנסיבות בהן לא יחול על

הבן דין מוות. כלומר, הצו האלוקי מכוון אותנו להתוודע אל נקודות הסכנה בהתפתחות

המוסרית ואל אופן השפעת יחסי הורים-ילדים על התפתחות זו.

הדבר שקופץ לעין הוא העיתוי

המוגבל בזמן בו החוק מאפשר להרשיע את הבן:

שלושה חודשים ראשונים לאחר

שהילד הופך לנער, ז.א. שלושת החודשים אחרי גיל הבר-מצווה.

הצו האלוקי רואה

בתקופה זו זמן קריטי להתפתחות האופי וממליץ לכל מי שיש לו השפעה על התפתחותה

המוסרית של הנפש הצעירה לנהוג בדאגה ורגישות אבהית בפרח הצעיר המתפתח.

תקופת התבגרות זו

ידועה למחנכים, אולם דווקא מההיבט השלילי שלה. בניגוד לתפיסת הצו האלוקי על הבן

הסורר ומורה, מחנכים רואים בהתעוררות הייצרית והמיניות סכנה שעלולה להביא את הנער

לחטא. לכן הם נלחמים ב"רוע" המתגלה בנער ע"י דיכויו בצורה נוקשה.

אולם, החוק האלוקי

רואה באותה התקופה הקריטית את המאבק של ה"רוע" הנובע מהייצריות עם

ה"טוב" שלוקח את כוחו משמחת הגילוי ורצון לרכוש את האמת, הגדולה.

בתקופה זו לפי המסורת

היהודית דווקא לא מדובר בהתגלות הרוע, אלא התגלות הטוב המכריע את המאבק בין היצר

הרע ליצר הטוב. לפי דברי חכמים: "ברא לו יצר הרע, ברא לו תבלין" (קידושין דף ל' ע"א). הקדוש ברוך הוא ייעד לאדם את המאבק עם הייצריות,

והעניק לו את הנשק הדרוש לניצחון. בתקופת התבגרות זו של הנער מתפתח בו-זמנית עם

התשוקה גם הכוח המוסרי וההנאה מלימוד ומשאיפה לאמת. מתפתחת התשוקה לחקות את

האידיאל האצילי, הנשגב והמיטיב יחד עם מודעות והערכה עצמית. כל אלה מחזקים את הנער

בפני כניעה ליצריות ולהוללות.

במילים נרגשות מתאר

הרש"ר את עקרון של המושג: "ברא לו תבלין" כיכולת של ההורים

לאורך כל הילדות לתת דוגמא אישית בקבלת המצוות בשמחה ובהתלהבות ויישומם בחיים היום

יומיים. הרש"ר שם דגש מיוחד על יכולתם של ההורים להראות לילדיהם למה ואיך

הם מקיימים את המצוות בשמחה, ושקיום המצוות הוא חלק חשוב במסורת המשפחתית. בעיני

הרש"ר, זוהי ההכנה האמיתית לבר-מצווה.

עבור הרש"ר טכס

הבר-מצווה כפי שנחוג בזמנו הוא (Melodramatisches Confirmation – Puppenspiel,

הצגת בובות מלודרמטית) ובמילים שקשה לקבל שהן נכתבו על ידי הרש"ר הוא כותב:

האב באומרו "ברוך שפטרני מעונשו של

זה" למעשה מתכוון: "אם אתה (אלוקים) תאבד את הילד הזה, אני לא אחראי לכך

– "אני פטור מזה!"

כל קישוטי הטכס, ברכת הכוהנים, ברכת

ההורים, וידוי וכל יתר מרכיביו הם רק עלה תאנה שהוכן במיוחד ובקפידה על מנת לכסות על

ערוות הדור; אין להם שום משמעות והם רק חלק מהצגה מונומנטאלית.

אבל כל זה למעשה לא שייך לדיון שלנו, או

אולי, אם נהיה כנים עם עצמנו, כן שייך לדיון שלנו!?

אם לוקחים בחשבון את השפעת השטחיות על

נפש הנער היהודי הצעיר בדיוק ברגע שמבקשים ממנו לקבל את "רצינות החיים",

את ההתחייבות לעול המצוות, אז אין ניגוד יותר גדול לכוונות אלה, מאשר כל הטכסים

השרירותיים והחיצוניים שמקבלים את הנער על שפת כניסתו לעולם המצוות.

בהמשך מתייחס הרש"ר לפסוק: "בן

סורר ומורה איננו שומע בקולנו: זולל וסובא."

הפסוק מראה שההורים מתייחסים לחוסר

המשמעת של הבן רק בענין "זולל וסובא." כל יתר ביטויי חוסר המשמעת של

הבן, אינם מייאשים את ההורים מלהאמין בעתיד טוב של הבן.

הרש"ר מדגיש שההלכה בדין

"זולל וסובא" בגמרא במסכת סנהדרין מתייחסת רק לעצם צורת האכילה הבהמית. היא

פוטרת את הבן הסורר מדין מוות אם הוא אכל, אומנם בצורה בהמית, בסעודת

"מצווה", או סעודת "עבירה" כלומר: אכילה של מאכלים אסורים. הוא

מסביר שברגע שהבן לא רק נהנה מהאוכל באופן בהמי, אלא נהנה מגירוי העבירה ועושה מזה

הפגנה מהפכנית ומושכלת, הוא כבר לא נחשב בן זולל ולא חל עליו הדין הכתוב בגמרא: "אמר

קרא "איננו שומע בקולנו" ולא בקולו של מקום" (סנהדרין

דף ע' ע"ב)

היינו מצפים שהעבירה חמורה יותר אם בן

סורר ומורה רומס לא רק את כבוד הוריו, אלא גם את כבודו של מקום. במפתיע ובניגוד

להיגיון, נחשבת אכילת מאכלים אסורים כנסיבה מֵקֵלה וכהתנהגות פחות בלתי מוסרית,

מאשר הזלילה הבהמית הגסה. האם עלינו לקנא בזמנים שיכלו לתת לפרדוקס זה של מצוות בן סורר ומורה הסבר מספק?

מרגע זה במאמרו, מתחיל הרש"ר לצייר

את התמונה המיוחדת של הבן הסורר והמורה, כפי שהוא רואה אותה: מי אינו מכיר את

הבנים בתקופתנו שהולכים בדרכי הוריהם בכל דבר מלבד בדרישת הוריהם לקיום מצוות? מי

לא עמד פעור פה מול ילדים שמוכנים למכור את חולצתם האחרונה למען הוריהם? שמוכנים

להקריב את עצמם כדי לאפשר להוריהם עוד שעה של נחת? אותם ילדים שעושים הכל כדי לא

לשאת ברגשי-אשם כשהם הולכים מאחורי ארון הוריהם, לא מודעים לכך שהצער על מעשיהם

החיש את מיתתם של הוריהם ואם היו מתנהגים אחרת, אולי לא היו צריכים ללכת עתה אחרי

הארון? אותם ילדים המוכנים למכור את שמחת הוריהם עבור אותם גרושים (Groschen)2 שמרוויחים בשבת! אותם ילדים שהצער של הוריהם על התנהגותם הלא יהודית לא

מהווה טיפה מרה בכוס התענוגות הלא יהודיים? אותם ילדים שמקשטים את כובעיהם עם סרט

שחור בזמן אבלם, מבלי לחשוב לרגע עד כמה התנהגותם הלא יהודית הייתה ל"סרט

שחור" בחיי הוריהם?

חידה פסיכולוגית זו מקבילה בזמננו למצווה

העתיקה של בן סורר ומורה! ונושאת אזהרה עמוקה:

מנין התופעה שילדים מקשיבים

לבקשת הוריהם ברצון ומרגישים מהו רצונם האמיתי לעומת בקשת ההורים הקשורה בקיום

המצוות? לזה מתכוונת הגמרא כ"איננו שומע בקולו של מקום". האם זה

לא נובע קודם כל מכך שהילדים מרגישים, שיש שוני ברצינות ובהתלהבות בה ההורים

מבקשים מהם את קיום המצוות?

הילדים מרגישים

שהדרישה לא באמת מחוברת לפעימת הלב של הוריהם. היא לא מקור קיומם ושמחת החיים

שלהם. ההורים מקיימים את חובתם כשליחים של האל, מתוך פחד מפני החטא ועונשו.

אבל באותו רגע שהילד

נהיה עצמאי ופותח חשבון אישי בספר החובות והזכויות ומחליט להיפטר מעול המצוות, הוא

מרגיש שהוא אומנם לא מקיים את רצון האל, אבל לא חוטא כלפי הוריו. הוא משוכנע שאילו

המצוות לא הפכו להרגל עבור הוריו, מי יודע אם הם בעצמם לא היו בוחרים באותו כיוון?

מי יודע לו הוריו היו עכשיו צעירים ויותר מעורבים בחיים עכשוויים, היו בעצמם

מצטערים, מתלוננים וכועסים על כל המגבלות ומחסומים שהמצוות מכניסות בגלגלם של

הנעורים הדוהרת? לא אהבת המצוות מחזיקה את ההורים בקיום המצוות אלא הפחד מאלוקים.

הנוער יותר אמיץ, נועז, מושכל! איפה שההורים עדיין רואים בכבוד וביראה את עמוד האש

והענן, הילדים רואים דחליל שבקושי מפחיד ציפורים!!

הילדים מרגישים אצל

ההורים את הפער בין מה שבא מהלב ומה שנעשה מצו האל. אחרת אי אפשר להסביר את

ההתמסרות האוהבת להורים מול הניכור האכזרי מרגשי הדת מאידך.מצטרפת לכך חוסר היכולת

של ההורים להראות לילדיהם את שמחתם בקיום המצוות כתוכן חייהם. במיוחד ההיסוס ואי היכולת

להגיד לילד שלך באופן ישיר עד כמה כואבת לך הדרך הלא יהודית שהוא בחר, מראה לילד

שבאמת לא כל כך חשובה לך התרחקותו מהחיים היהודים!

חשיבות מיוחדת נותן

הרש"ר לצורך נתינת מסר אחיד של בני הזוג בחינוך ילדיהם. הרי כתוב פעמיים: "איננו

שומע בקול אביו ובקול אמו" וגם "איננו שומע בקולֵנו!"

אם האם והאב לא אחידים

במסר החינוכי וגם בדרך לעמוד על מה שהם מבקשים, אם הילד מצליח לקבל פטור מהאב או

מהאם על מה שנאסר או התבקש ע"י האם או האב, אז, במילים של הרש"ר

"מחליט הילד על דעת עצמו, לא להישמע לא לאב ולא לאם ולוקח פטור מהאפיפיור–הפנימי

לחוסר משמעת כלפי האב והאם. וגם בהקשר לחינוך היהודי: בשונה מהדמות המתוארת בתורה,

הרש"ר "בונה" דמות מיוחדת של בן סורר ומורה עכשווי. הוא מתאר ילד המכאיב

להוריו היות והוא "מורה" ולא הולך בדרכי- אבות אבל חוץ מזה הוא ילד

אוהב, אח טוב וחלק אינטגראלי ממשפחה טובה. הרש"ר נותן לאותו בן סורר פטור

בגלל המסר הלא ברור וחוסר העקביות של ההורים. הרש"ר הופך את הבן הסורר והמורה

מדמות לא מוסרית וחסרת גבולות, כפי שמופיעה בתורה, לדמות כמעט טראגית, כתוצאה מחינוך

לא אמיתי וכנה.

הרש"ר פוטר את המורד

כנגד המסורת היהודית על בסיס ההלכה במסכת סנהדרין של בן סורר ומורה. ההלכה פוטרת

אותו אם הוא אכל בסעודת מצווה, או "סעודת עבירה" ולא רק זולל "סתם".

הפטור מנומק על סמך חוסר הכנות וחוסר ההתלהבות של ההורים בהעברת המסורת היהודית. הרש"ר

מפנה את הטקסט להורים להם השפעה מכרעת על הדרך בה הבן יבחר. הוא אומנם נשמע מעט מיואש,

אבל הוא אינו מאבד תקווה.3

יש רתיעה פנימית גדולה

לראות בדמותו של "בן סורר ומורה" תופעה הקיימת גם היום, אבל הרש"ר

שם לפנינו מראה שאי אפשר להתחמק ממנה.

האם השתנה משהו במסר

שנכתב בפרנקפורט בגרמניה בשנת 1862,

לפני מאה וחמישים שנה? "דרוש וקבל שכר!".

1. חברי פרופ. ריצ'י

כהן הסב את תשומת ליבי לכך שבתקופה בה כתב הרש"ר את המאמר, הוא היה בעין סערה

שבעקבותיה הוא, בלב כבד, נטש את רעיון הקהילה היהודית האחידה –  Einheitsgemeinde– שכללה יהודים שומרי מצוות וגם יהודים

"טובים" שנקראו Dreitage-Juden (יהודים של שלושה ימים, שהופיעו בבית

הכנסת בראש השנה וביום כיפור בלבד) ופרש עם הקהילה של שומרי מצוות ל- Austrittsgemeinde. הרקע של מהלך זה ניתן לחוש לכל אורך

המאמר.

2. Groschen”" מביע את הזילזול בשווי הכסף

שהרש"ר מקנה לאותו כסף , שמרוויחים בשבת קודש

3. מצד שני, הוא והרבה

מחנכים אחרים אחריו, הלכו במסלול מקביל והקימו מוסדות חינוך בהם ניסו לחנך את

הנערים בעצמם

מרסל לנגבהיים הוא כימאי, בעל מפעל

לכימיקלים.

 

 

כבוד האדם, אפילו

החוטא, הוא כבוד שמים

"כי קללת אלהים תלוי":

זלזולו של מלך הוא שאדם עשוי בדמות דיוקנו וישראל הם בניו. משל לשני אחים תאומים

שהיו דומין זה לזה; אחד נעשה מלך ואחד נתפס ללסטיות ונתלה, כל הרואה אותו אומר המלך

תלוי, כל קללה שבמקרא לשון הקל וזלזול כמו (מלכים א, ב) 'והוא קללני קללה נמרצת'.

 (רש"י דברים כא, כג)

 

 

"ונשמרת מכל דבר רע": התנהגות מוסרית בשעת מבחן

"כי תצא מחנה": גם בצאתך

מההגבלות של החיים המשפחתיים והאזרחיים הרגילים ובהיותך במחנה הצבאי הערוך כנגד

אויביך (הספרי מדגיש "על אויביך – כנגד אויביך אתה נלחם"; התורה

מניחה שתילחם רק באלה שהראו את עצמם כאויביך, שסבלת מאיבתם ואתה מצפה מהם למעשי

איבה, ולפיכך אפילו תתקיף אותם, רק תגן על עצמך; דברים אלה שוללים כל מלחמת כיבוש),

ובכן אפילו בהיותך במחנה צבאי שמוסרות המוסר מתרופפות בו בנקל ועצם מטרת המלחמה

מסייעת לגסות משולחת רסן – גם אז 'ונשמרת מכל דבר רע': אל תחדל מלבחון את

עצמך תוך כדי שליטה עצמית והישמר "מכל דבר רע".

(הרש"ר

הירש דברים כ"ג, י)

 

 

החמלה והכרת הטוב כדרישה מוסרית

וכבר למדה אותנו התורה במדה

הזו הפלגה גדולה מאד, והיא שראוי לו לאדם לקרב את קרוביו ולהעדיף הענקת המשפחה

מאד, ואפילו הרע לו קרובו ועשקו, ואפילו היה אותו הקרוב בתכלית השחיתות,

הכרחי שיביט הקרוב על המשפחה בעין החמלה, אמר יתעלה 'לא תתעב אדומי כי אחיך הוא.

וכן, כל מי שנזקקת לו אי פעם, וכל מי שנהנית ממנו, ובאה עליו עת רעה, ואפילו

הרע לך אחרי כן, חובה לגמול לו זכותו על מה שקדם, אמר יתעלה 'לא תתעב

מצרי כי גר היית בארצו' וכבר ידוע עד כמה הרעו לנו המצרי אחרי כן…

 (מורה הנבוכים לרמב"ם ג', מ"ב)