כִּי

יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ

בַּדֶּרֶךְ

בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ

אֶפְרֹחִים

אוֹ בֵיצִים

וְהָאֵם

רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים

לֹא

תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים.

שַׁלֵּחַ

תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ

 לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים. (דברים פרק כב, ו-ז)

כי יקרא קן צפור לפניך – גם זו מצוה מבוארת מן 'אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד'

(ויקרא כב כח). כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם,

או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אע"פ שהתיר השחיטה במין ההוא, והנה

ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף כאלו יכרית המין ההוא.

וכתב הרב במורה הנבוכים (ג מח) כי טעם שלוח

הקן וטעם 'אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד', כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם כי

יש לבהמות דאגה גדולה בזה, ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם, כי אהבת

האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדבור אבל הוא מפעולת כח המחשבה המצויה

בבהמות כאשר היא מצויה באדם. ואם כן, אין עיקר האיסור באותו ואת בנו רק בבנו ואותו,

אבל הכל הרחקה. ויותר נכון, בעבור שלא נתאכזר. ואמר הרב ואל תשיב עלי ממאמר החכמים

(ברכות לג ב) האומר על קן צפור יגיעו רחמיך, כי זו אחת משתי סברות, סברת

מי שיראה כי אין טעם למצות אלא חפץ הבורא, ואנחנו מחזיקים בסברא השניה שיהיה בכל המצות

טעם. והוקשה עליו עוד מה שמצא בב"ר (מד א) וכי מה איכפת

לו להקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף, הא לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את

הבריות, שנאמר (משלי ל ה) כל אמרת אלוה צרופה.

אבל אלו ההגדות אשר נתקשו על הרב, כפי דעתי ענין אחר להם, שרצו לומר שאין

התועלת במצות להקב"ה בעצמו יתעלה, אבל התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה

רעה או מדה מגונה, או לזכור הנסים ונפלאות הבורא יתברך ולדעת את השם. וזהו "לצרף

בהן", שיהיו ככסף צרוף, כי הצורף הכסף אין מעשהו בלא טעם, אבל להוציא ממנו כל

סיג, וכן המצות להוציא מלבנו כל אמונה רעה ולהודיענו האמת ולזוכרו תמיד.

(רמב"ן

דברים כב ו)

אשר קרך בדרך

דבורה וייסמן

מתוך שלל הנושאים

המרתקים בפרשתנו, בחרתי להתמקד במילה אחת במפטיר, שהוא כידוע נקרא גם כמפטיר בשבת

"זכור". ליתר דיוק, אתמקד בגישה פרשנית אחת לאותה מילה. המילה המדוברת

היא "קרך". כל הפסקה היא:

זכור את אשר עשה לך עמלק

דברך בצאתכם ממצרים. אשר קרך בדרך, ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף

ויגע, ולא ירא אלוקים. והיה בהניח ה' אלוקיך לך מכל אויביך מסביב בארץ אשר ה'

אלוקיך נותן לך נחלה לרשתה, תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח (דברים

כ"ה:י"ז- י"ט).

רש"י מביא כהסברו

הראשון למילה "קרך" "לשון מקרה" זה בוודאי נראה כפשט. באנגלית

היינו אומרים: Amalek met you, he happened upon you.

אבל אז רש"י

מוסיף דבר אחר:

לשון קור וחום. צננך

וירד לתוכה, אע"פ שנכוה, הקרה אותה בפני אחרים (בקפצו לתוך המים, הראה אותו אחד שהם קרים).

כלומר, עמלק הכשיר את

הקרקע לכל האנטישמים ושונאי ישראל שיבואו אחר-כך. לפי הפרשנות המסורתית המקובלת,

עמלק תקף את בני ישראל במדבר, לא מתוך ויכוח לגיטימי על קרקע או דבר-מה אחר בעל

משמעות, אלא מתוך אכזריות לשמה. וכך הפך עמלק לסמל הרשעות.

ברצוני כעת לשתף אתכם

ברעיון נוסף שמצאתי ב"עץ חיים", הפירוש לתורה שיצא לא מזמן מטעם התנועה

הקונסרבטיבית בצפון מאריקה. ומפני שהניסוח באנגלית מאד מוצא חן בעיניי, אביא אותו

קודם באנגלית ואחר-כך אתרגם:

The Israelites, leaving Egypt on the way to Sinai, had been

confident and enthusiastic. The real sin of Amalek was that he robbed them of

their idealism, teaching them that the world is an unreliable and dangerous

place."

"בני ישראל,

בדרכם ממצרים להר סיני, היו בטוחים ונלהבים. חטאו האמיתי של עמלק היה שגזל מהם את

האידיאליזם שלהם ולימד אותם שהעולם הוא מקום מסוכן שאי- אפשר לסמוך עליו".

חסד עשה עמנו הקדוש

ברוך הוא שבא סנחריב ובלבל את האומות ואין אנו יודעים היום מי הם בני עמלק. לפי

גישה אחרת, עמלק היום אינו קטגוריה אתנית כלל אלא קטגוריה אידיאולוגית-ערכית. אני

מבקשת להבהיר שאינני מזהה את עמלק ואת העמלקיות עם קבוצה דתית או לאומית מסוימת. המצווה

למחוק את זכרו של עמלק מתפרשת בעיניי כמאבק בנאציזם ובאידיאולוגיות הדומות לה, לא

כציווי לבצע טיהור אתני או סוג אחר של רצח עם, חס ושלום. מעבר לכך, עלינו כיהודים לחפש

את ה"עמלקיות" אשר בתוכנו (כדברי הרש"ר הירש ופרשנים אחרים).

ובכל זאת, בהקשר לרעיוני

הנוכחי: בשנות האינתיפאדה (השנייה) האפֵלות, היה רושם שהמחבלים המתאבדים גוזלים

מילדי ישראל לא רק את ביטחונם הפיזי, אלא גם את תחושת הביטחון הרגשית, את חדוות

חייהם, את אימונם בעולם. היום נדמה לי שאותו עוול נגרם הן לילדי שדרות ועוטף עזה

הן לעמיתיהם מעבר לגבול בתוך עזה. אני חוששת שיידרש זמן רב על מנת לשקם באנשים

הצעירים משני הצדדים את חדוות הנעורים ואת תחושת הביטחון שנגזלה מהם.

בראשית המאה

השבע-עשרה, אמר המשורר הוולשי ג'אורג' הרברט: "הנקמה הטובה ביותר היא לחיות

טוב". התשובה שלנו לעמלקים למיניהם צריכה להיות שנמשיך לחיות כיהודים, עם

ערכי מוסר ומצפון חברתי.

בחג הפורים, המנציח את

המאבק בעמלק-המן, נוהגים "להתבשם" "עד דלא ידע". דרך אחת, מאד

מקובלת בעמים רבים על מנת להתמודד עם עולם קר ומנוכר, היא להשתכר.

אך ברצוני להוסיף

לעניין של השתייה, את מצוות הסעודה, המתנות לאביונים, ומשלוח המנות –מצוות שבונות קהילה

תומכת. גם כך ניתן להתמודד עם עולם אכזרי, מציאות קשה, ומצוקות חיינו השונות. יהי

רצון שנשקֵם את אמונתנו ואֵמוננו, שנצליח לרכך את המציאות הקשה, ושנחזיר לנו

ולילדינו התלהבות ובטחון בחיים.

דר' דבורה וייסמן נבחרה

לאחרונה לנשיאת המועצה הבין-לאומית של נוצרים ויהודים.

המלחמה בעמלק – מלחמה

משותפת של הקב"ה והאדם נגד הרוע

רבי יהושע בן לוי בשם ר' אלכסנדרי אמר

כתוב אחד אומר 'תמחה את זכר עמלק' וכתוב אחד אומר 'כי מחה אמחה' (שמות יז), כיצד יתקיימו

שני כתובים אלו?

 (תנחומא כי תצא סימן יא)

יש להדגיש כי במשמעותה הרחבה, ה'מלחמה

בעמלק' היא המלחמה בעוול וברע שבעולם, הקשורים מאז ימי בראשית בטבעם האנושי

של כל יצורי אנוש באשר הם בני אדם, ובעניין זה אין ישראל שונים מכל שאר אומות

העולם וגויי הארצות.

'עמלק' איננו אך ורק כינויו של אותו

אדם או עם שתקף את ישראל בצאתם ממצרים, אלא 'עמלק' שעל מחייתו מצוֻוים ישראל, הוא

סמל הרשעה והעוולה, שהן אותה עמלקיות שהתורה מכנה בהקדמה ל'פרשת עמלק' בסדרה זו – "כי

תועבת ה' כל עושה אלה, כל עושה עָוֶל".

מכאן שאין זו רק מלחמת המצווה המוטלת

על ישראל בלבד, אלא היא אפילו 'מלחמת ה' בעמלק', ובתור שכזאת ממהותה שהיא גם מלחמת

נצח, ולכן מקבלת היא ביטויה במושג – מלחמת "מדֹר דֹר", ומכאן כפילות

הלשון "אמחה" ו"תמחה", שהיא מלחמת הנצח של ה' יתברך ושל עמם

ישראל כאחת.

(י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על

פרשת השבוע, עמ' 877)

הרוע איננו

ביולוגי ואיננו עובר בתורשה

תנא: נעמן גר תושב היה; נבוזראדן

גר צדק היה. מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק; מבני בניו

של סיסרא למדו תינוקות בירושלים; מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים. מאן אינון?

שמעיה ואבטליון.

(בבלי גיטין נז ע"ב)

כִּי

תַּעֲזֹב עִמּוֹ.

(שמות כג)

לֹא

תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ

נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ.

(דברים

פרק כב)

"שור

אחיך" ובמשפטים כתוב "אויבך", משום דב'ערבי פסחים' (פרק י ממס'

פסחים) אמר: מי שרי לשנויי? (האם מותר לשנוא?) הרי כתוב: "לא תשנא את אחיך

בלבבך"? ומוקי (והוא מתרץ) בראה בו שעבר עבירה וזה היה קודם חטא העגל, אשר

היו כולם ממלכת גוי קדוש, אז היה מותר לשנוא אם ראה בו עבירה, לא כן אחרי כל המסות

אשר נכשלו בעוונות, אם יראה אדם בחברו חֵטא, אם יפשפש במעשיו ימצא בו כמה מכשולים

ופקפוקים, לכן אסור לשנוא איש כזה , אלא רק מי שהוא בעצמו סר-מרע וצדיק תמים

בדרכיו, אבל קשה למצוא כמותו, ועל זה אמרו: 'ראיתי בני עליה והמה מועטים' לכן כתוב

"אחיך".

("משך

חכמה" לר' מאיר שמחה דברים כב, א)

…אדם השומר מצוות

אינו רשאי לראות בחברו אויב או שונא, ואילו אדם שאיננו מקבל עליו עול תורה ומצוות,

מן הסתם לא יראה עצמו חייב בהשבת אבֵדה, וממילא לא יחזיר אותה, ונמצא שהדברים

נאמרו כאן לריק.

לכן מפרש

הרב את הביטויים "אויבך" ו"ושנאך" במשמעות מליצית, המכוונת

כלפי בעל-עבירה – העבריין שמבחינה אובייקטיבית הוא שנאוי, וראוי להחשב

"אויבו" ו"שונאו" של האדם שומר התורה והמצוות, ורק אדם

שהוא סר-מרע וצדיק תמים בדרכיו, אולי היתה לו הצדקה לשנוא את הרשע.

סמוך למתן תורה היו ישראל מכריזי "נעשה

ונשמע" ממלכת גוי קדשו, וחזקתו של כל אדם מישראל, שהיה מקיים מצוות ועובד את

ה'. במסגרת ציבור כזה, עובר עבירה הוגדר אדם שפרץ גדרי עולם, ומותר היה להתייחס

אליו כאל 'אויב' או 'שונא', משום היותו בגדר תופעה חריגה.

לעומת זאת סדרת "כי תצא" נאמרה

כארבעים שנה לאחר מעשה העגל, לדור השני של יוצאי מצרים, שהיו כולם בגדר עוברי

עבירה ומרי בה' ובתורתו, עליהם נאמר במפורש "תרבות אנשים חטאים",

ולמעשה, אנו כולנו בני כל הדורות בקטגוריה זו, במצב דברים זה אם אדם מוצא בחברו

חֵטא כלשהו, מן הראוי שיפשפש תחילה במעשי עצמו, ואין ספק שימצא בהם עיוותים

ופגמים; ומאחר שבימינו כולנו שקועים בעבירות, ו'בני עלייה' מועטים ונער יספרם, אין

זכות לשום אדם בישראל להתייחס אל זולתו כ'אויב' או 'שונא' גם אם הוא בעל-עבירה,

אלא עליו לראות בו כאילו הוא 'אחיו' שהיר הוא עצמו איננו טוב ממנו, וכל המוצא פסול

ופגם בחברו, במומו של עצמו הוא פוסל.

בתנאים אלו

פקעה ונשללה מאתנו הזכות לפסול אחרים, ואין לנון רשות או הצדקה לראות בהם 'שונאים'

או 'אויבים', שהרי כולנו בעוונותינו הרבים "אנשים אחים אנחנו",

וחייבים אנו לסייע לכל אדם הנתון במצוקה מבלי לבדוק בציציותיו.

(י.ליבוביץ:

שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 864)

קוראים מגיבים

(למאמרו של פנחס

לייזר בגיליון "עקב")

ברצוני להגיב על

הנאמר ברישא והסיפא במאמר המלומד.

המחבר מכנה

סיסמה שיקרית את אמירתו של הלורד בלפור "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ". המחבר

מבכר לאמץ את ה"אמת" של השמאל החדש הקיצוני, שקיומה של מדינת ישראל,

לפחות במתכונתה הנוכחית, לצנינים בעיניו. במקרה הטוב אין זו ה"אמת"

היחידה.

ברור שיהיו

הבדלי גרסאות לגבי היקף האוכלוסין בטרם החלה העלייה המאורגנת של יהודים לארץ

ישראל. אחרי הכול גם לפלסטינאים תביעות משלהם. לפני כ-150 שנה תיאר מארק טווין את

מה שראה בביקורו בארץ ישראל בצבעים קודרים ביותר. הוא מצא כאן עזובה מוחלטת, עשה

דרך ארוכה בלא לפגוש נפש חיה, ולפי תיאורו, העזובה נראתה אפילו בצמחיית הארץ. תזה

לא פחות מהימנה מזו שמכנה את דברי הלורד בלפור כשקר, אומרת שבארץ ישראל של לפני

130 שנה, ערב העלייה הראשונה, האוכלוסייה מנתה כ- 300 אלף איש, מחציתם יהודים

ומחציתם מה שהיום מכנים פלסטינאים. כשם שמספר היהודים צמח כתוצאה מהגירה, כך גם

מספרם של הפלסטינאים.

מצערת אותי

העובדה שהמחבר נזקק לציטוט נרחב של הרבי מסטמאר. רב זה ידוע במורשת של התנגדות

ושנאה עזה לציונות. כמעט ואין בנמצא ולא הייתה דמות רבנית, כה קיצונית. תנועת עוז

ושלום הינה החוג הרעיוני לציונות דתית, מה לה ולגישה כה קיצונית…

ולבסוף – "כוחי

ועוצם ידי". ברור שאסור שיגבה לבבנו לחשוב כך, אבל, כדי שתתקיים נבואת הנביא

זכריה המצוטטים בסיפא, רצוי שלאיש בשכונה שלנו לא יהיה ספק בכוחנו ועוצם ידנו…

אריה

רייכרט, רמת גן

פנחס לייזר, כותב המאמר ועורך שבת שלום, מעיר:

אני מודה

למר אריה רייכרט על תגובתו, המאפשרת לי להבהיר דברים שאולי לא היו ברורים דים.

דומני שעדות

הסיטורית או ספרותית כזו או אחרת לגבי מספר תושבי הארץ בני עם אחר אינה משנה מאומה

לגבי הסכנה של תפיסה אתנוצנטרית המתעלמת מקיומו של עם אחר בחבל ארץ זה. אין לזה כל

קשר ל"שמאל החדש הקיצוני"; דווקא מי שקיומה של מדינה יהודית ודמוקרטית

חשוב לו, אינו יכול להתעלם מהמציאות הסובבת אותנו ובין היתר מקיומו של עם אחר בחבל

ארץ זה.

אני מקווה

שאין לחשוד בנו באהדה יתרה לתפיסותיו האנטי-ציוניות של הרבי מסטמאר, אך האם זה

פוטר אותנו מהתמודדות עם חלק מטיעוניו התיאולוגיים?

דומני שיושר

אינטלקטואלי ויושרה מוסרית מחייבים אותנו להקשיב לטיעונים של ברי-פלוגתא

אידיאולוגיים, ולראות בהתמודדות אתם אתגר.