"יוֹלֵךְ ה' אֹתְךָ וְאֶת מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ אֶל גּוֹי אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ…"

(דברים כ"ח, ל"ו)

"גוי קדוש" הוא עם הנבדל מכל שאר העמים, לא מפני שיש לבניו ובנותיו סגולות גנטיות מיוחדות. בלשון התורה: "קדשים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם" (שמות יט, א), ובלשון שלפנינו, במילים היותר ברורות של משה רבנו: "עם קדוש… כי תשמר את מצות ה' אלהיך והלכת בדרכיו" (ט). התואר "קדוש" הולם את העם, בזהירות הראויה, רק כאשר הוא שומר את מצוות אלוהיו והולך בדרכיו.

{פרופסור אסא כשר מתוך אתר 929)

"והיה  כי  תבוא  אל  הארץ":  גורל וייעוד*

מוקדש באהבה לנכדיי התאומים מיכל שחגגה בת מצווה לפני שנה

 ולאביתר שחוגג בר מצווה השנה בשבת פרשת כי תבוא

פנחס לייזר

מי לא מכיר את סיסמת הדגל של הציונות הדתית בעבר: "ארץ ישראל לעם ישראל על-פי תורת ישראל". סיסמה זו שיקפה בצורה נאמנה את השאיפות הלאומיות והרוחניות של הציבור הדתי שאימץ את תפיסת העולם הציונית, להלכה או למעשה. היו בציונות הדתית זרמים שונים וכיווני התמודדות מגוונים שנועדו "להכשיר" עבור ציבור שלומי אמוני ישראל, אידיאולוגיה חילונית ביסודה. (שמואל חיים לנדוי (שח"ל), מנהיגה של תנועת הפועל המזרחי (זוכרים…)  דיבר על "המרד הקדוש") נראה לי שכל מי שעיניו בראשו מבין היום שסיסמה זו – ככל סיסמה כנראה – בעייתית במובנים רבים:

– כאשר מתייחסים לארץ ישראל, לאלו חלקים ממנה מתכוונים? לכולה? ואם-כן, מהי התקופה ההיסטורית הקובעת את גבולותיה? הרי כבר ידועה המחלוקת על אלו חלקים מארץ ישראל חלה קדושה במובן ההלכתי? ומה יהיה גורלם של עמים אחרים היושבים בארץ, בתוך גבולותיה של מדינת ישראל ובשטחים שבשליטתה?

– מיהו עם ישראל? האם נבוא ונאמר שיהודים (על פי תפיסת עולמם) החיים בארץ וחשים ש"ארצנו ארצם, עמנו עמם ואולי במובן מסוים א-לוהינו א-לוהם" (כפרפרזה לדברי רות לנעמי). אותם יהודים המוכנים לשאת את גורלו של העם היהודי על גבם, אך אינם בדיוק יהודים על-פי ההלכה, אין להם חלק ונחלה בישראל? ומהו מעמדו של היהודי (בהגדרה זו או אחרת) שאינו עולה לארץ מסיבות שונות? ומה מקומם של אזרחים ישראלים המזדהים כישראלים לפי תפיסת עולמם, אבל לאו דווקא כיהודים?

– האם אנחנו באמת מתכוונים שחוקי תורת ישראל על-פי הבנתם ההלכתית יאומצו  על-ידי העם היהודי היושב בציון? אם אכן כן, האם יש היום קונצנזוס לגבי מי מוסמך לקבוע הלכה עבור כולם? האם לאור העובדה שרוב רובו של העם היהודי בארץ ובתפוצות אינו רואה עצמו מחויב להלכה, יש לחשב מסלול מחדש ולחשוב על מקומה של תורה בחברה הישראלית?

ברור לנו היום שהמציאות  היא מורכבת: חלק גדול מעם ישראל אינו נאמן לתורת ישראל, במובנה ההלכתי. רוב רובו של העם היהודי אינו חי בארץ ישראל, מתוך בחירה. בארץ ישראל עצמה חי, בנוסף לעם ישראל, עם אחר בעל שאיפות לאומיות ויש ביננו אזרחים רבים שאינם יהודים ע"פ ההלכה, שזהותם העצמית לפי השקפת עולמם הינה יהודית.

מציאות מורכבת זו מחייבת אותנו להתבונן ולדרוש את תורת ישראל כדי שזו תוכל להיות עבורנו "תורת חיים" ויקוים בה "וחי בהם", ולא, חלילה, "שימות בהם". הדבר מתחייב כפל כפליים בשל היותנו מחויבים למהות הדמוקרטית של מדינת ישראל.

פרשתנו מתחילה בציוויים שניתנו לבני ישראל בהיותם במדבר לקראת כניסתם לארץ ישראל. פרק כ"ו מתחיל באמירה הנפלאה: "והיה  כי  תבוא  אל  הארץ  אשר  ה' א-להיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה." ומיד בפסוק ב' מצווים אנו על מצוות הביכורים, וזו לשון הפסוק:

"ולקחת  מראשית  כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר  ה' אלהיך  נתן  לך  ושמת  בטנא  והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם."

קריאה מדוקדקת של שני פסוקים אלו מצביעה על קשר ברור בין הכניסה לארץ לבין מצוות הביכורים. ניתן גם לראות בכך מעין כותרת ומבוא להמשך המלמד על קשר ברור בין הכניסה לארץ לבין קיום המצוות בכלל. סמיכות זו כשלעצמה  איננה מסבירה לנו את מהות הקשר, והספרות המדרשית והפרשנית מציעה אפשרויות שונות לגבי קשר זה.

רבי אפרים מלונטשיץ, בעל פירוש "כלי יקר" מביא הסבר מעניין להצמדת פסוק ב' (הבאת הביכורים) לפסוק א' ולשימוש בביטוי "וירשתה וישבת בה" וזו לשונו:

"והיה  כי  תבוא אל הארץ וגו': לא מצינו לשון וירשתה וישבת  בה  כי אם כאן ובפרשת המלך, לפי שאחר ישיבה וירושה   ישמן   ישראל   ויבעט  וישאלו  להם  עניני שררות  ככל  הגויים.  כך  בפרשת  ביכורים  היתה הכוונה להכניע  רום  לבבם אשר אחר ירושה וישיבה ישיאם לבם לומר כי להם הארץ ובחרבם ירשוה וישכחו את ה'   שאמר הכתוב: 'והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך  נחלה.'  כי  באמת  לא בתורת ירושה אתה בא אל הארץ. אבל מה הארץ נתונה לך  במתנה  על  מנת  להחזיר אליו גמולו ולשמור כל מצותיו ולבבך לא כן ידמה אלא וירשתה שתחזיק בה כיורש,  כאילו  היא  ירושה  לך  מאבותיך  וישבת בה כתושב.. וכל זה יביאך לידי רום שתשכח את ה', על כן אנכי מצוך מצות הביכורים. וכן פירש הרמב"ם שעיקר טעם מצוה  זו ההכנעה וההשתעבדות אל השי"ת." (כלי יקר דברים  כו , א)

על-פי תפיסה זו, מלמדת אותנו התורה שכניסתנו לארץ ושליטתנו בה עלולה מטבע הדברים להגביר ולהעצים בתוכנו מגמות של יוהרה וגבהות-לב והמצוות הקשורות להבאת הביכורים ולשלטון המלך ("לא ירום לבבו") נועדו לרסן מגמה זו.

הרש"ר הירש מרחיק לכת עוד יותר ורואה בארץ ובנכסיה אמצעי לעבודת ה' וזו לשונו:

"שלושת המעשרות מורים לנו שעלינו לנצל את נכסינו החומריים למטרות שהותוו להן בידי ה', והרי אלו מטרות הרוח, הגוף ושלום הרֵע. בתורה נאיר את עיני רוחנו (מעשר ראשון), בטהרה מוסרית נטפח את גופנו (מעשר שני), ובהתמסרות הנובעת מתחושת החובה נקדם את שלום רֵעֵנו (מעשר עני)…עלינו לבנות חיי עם שהגשמת המטרות האלה היא תמצית כל שאיפתו החומרית. כך נהיה משוחררים מכל אנוכיות ונקיים מכל השחתה מוסרי, וחיינו יהיו בריאים ומושלמים מבחינה אנושית." (מתוך פירוש הרש"ר הירש על  דברים  כ"ו, ט"ו).

אין ספק שחזונו זה  של הרש"ר הירש על חברה "בריאה" שונה בתכלית השינוי מחזון ה"נורמליות" המגולם ב"גנב עברי" וכו….^[1]

בפרשה מוזכרים תנאי הברית בין הקב"ה לעם ישראל, הקללה והברכה, הגמול והעונש, אך באופן מפתיע, מסתיימת הפרשה בפסוק (כ"ט, ח): "ושמרתם את הברית הזאת ועשיתם אֹתם, למען תשכילו את כל אשר תעשון". הפסוקית " למען תשכילו את כל אשר תעשון" אינה ברורה וחד-משמעית. לכאורה, ע"פ פשוטו של מקרא, שמירת הברית מובילה ל"תשכילו את כל אשר תעשון".

חז"ל מפרשים את הביטוי כדלהלן:

"א"ר   יהושע   בן   לוי:  דבר  זה  כתוב  בתורה  ושנוי בנביאים  ומשולש בכתובים: כל העוסק בתורה, נכסיו מצליחין   לו.   כתוב   בתורה,   דכתיב   {דברים  כט}'ושמרתם   את  דברי  הברית  הזאת  ועשיתם  אותם, למען  תשכילו  את  כל  אשר  תעשון' "(בבלי עבודה זרה  יט, ע"ב

לכאורה, קיימת ע"פ הבנה זו,  הקבלה בין "להשכיל" לבין "להצליח". והדברים תמוהים. ואכן, הרש"ר הירש מעיר (כפי הנראה בתגובה לפירושים מעין אלו):

"למען  תשכילו  את  כל  אשר  תעשון': נראה לנו שאין כל סיבה – בשום מקום במקרא – לפרש את "השכיל" בהוראת הצלחה. המשמעות הטבעית של הפעלת השכל והתבונה מספיקה בכל מקום. פירוש "השכיל דרך" הוא בכל המקרא: להכין צעדו בתבונה, ללכת בתבונה." (הרש"ר הירש  דברים כ"ט, ח)

ובעל פירוש "כלי יקר", גם הוא, מבין ש"להשכיל דרך" הוא תוצאה של שמירת הברית.

'ושמרתם  וגו  ועשיתם  אותם  למען תשכילו את כל אשר  תעשון': לפי שמצוה גוררת מצוה (אבות ד ב), על כן  אמר  שמצוה אחת גורמת שתשכילו את כל אשר תעשון,  כי  כל  אחת  גוררת  חברתה  וז"ש (שם ד ב) ששכר  מצוה מצוה וז"ש ושמרתם ועשיתם אותם כי השמירה   תגרור  העשיה  ושכר  העשיה  הוא  למען תשכילו עוד להבא את כל אשר תעשון. (כלי יקר על דברים כט, ח)

והיטיב לבאר זאת בעל "ייטב פנים" (הרב יקותיאל יהודה טייטלבוים), בבואו לפרש את הרמב"ם  (הלכות תשובה והקדמה לפ' חלק)

"ואמרו חכמים: לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך כך בא לשמה,   לפיכך כשמלמדין את הקטנים והנשים ועמי הארץ   אין  מלמדין  אותן  אלא  לעבוד  מיראה  של עונש, וכדי  לקבל  שכר  עד  שתרבה  דעתן  ויתחכמו ויעבדוהו מאהבה.  ובזה דרשתי סמיכות שאחר דברי התוכחה   אמר   (דברים  כט  ח)'ושמרתם  את  דברי הברית  הזאת  ועשיתם אותם' דייקא, כמ"ש הרמב"ם שם  עושה  האמת  בשביל  שהוא  אמת, ולא בשביל פרס  או מיראה של עונש, למען תשכילו את כל אשר תעשון ,כלומר שהעשיה יהיה בכח השכל שבמוח ולב."

ייתכן שמתאפשרת קריאה של פרשת "כי תבוא" ברבדים שונים ואולי מדברת התורה במושגים שונים של "לשמה" ו"שלא לשמה" לאנשים שונים: ה"עונש" וה"שכר" נועדו ללמֵד (כדברי הרמב"ם בהקדמה לפ' חלק וכדברי בעל "ייטב פנים") את "קטני האמונה" לעבוד "מיראה".

ייתכן שכל אחד מאתנו נמצא לעתים בשלב של "עבודה מיראה" וזקוק לתמריצים חומריים ומוחשיים כדי לדבוק בדרך הנכונה. אך ביסודו של דבר, נראה שהכניסה לארץ, החיים בה, האפשרות להגן על תושביה, והאפשרות ליהנות מפירותיה ונכסיה אינם פרס או מטרה בפני עצמה. נראה שהדברים מכוונים אל תשתית של חיים לאומיים, אנושיים ונורמליים, המשמשים אתגר ליצירת חברה המושתתת על אדני הצדק והמוסר, תוך כדי התמודדות עם מציאות מורכבת. לשם כך, מן הראוי שיתקיים בנו "להשכיל את כל אשר נעשה" וכדברי הרש"ר הירש "ללכת בתבונה".

פנחס לייזר, לשעבר עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג

*גרסה קודמת של דבר תורה זה פורסמה בגיליון כי תבוא בשנת תשנ"ט

הברכה והקללה – הכל תלוי בנקודת המבט

…ההר הוא נקודת ציון טעונה, במקורות היהדות ובדתות אחרות. הוא גבוה, ועל כן נתפס כקרוב אל ריבונו של עולם. יעד העקדה הוא אחד ההרים, יעד יציאת מצרים הוא ההר. ריבונו של עולם נגלה למשה על ההר, המבשר העתידי ייגלה מההרים.

מעבר להיות ההר גבוה ובכך רוחני, הוא מאפשר זווית ראייה חדשה – רחבה יותר.

…ההבנה שהמראה תלוי בזווית הראיה, מובילה למודעות עד כמה המבט רופף ועלול לטעות. שתי זוויות הראייה – גריזים ועיבל – מורות: אין מוחלט. יש מבט של ברכה, ומבט של קללה, עין טובה ועין רעה – ואין הדבר תלוי אלא בנו, על איזה הר נבחר לטפס.

(משה מאיר, מאתר כיפה)

פיצוי על הקללה

ובנית שם מזבח לה': לפי שלא יקשה בעיניהם לאותם שעומדין בהר עיבל, ציווה לעשות המזבח בהר עיבל, ולזבוח עליו זבח שלמים ולשמוח שם, שיהיו להם סעד, שהם עומדים אצל המזבח ומקום השמחה, דכתיב: וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך, כי שם תהא שכינה שורה עמהם.

(בכור שור דברים כז ה)

ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך

כי סגולת מצות בכורים להורות לאדם מדת ההסתפקות ולא יתקנא בחבירו כלל וכולם שווים לטובה כי מי שיש לו שדות הרבה הביא מכל שדה בכורים ומי שלא הי' לו רק שדה אחת לא הביא רק משדה אחת עכ"ז המצוה הזאת שיהי' שמח בחלקו כי הש"י נתן לו זאת ובודאי לא נצרך לו יותר. וז"ש במס' אבות איזהו עשיר השמח בחלקו. שהאדם צריך להאמין שכל מזונותיו ועשרו הכל בהשגחת הבורא ב"ה ע"כ לא יהי' לו קנאה על חבירו כי אין זה חלקו ומה שהוא צריך יש לו ובודאי לא נצרך לו יותר. וז"פ וישם לך שלום שיהי' אצלו הכל שלימות בלי חסרון ולא ירצה עוד רק מה שיש לו הוא די.

(תפארת שלמה, פרשת כי תבוא)

[1] מייחסים לביאליק  היגד שנהיה עם נורמלי כאשר יימצאו בתוכנו גנב עברי ראשון, זונה עברייה, שופט עברי. כוונת המסתפקים בכך היא שנהיה פשוט עם ככל העמים . ליבוביץ אמר פעם שאיננו מאוכזב כלל ממדינת ישראל, כי כל מה שרצה הוא לא לחיות תחת "עול הגויים". לעומת זאת, הרש"ר הירש, שכידוע לא תמך בתנועה הציונית, חשב שהמדינה העתידית צריכה להיות חברת מופת.