בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב, וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר

מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד,

 וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה.

(דברים כ"ח, ס"ז)

בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב (דברים כח, סז), בְּבָקְרָהּ שֶׁל בָּבֶל תֹּאמַר מִי יִתֵּן עַרְבָּהּ. בְּבָקְרָהּ שֶׁל מָדַי תֹּאמַר מִי יִתֵּן עַרְבָּהּ, בְּבָקְרָהּ שֶׁל יָוָן תֹּאמַר מִי יִתֵּן עַרְבָּהּ, בְּבָקְרָהּ שֶׁל אֱדוֹם תֹּאמַר מִי יִתֵּן עַרְבָּהּ. דָּבָר אַחֵר: בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב, בְּבָקְרָהּ שֶׁל בָּבֶל תֹּאמַר מִי יִתֵּן עַרְבָּהּ שֶׁל מָדַי, וּבְבָקְרָהּ שֶׁל מָדַי תֹּאמַר מִי יִתֵּן עַרְבָּהּ שֶׁל יָוָן, וּבְבָקְרָהּ שֶׁל יָוָן תֹּאמַר מִי יִתֵּן עַרְבָּהּ שֶׁל אֱדוֹם. לָמָּה, מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה.

 (אסתר רבה, פתיחתא ב)

מי יתן ערב – בתלמוד דרשו ערב של ממש, וכן בוקר של שחרית העבר, אולם כפי הפשט בזמן העתיד ידבר, כי כן דרך העומדים בצרה שיקוצו בזמן ההווה, ויתאוו על העתיד אולי ישתנה מצבם הרע, וכפל הלשון בבוקר ובערב, לומר שלריק יתאוו בבוקר אל הערב, שהרי בבוא הערב ישובו לכסוף אל הבוקר.

 (רבי יצחק שמואל רג'יו שם, שם)

תרתי דסתרי

רבותי! כולנו שעמנו עכשיו את הברכה מפורש יוצא מפי החזן: "ברוך אתה ד', אלקינו מלך העולם, שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה", וחושב אנכי, כי לא רק כל האזנים הנמצאות במקום הזה שמעו יחדיו ברכה אחת, אך גם כל הלבבות שבכאן הרגישו יחדיו הרגשה אחת, הרגשת חיל ורעדה, רעד ורטט בעתה ופלצות בכל הגוף, בכל הרמ"ח אברים ושס"ה גידים, בכל חדרי הנשמה שבנו.

הה! מה נורא ואיום הוא הדבר הזה, ה"שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה", הלא המה כמעט תרתי דסתרי, שני הפכים בנושא אחד, חיים בזמן הזה, ואיזו חיים אפשר להיות בזמן הזה, בעת שחייך תלוים לך מנגד, בעת שבערב תאמר, מי יתן בוקר ובבוקר תאמר, מי יתן ערב, בעת שאין לך יום שאין קללתה מרובה מחברתה, בעת שהננו עומדים בכל השנה בשאלה איומה לפני הקב"ה, שאלת "הכלה אתה עושה לשארית ישראל?".

 (הרב משה אביגדור עמיאל: דרשות אל עמי, ימים נוראים ל"ב, ערב יום הכיפורים תר"פ)

"באר היטב" – משמעויות והשתמעויות

רבקה גינתון-ברנר

פרשת כי תבוא כוללת נושאים כבדי-משקל והרי-גורל, לטוב ולרע, הנוגעים לחייו ולחובותיו של עם ישראל בארץ שהוא עומד על מפתנה; מצוות מקרא ביכורים ווידוי מעשר, כתיבת התורה על אבני המזבח, מעמד הברכה והקללה, ברכת השפע וההצלחה המובטחת עם קיום המצוות וכנגדה הרשימה הארוכה והמבעיתה של הקללות העלולות לחול על העם החוטא; כל אלה נאמרים במסגרת הברית המחודשת הנכרתת עם דור באי הארץ בערבות מואב.

בתוך המכלול הזה צד את תשומת לבי צמד מילים, שלכאורה ובמבט ראשון, אין פשוט ונהיר ממנו. ואולם, לאחר עיון ולימוד, מתברר שהוא צופן בתוכו סוגייה מרתקת, רבת פנים ושנויה במחלוקת, שבמסגרת מצומצמת זו שלפנינו, נוכל להאיר רק כמה משמעויות והשתמעויות שלה, ובדרך קיצור.

בפרק כ"ז, ח' מצטווה העם: "וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב". הפועל "באר" מופיע פעמים ספורות בלבד במקרא. משמעותו הראשונית היא, ככל הנראה, חקק, חפר (ע"פ הערבית) ולפיכך יש להבין שההוראה לבני ישראל היא לכתוב, לחקוק את הדברים בכתב ברור וקריא. כך נוקטים אבן עזרא וגם ר' יוסף בכור שור: "שהכתיבה תהיה ברורה ומפורשת", "שיהיו האותיות נראות ונקראות היטב והלשון מפורש". ואולם, כבר במקרא יש לפועל הוראה רחבה יותר (לקוחה מן האכדית) והיא המשמעות הרווחת: הסבר ופירוש לשם הבנת העניין. כך עולה מתרגום אונקלוס לפסוקנו: "באר היטב – פריש יאות", וכן מדברי המפרשים על הפסוק הידוע בדברים א, ה: "בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר" – "הואיל לבאר את מה שחשב שיפול בו ספק אחרי מותו" (ספורנו) או "והנה משה החל לפרש לבנים שנולדו במדבר" (אבן עזרא). עד כאן מה שנראה כפשוטו.

המהלך המעניין והמפתיע, שננסה לעקוב, בקצרה, אחרי משמעויותיו הפרשניות והרעיוניות, מתחיל עם העיון בדברי רש"י ובמקורות שהוא מיוסד עליהם. על המילים "באר היטב" אומר רש"י "בשבעים לשון" (בדרך זו הוא מפרש גם את הפסוק בדברים א', ה'). כלומר, ההוראה שניתנה לישראל היתה לתרגם ולכתוב את דברי התורה בלשונות אומות העולם. לאמיתו של דבר, ההבנה של פירוש כתרגום מופיעה כבר ביחס לפעולתו של עזרא; על הפסוק "ויקראו בספר בתורת האלוהים מפרש ושום שכל ויבינו במקרא" (נחמיה ח', ח'), אומרת הגמרא, מפרש – זה תרגום (מגילה ג', ע"א). עזרא צריך היה לתרגם את התורה ללשון המדוברת והרווחת בפי העם (ארמית) כדי שיבינוה, מכיוון שהעברית נשתכחה. ואולם, במקרה שלנו נאמר "בשבעים לשון", והשאלה, למי מכוונים הדברים ולשם מה, חייבת להישאל.

יסודם של דברי רש"י, ככל המסתבר, במה שמובא במשנה סוטה (ז', ה') ובמקורות המשתלשלים ממנה. תוך כדי עיסוק בסוגייה מהם הדברים הנאמרים בכל לשון ומהם בלשון הקודש בלבד, מתארת המשנה את מעמד הברכות והקללות, את בניית המזבח והכתיבה על גבי האבנים, וזו לשונה: "וכתבו עליו את כל דברי התורה בשבעים לשון, שנאמר (דברים כ"ז, ח') באר היטב". מגרסת המשנה כשלעצמה אין מתחייבת מסקנה הכרחית אחת; ניתן לסבור שהתרגום לשבעים לשון מכוון לעם ישראל בפזוריו ואפשר להניח שהוא מכוון לאומות העולם; אפשר גם שמשתקפת כאן תפיסה לשונית לפיה היתה התורה צריכה להתנסח בכל הלשונות כדי שיתמצו ויתממשו כל המשמעויות, הגוונים והרבדים הגלומים בה.¹

והנה אנו מוצאים, שהמסורת או המקורות המובאים בתוספתא (סוטה ח', ו'-ז') וכן הדוברים בדיון המתפתח בעקבותיו בגמרא סוטה (בבלי לה, ע"ב; לו, ע"א), מעלים את הרעיון המפתיע, שדברי התורה נכתבו על האבנים בשבעים לשון על ידי באי הארץ כדי שאומות העולם, ובתוכן עמי כנען, יוכלו להעתיק את התורה וללומדה (!) אלא שהם לא קיבלוה ונענשו. הקולות הנשמעים במקורות הללו פרדוקסאליים. מצד אחד, מציעים את התורה (כולה, חלקה, או אזהרות מסוימות בלבד – נחלקו הדעות בעניין) בגלוי ובבירור לעמי כנען, ומצד שני, ובאותה נשימה כמעט, מצהירים על סירובם לקבלה ועל העונש הצפוי להם בשל כך.

ואלה דברי ר' יהודה בתוספתא: "על אבני מזבח כתבוה. אמרו לו: היאך למדו אותן אומות העולם את התורה? אמר להן: מלמד שנתן המקום בלב כל אומה ומלכות ושלחו נטורים (סופרים) שלהם והשיאו (העתיקו) את הכתב מגבי אבנים בשבעים לשון. באותה עת נחתם גזר דינן של אומות העולם לבאר שחת". מדברי ר' שמעון במקום משתקפת עמדה סלחנית יותר המשאירה פתח לפרישה מעבודה זרה: "אם אתם חוזרים בכם, אנו מקבלים אתכם".

מכל מקום, מתברר שזו עמדה מפתיעה. ידוע ומפורסם המדרש על שחזר הקב"ה עם התורה על כל אומות העולם ולא קיבלוה עד שנתנה לישראל בהר סיני (מדרש תנחומא, שופטים ט׳, א). והנה מסתבר מן המקורות הללו, בתוספתא ובגמרא, שהמהלך לא נסתיים שם. לדידם, עם הכניסה לארץ נעשה ניסיון נוסף להציע או לגלות את התורה לעמים באמצעות התרגום לשבעים לשון!

ואנו תוהים על הבסיס, המניע או ההסבר לרעיון המובע במסורות אלו. מחברת המאמר שהזכרנו לעיל מציעה, שהמניע הוא הצדקת המשפט האלוקי; רק כך, היא טוענת, יכולים החכמים להצדיק את עונשם של עמי כנען; אלה ידעו את התורה, הכירו את החוקים, ודחו אותם, ולכן ההרשעה והעונש מוצדקים. אפשרות אחרת היא לראות את הפסוק שלנו בהקשרו הרחב יותר ולחפש פשר או הסבר בפסקה הקודמת.² שם נאמרים הדברים הבאים ביחס לתפקידו ולמעמדו של עם ישראל: "וה' האמירך היום להיות לו לעם סגלה… ולתתך עליון על כל הגוים… ולהיתך עם קדש לה'" (כ"ו, י"ח-י"ט). מושגים אלה של עם סגולה, עליונות וקדושה ביחסו של עם ישראל לעמים עתידים, כידוע, להיטען במטענים מורכבים וסותרים ולהתפרש בדרכים שונות ומנוגדות במהלך ההיסטוריה; בעלות ייחודית על התורה או שותפות, פתיחות או סגירות, שליחות אוניברסלית, או שימור והתכנסות עצמית – על אלה תתגלע המחלוקת.

האם רשאים אנו לומר, שמשהו מן המורכבות או הניגודיות הזו נחשף כבר בקולות שמשמיעים לנו חכמינו במקורות התנאים והתלמודיים על תרגום התורה לשבעים לשון עם הכניסה לארץ ישראל ומול אתגר העמידה מול עמי כנען?

מכל מקום, מן הראוי לסיים בכמה מדבריו של הרש"ר הירש לפסוק המעצימים, כמובן, את המגמה האוניברסליסטית: "ולמדו מכאן שהעתק זה של התורה כלל גם תרגום לצורך הבנת אומות העולם… מראש הוא [עם ישראל] ראה את שלימותו בהבאת גאולה רוחנית ומוסרית לכלל האנושות ועם כניסת התורה לארץ ישראל כבר החלה ישועת העתיד של כל העמים".

1. כך מובא במאמר: Katell Berthelot, The Torah Between Revelation and Concealment in Rabbinic Traditions Pertaining to the Conquest of the Land of Canaan ותודה מרובה לד"ר מאיר בן שחר שהפנה אותי למחקר מאלף זה.

2. תודתי נתונה לרב אדוארד פלד שהעמידני על ההקשר הזה.

רבקה גינתון-ברנר עוסקת בהוראת מבוגרים

"הגֵר מביא וקורא": ההצטרפות לברית איננה עניין ביולוגי אלא הכרעה רצונית

הגֵר מביא וקורא, שנאמר לאברהם 'אב המון גוים נתתיך' הרי הוא אב כל העולם כולו שנכנסין תחת כנפי שכינה, ולאברהם היתה השבועה תחלה שיירשו בניו את הארץ…

 (משנה תורה לרמב"ם, הלכות בכורים ד, ג)

הגיעו אלי שאלות מרנא ורבנא עובדיה המשכיל המבין גר הצדק, ישלם ה' פעלו ותהי משכורתו שלימה מעם ה' אלוהי ישראל, אשר בא לחסות תחת כנפיו. שאלת על עסקי הברכות והתפילות, בינך לבין עצמך או האם תתפלל בציבור, היש לך לומר: "אלוהינו ואלוהי אבותינו", "ואשר קדשנו במצוותיו וציונו", "ואשר הבדילנו", "ואשר בחר בנו" וכל כיוצא באילו העניינים. יש לך לומר הכול כתקנן, ואל תשנה דבר, אלא כמו שיתפלל כל אזרח מישראל כך ראוי לך לברך ולהתפלל, בין שתתפלל ביחידי, בין שתהיה שליח ציבור. ועיקר הדבר, שאברהם אבינו לימד כל העם והשכילם והודיעם דת האמת, וייחודו של הקדוש ברוך הוא, ובעט בעבודה זרה, והיפר עבודתה, והכניס בנים רבים תחת כנפי השכינה ולימדם והורם, וציווה בניו ובני ביתו אחריו לשמור דרך ה'… לפיכך, כל מי שנתגייר עד סוף כל הדורות וכל המייחד שמו של הקדוש ברוך הוא כמו שהוא כתוב בתורה, מתלמידיו של אברהם אבינו עליו השלום הוא, ובני ביתו הם כולם.

 (מתוך תשובת הרמב"ם לעובדיה הגר)

"וירֵעו אותנו המצרים"

ואומרו 'וירעו אתנו המצרים וגו", פירוש שבאמצעות יסודות האדם גרמו גם לנפש להרשיע כמותם, והוא אומרו וירעו אותנו, פירוש עשו אותנו רעים כמותם, כי המזג כשיסריח ימשיך אליו רצון הנפש.

 (אור החיים דברים כו, ו)

'וירעו לנו' מיבעי, כמו דכתיב בפ' חוקת, אלא הפירוש "וירעו אותנו המצרים": עשו אותנו לרעים ולכפויי טובה, עד חשדו ואמרו "ונוסף גם הוא על שונאינו…", מה שלא עלה על דעת ישראל. והסיבה לזה היה בעוון ישראל כמבואר בפרשת ברית בין הבתרים, שמרוב שלווה בקשו המה להשכיח שם ישראל מהם, וגם זה בכלל "וירעו אותנו" שעשו אותנו רעים לה'.

("העמק דבר" לנצי"ב דברים כו, ו)

אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

(דברים כז, יט)

כי אין לו עוזר, וכן יתום ואלמנה, והנה גם הוא בסתר, אבל אם יטה הדיין משפט אחרים יערערו עליו ויפרסמוהו, והגר היתום והאלמנה אין להם כוח.

(ריש"ר רג'יו שם, שם)

…והנה מתפרש אלמנה שהיא אלמנת גר, ולא נתגיירה אלא בשביל אישה, משום הכי כשנתאלמנה, חוזרת מדרך היהדות וצריכה יסור (הדרכה והכוונה), ומכל מקום אסור להטות משפטה.

(העמק דבר שם, שם)

על פי ההקשר, זה הוא אפוא הרעיון של הארורים האלה: "ארור" – לא תצלח דרכו של אדם העושה אחד מאלה: הוא מתחזה כלפי חוץ כמי שדבק בה', אך בחשאי הוא כופר במציאותו ובהנהגתו הבלעדית של ה': כלפי חוץ, הוא נוהג כבוד באביו ובאמו, אך בסתר לבו הוא מתנשא עליהם בזלזול; בעיני הבריות הוא שומר על שמו הטוב כאדם ישר, אך באין רואים הוא מצמצם את תחומו החוקי של רעהו כדי להפיק תועלת לעצמו; באזני חכמים ופקחים הוא מדבר בהתלהבות על עזרה לזולת, אך הוא ממיט שואה על עוורים וקצרי ראייה; הוא מכניע את עצמו בפני גדולים וחזקים, אך הוא נמנע מלקיים את חובתו האנושית כלפי חלשים וחסרי ישע… בקהילתו רוחשים לו אמון בלתי-מוגבל, אך הוא מנצל אותו לרעה על ידי שחיתות במסתרים…

 (הרש"ר הירש שם, שם)

"והלכת בדרכיו": אין לתרץ זלזול במצוות בין אדם לחברו על-ידי "דבקות בה'"

'תשמר את מצות ה' אלהיך והלכת בדרכיו' (דברים כ"ח ט') בדרכי שמים – מה דרכי שמים, רחום ורחמן על הרשעים ומקבלן בתשובה, כך אתם תהיו רחמנים זה על זה. דבר אחר: מה דרכי שמים חנון נותן מתנות חנם ליודעין אתו ולשאין יודעין אותו, כך אתם תנו מתנות זה לזה. ד"א: מה דרכי שמים ארך אפים מאריך רוחו עם הרשעים ומקבלן בתשובה, כך תהיו אתם מאריכין פנים זה לזה לטובה ואל תהיו מאריכין פנים זה לזה לפורענות. דבר אחר: מה דרכי שמים רב חסד מטה כלפי חסד, כך אתם תהיו נושאים פנים כלפי טובה לעשותה יותר מן הרעה.

(תנא דבי אליהו רבא פרשה כד)

ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים, שנאמר 'והלכת בדרכיו'. כך למדו בפירוש מצוה זו: מה הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון. מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום. מה הוא נקרא קדוש, אף אתה היה קדוש. ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכנויין "ארך אפים ורב חסד צדיק וישר תמים גבור וחזק" וכיוצא בהן להודיע שהן דרכים טובים וישרים וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו.

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות דעות א, ה-ו)

"יקימך ה' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך, כי תשמור את מצות ה' אלהיך והלכת בדרכיו": "כי תשמור" באופן שמי שרוצה להתנהג בקדושה ודביקות לא יחפוץ להבדל ממעשה המצוות, שלפעמים הם מסירים הדבקות, אבל מכל מקום, ההכרח לשמור המצוות, בין השייכים לשמים בים השייכים לאדם ולחברו, והיינו "והלכת בדרכיו": מה הוא רחום, אף אתה רחום וכו… וכבר נתבאר בפרשת ציצית אזהרה זו שלא יהי מנהג קדושה וחסידות מסיר ממעשה המצוות אפילו מה שבין אדם לחברו…ויש כמה מצוות שאי אפשר לעשותם בשעת דבקות, ומכל שכן 'והלכת בדרכיו' שהוא עסקי בני אדם, ועל כן יסיח דעת בשעת מעשה מקדושה, מכל מקום יקימך ה' לעם קדוש, ומיד אחר המעשה תשיג הקדושה והדביקות כמו שהיה תחילה…

(העמק דבר כח, ט)