וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה

 וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ.

וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ

 אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ

נֹתֵן לָךְ

 וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל

הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. (דברים כו, א-ב)

'מראשית

כל פרי האדמה' – חינוך לענווה ולנדיבות ומאבק בזחיחות הדעת

כל הרֵאשיות נועדו לאל כדי שתושרש מידת

הנדיבות ותמעט הרעבתנות לאכול ולהרוויח… במקרא ביכורים יש גם מידת הענווה, כי

הוא אשר נוטל את הסל על כתפיו. יש בזה הודאה בחסד ובטוּב שהאל מעניק, כדי שהאדם

יֵדע שחלק מעבודת ה' הוא שיזכיר את מצבי מצוקתו בשעה שירווח לו. מטרה זאת מודגשת

הרבה בתורה: 'וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים' (דברים ה', 15) מפני

שחוששים מן התכונות המפורסמות אצל כל מי שחונך ברווחה, כלומר, היוהרה, זחיחות הדעת

והזנחת הדעות הנכונות: 'פן תאכל ושֹבעת ובתים טֹבים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך

יִרביֻּן, וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר לך ירבה, ורָם לבבך ושכחת את ה' אלהיך

המוציאך מארץ מצרים… ואמרת בלבבך: כֹחי ועֹצם ידי עשֹה לי את החיִל הזה (שם, ח',

12-17). והוא אמר: 'וישמן ישֻרוּן ויבעט [שָמַנְתָּ, עָבִיתָ, כָּשִׂיתָ, ויטֹש

אלוה עשֹהו, וַיְנַבֵּל צור ישֻעתו' (שם, ל"ב, 15). בגלל חשש זה ציווה

על מקרא ביכורים בכל שנה לפניו יתעלה ובנוכחות שכינתו.

(רמב"ם: מוהר

נבוכים ג, לט – תרגום מיכאל שוורץ)

לכבוד

בתי, טליה, ואהוב ליבה אבישי הורוביץ,

 שיבואו בברית הנישואין השבוע.

"היום הזה נהיית לעם"

בנימין סגל

"אחת דבר אלוהים, שתים זו שמעתי" (תהילים ס"ב: י"ב)

בפרשתנו, לקראת ניסוח הברכה הקללה ולקראת סוף נאומו השני של

משה, נתקלים אנו, בפסוק מרשים… ובעייתי: "וידבר משה והכהנים הלוים אל כל

ישראל לאמר: הסכת ושמע ישראל – היום הזה נהיית לעם לה' אלוהיך". נתרכז בשלושה

קשיים בפסוק זה.

"נהיית". למרות הפתיחה "אל כל ישראל" פונים אל

היחיד, "נהיית". והרי צריך היה להיות "נהייתם", פניה לאותו

כלל שמתגבש להיות עם. למה הפנייה היא ליחיד? ואם תאמר ששינויים כאלה קיימים בתורה

לרוב, ואין לייחס לכך משמעות, תבוא פרשת ניצבים ותוכיח. שם כל נאום הפתיחה הוא

בלשון רבים – "אתם ניצבים היום כלכם וכו'" – חוץ משני הפסוקים (י"א,י"ב) שדווקא מקבילים לענייננו – "למען הקים

אותך לו לעם". ככל הנראה, הפניה ליחיד בעניין היותנו לעם הייתה מכוונת,

ואומרת דרשני.

"היום הזה" – הביטוי מאתגר, במיוחד בצורתה המודגשת – לא רק

"היום", אלא "היום הזה". אומנם, אין פלא בהופעת המלה

"היום". ספר דברים, הבנוי על נאומי משה, חוזר על המלה הזאת יותר מכל ספר

אחר בתנ"ך. הבעיה היא זיהויו של היום. אע"פ שמשה מתאר בפרק זה את חידוש

הברית לעתיד בהר גריזים ובהר עיבל, וכבר תאר את יום נאומו עצמו כאילו הוא היה יום

מסירת המצוות (כ"ו:ט"ז), בכל זאת הפיכתם של בני ישראל לעם כבר מיוחסת בתורה לאירועים הרבה יותר

מרשימים בעבר, הרי לגבי יציאת מצרים נאמר (בספר דברים! – ד, כ): "ואתכם לקח ה' ויוצא אתכם מכור הברזל

ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה", ושירת הים מזכירה את "עמך זו

קנית". גם מטרת היציאה תוארה קודם לכן: "ולקחתי אתכם לי לעם" (שמות ו, ז) בנוסף, מעמד הר סיני זוהה גם הוא כרגע התגבשות

העם – "והייתם לי סגולה מכל העמים… ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי

קדם" (שמות י"ט, ה-ו). הבעיה בביטוי "היום הזה" בפסוק שלנו כבר הטרידה את רבי יהודה,

שניסח את שאלתו כך (ברכות ס"ג, ע"ב) "וכי אותו היום ניתנה תורה לישראל? והלא אותו יום

סוף ארבעים שנה היה!"

בתורה, לאחר יציאת מצרים ומעמד הר סיני, רבים הם

השימושים במונח "עם" עבור בני ישראל. לאור כל זאת, איך כתוב כאן "היום

הזה נהיית לעם", בלי כל הסבר נוסף? פירוש מודרני אחד, "עץ חיים", מסביר את העניין כך: "היו גישות

שונות לתיארוך היות בני ישראל לעם ה'". הסבר סתמי זה אינו מספיק, כי איך שלא

יהיה, האזכורים האלה נמצאים יחד בתורה. ברור שלפי התורה משה רבנו דיבר על "היום הזה" כשגם

יציאת מצרים ומעמד הר סיני היו ברקע. למה התכוון, אם כך?

"הסכת" – מלה שאין לה אח ורֵע בתנ"ך, ומקובל לפרשו

"הקשב" או "שקט" (יש ביטוי מקביל בערבית). כבר ארבע פעמים

בספר דברים משה משך את תשומת לב הקהל בשימוש בביטוי "שמע ישראל". למה

דווקא כאן צריכים תוספת בקשה לשקט ו/או הקשבה?

בעניין היות היחיד לרבים: התורה נכתבה בלשון בני אדם, ובבואנו לפרש את דברי

התורה, עלינו להסתמך גם על ניסיוננו וחוויות חיינו. במקרה דנן, יש באמתחתנו ניסיון

שיכול לשמש, בזעיר אנפין, משל עבור יכולתו של האדם "להיות" חלק ממשהו

גדול ממנו, והמשל הוא חיי הנישואין – "ויהיו לבשר אחד". היחיד, בלי

לוותר על ייחודו, נהפך גם למרכיב שמגדיר משהו אחר, גדול יותר ובמקביל הוא גם מוגדר

על ידי משהו אחר . בכוחנו הדבר, וזהו חלק מההשתהות והיראה שמרגישים כולנו ביום

החופה. ואם היחיד יכול להיות לזוג, הוא – או היא – יכול להיות גם לעם.

אבל גם המשל הוא בעייתי, כי השלֵמות של החופה ניתנת בכל

זאת לתנודות במשך הזמן. מן הראוי אפוא לעדֵן את המשל ולהבהירו דרך עיון בבעיות

האחרות בפסוקנו.

בעניין זיהוי "היום": איזה יום הוא "היום

הזה" ? שלוש הן האפשרויות – ותמיד מן הראוי להניח שאם אנו מוצאים פנים

רבות בתורה, הן היו שם מלכתחילה.

יכול להיות ש"היום" הוא אחד משני ימים

שמזכירים כאן – או היום עליו מדברים, יום הברכה והקללה בהר גריזים ובהר עיבל (כדברי אבן

עזרא – "שיכרת עמך הברית"), או אפילו אותו יום בו משה דיבר (כך לפי גרסה אחת בביקורת המקרא, שמזהה

אותו כיום אמירת "האמרת… האמירך" – כ"ו:ט"ז-י"ט). ואם כך, דברי תורה מצביעים על חזרה בזמן, כעין

מנהרת זמן שדרכה העם חוזר ליציאת מצרים ולמעמד הר סיני. הטענה הסמויה היא שיש

רגעים של אשרור התחייבויות העבר. בעת מצוקה או בעת שמחה (כי הרי מדובר בברכה

וקללה) יש הזדמנות – ואולי אף

דרישה – לשחזר מחדש אותו הרגע בו נוצרה ישות-העל. במקביל למשל הנישואין, ברגעי שיא

חייבים לחוות הבעה חוזרת של התחייבות אישית להיות חלק של משהו גדול יותר.

אבל יש אפשרות שניה. הסעיף

שלנו מופיע לבדו בתורה, מנותק מההמשך, עם רווח סגור לפניו ואחריו (אחרי פסוק

י'). לפי הגישה שאין מוקדם ומאוחר

התורה, יכול להיות שאין קשר למה שמופיע לפני או אחרי המשפט, ולא מדובר ברגע שיא

כלשהו, אלא בכל יום ויום. (וכך כותב רש"י, על סמך דברי רבי יהודה

במסכת ברכות – "בכל יום בעיניך, כאילו באת עמו בברית". רש"י גם כתב

ברוח הזאת בבואו לפרש את המילים "היום הזה אני מצווה אתכם" – "בכל

יום יהיו בעיניך חדשות") לפי

הגישה הזאת למרות שיש ימים "מיוחדים", בכל יום עומדת לפנינו ההזדמנות

ליצור – או חס וחלילה, להרוס – את הכלל, דהיינו, אותו העם שקיים מעבר להיותנו יחידים.

ואם נחזור למטפורת הנישואין – מדובר בתופעה כה חשובה וכה שבירה המחייבת אכפתיות, זהירות

וטיפוח בכל רגע, בכל יום.

כך בכל יום ויום, נוצר העם מחדש, כדברי השיר של אמיר

גלבוע: "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת". איזה כוח נתן הקב"ה

לכל אחד ממנו!

בעניין הקריאה לשקט – משתקף פן שלישי ל"היום

הזה" בשימוש בביטוי "הסכת" (כנראה, "שקט"). יכול

להיות שזהו החיבור המרכזי – היום הזה עליך לשתוק, לפני כל דבר אחר. עליך להפסיק את

הפעילות, לעמוד לרגע מעֵבר לזמן החולף, להתרחק קצת מהרעש מסביב, ולהקשיב באופן

פעיל. זוהי קריאה לחשיבה, למודעות ולהתמסרות רוחנית עליונה, כדי לראות, להבין

ולבנות. התופעה של שינוי מעמד, מיחיד לרבים, בניית ישות שמעבר לגבולות

ה"אני", לא תקרה מעצמה. גם ברגעי שיא – אפילו תחת החופה – על החתן ועל

כלה לחפש אותו רגע של שקט, וגם בכל יום , בדומה לחיי יום יום בנישואין. אנו למֵדים

שאסור להניח שהכל יקרה מאליו – שאנחנו נהיה עם, בין אם נרצה ובין אם לא נרצה, אם

נפעל או לא נפעל. דרושים מאמץ, שיקול דעת ותשומת לב תמידית. וכמו בנישואין, יש שכר

רב לעמלנו.

בעת כתיבת שורות אלו, יכול להיווצר הרושם שלדאבוננו יש

בינינו יחידים ששכחו ש"היום הזה" הם שוב בוחרים להיות לעם, או לפחות את

הציווי וההכרח לבחור בכך. אפילו כשהעם הולך בדרך שאינה רצויה לך, אסור להפעיל כוח ולהרוס

את הכלל. על כל יחיד לחזור לאותו שקט, לשמוע, להקשיב ולזכור שהקריאה "הסכת

ושמע ישראל – היום הזה נהיית לעם לה' אלוהיך" מופנית לכל אחד ואחת מאתנו:

הקריאה להיות גם חלק מהעם, מעבר לעצמך, ולא לנסות לכפות את דעתך על העם. כדאי שנלמד

מחיי הנישואין ; דרך השקט, ההקשבה והנחישות להיות יחד, אפשר לבנות גן עדן עלי

אדמות. הבה נחליט – כל אחד ואחד – להיות לעם, ונתחיל שוב ללכת.

בנימין סגל הוא הנשיא של מלי"ץ, המכונים

לחינוך ציוני יהודי, בירושלים.

"והלכת

בה'"

"יקימך ה' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך, כי

תשמור את מצות ה' אלהיך והלכת בדרכיו": "כי תשמור" באופן

שמי שרוצה להתנהג בקדושה ודביקות לא יחפוץ להבדל ממעשה המצוות, שלפעמים הם מסירים

הדבקות, אבל מכל מקום, ההכרח לשמור המצוות, בין השייכים לשמים בים השייכים

לאדם ולחברו, והיינו "והלכת בדרכיו": מה הוא רחום, אף אתה רחום וכו… וכבר נתבאר בפרשת ציצית אזהרה זו שלא יהי מנהג קדושה

וחסידות מסיר ממעשה המצוות אפילו מה שבין אדם לחברו… ויש כמה מצוות שאי

אפשר לעשותם בשעת דבקות, ומכל שכן 'והלכת בדרכיו' שהוא עסקי בני אדם, ועל כן יסיח

דעת בשעת מעשה מקדושה, מכל מקום יקימך ה' לעם קדוש, ומיד אחר המעשה תשיג הקדושה

והדביקות כמו שהיה תחילה.

(העמק דבר לנצי"ב מוולוז'ין דברים כח, ט)

"וכתבת על

האבנים… באר היטב": בשבעים לשון

"באר היטב" מורה אפוא, שיש לפרש את הדברים

ולקרב אותם אל ההבנה. ולמדו מכאן שהעתק זה של התורה כלל גם תרגום לצורך הבנת אומות

העולם, שכן ישראל הוא רחוק מאותו פרטיקולריזם המיוחס לו על ידי זרים, אלא מראש הוא

ראה את שליחותו בהבאת גאולה רוחנית ומוסרית לכלל האנושות, ועם כניסת התורה לארץ

ישראל כבר החלה ישועת העתיד של כל העמים.

(הרש"ר

הירש דברים כ"ז, ח)

אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

(דברים כז, יט)

כי אין לו עוזר, וכן יתום ואלמנה, והנה גם הוא בסתר, אבל אם יטה הדיין משפט

אחרים יערערו עליו ויפרסמוהו, והגר היתום והאלמנה אין להם כוח.

(ריש"ר רג'יו

שם, שם)

…והנה מתפרש אלמנה שהיא אלמנת גר, ולא נתגיירה אלא בשביל אישה, משום הכי

כשנתאלמנה, חוזרת מדרך היהדות וצריכה יסור (הדרכה והכוונה), ומכל מקום אסור

להטות משפטה.

(העמק דבר שם, שם)

על פי ההקשר, זה הוא אפוא הרעיון של הארורים האלה:

"ארור" – לא תצלח דרכו של אדם העושה אחד מאלה: הוא מתחזה כלפי חוץ כמי

שדבק בה', אך בחשאי הוא כופר במציאותו ובהנהגתו הבלעדית של ה': כלפי חוץ, הוא נוהג

כבוד באביו ובאמו, אך בסתר לבו הוא מתנשא עליהם בזלזול; בעיני הבריות הוא שומר על

שמו הטוב כאדם ישר, אך באין רואים הוא מצמצם את תחומו החוקי של רעהו כדי להפיק

תועלת לעצמו; באזני חכמים ופקחים הוא מדבר בהתלהבות על עזרה לזולת, אך הוא ממיט

שואה על עוורים וקצרי ראייה; הוא מכניע את עצמו בפני גדולים וחזקים, אך הוא נמנע

מלקיים את חובתו האנושית כלפי חלשים וחסרי ישע… בקהילתו רוחשים לו אמון

בלתי-מוגבל, אך הוא מנצל אותו לרעה על ידי שחיתות במסתרים…

(הרש"ר הירש שם, שם)