יוֹלֵךְ ה' אֹתְךָ וְאֶת מַלְכְּךָ

אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ אֶל גּוֹי

אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ

 וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עֵץ וָאָבֶן. (דברים כח, לו)

"ומלוך עלינו אתה ה' לבדך בחסד וברחמים"

וַיַּגֵּד שָׁפָן הַסּוֹפֵר

הַתּוֹרָה וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו.

(דברי הימים ב ; לד, יח–יט)

'ויקרע את בגדיו' – כששמע שהיו קורין (דברים כ"ח) 'יולך ה' אותך

ואת מלכך' וגומר, ודרש בעצמו 'אשר תקים עליך' – העם המליכו, ולא נביא על פי הדבור.

(רש"י שם, שם)

'לא יסור שבט מיהודה' – אין

עניינו שלא יסור לעולם, כי כתוב (דברים כח לו) 'יולך

ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך', והנה הם ומלכם בגולה, אין להם

עוד מלך ושרים. וימים רבים אין מלך בישראל. והנביא לא יבטיח את ישראל שלא ילכו בשבי

בשום עניין בעבור שימלוך עליהם יהודה.

(רמב"ן

בראשית מט , י)

וְהָיָה

(דברים כ"ז)

בין המזרע לישימון

חיים רובינשטיין

המעבר בין לילה ליום. קרני איילת השחר מבקיעים את החשיכה,

מבצבצים במזרח. ברקאי. האפלה נסוגה אט אט, ואודם ההרים

הרחוקים מתלהט והולך. מלבין ומתפשט, מצהיב ומקפל את שמיכת החושך עד היות הכל בוהק.

מעבר. קמעא קמעא. בהדרגה.

וְהָיָה

בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ (דברים, כ"ז,ב') מאבל

השיטים בערבות מואב אל ירדן יריחו. מעבר מהמדבר, מארץ ישימון אל ארץ זרועה. מהריק,

האין, אל מקום מגורים. מארץ צייה ושממה. ארץ נד. האין-מקום. הטבע החשוף, הגולמי,

הוד קדומים בראשיתי, צוקים, חולות, הרים וערבה. מעבר מהאין-מקום, למקום מושב. למקום.

לארץ כבושה, עציה מתורבתים, הריה בנויים, חומות ומגדלים, אבני גזית. חלקלקות. כרמים

ופרדסים, מעיינות ואמות. דרכים מתוקנות. ארץ המזרע. ארץ יישוב.

תנו רבנן:

כיצד עברו ישראל את הירדן? בכל יום ארון נוסע אחר שני דגלים והיום נסע תחילה, שנאמר:

(יהושע ג) 'הנה ארון הברית אדון כל הארץ עובר לפניכם'; בכל יום

ויום לוים נושאין את הארון והיום

נשאוהו כהנים, שנאמר: (יהושע ג)

'והיה כנוח כפות רגלי הכהנים נושאי ארון ה' וגו". תניא:

רבי יוסי אומר, בשלשה מקומות נשאו כהנים את הארון: כשעברו

את הירדן, וכשהסיבו את יריחו, וכשהחזירוהו למקומו; וכיון

שניטבלו רגלי כהנים במים חזרו

המים לאחוריהם, שנאמר: (יהושע ג) 'וכבוא

נושאי הארון עד הירדן וגו' ויעמדו המים היורדים מלמעלה קמו נד אחד…' עודם בירדן,

אמר להן יהושע: הרימו לכם איש אבן אחת על שכמו למספר שבטי ישראל וגו", וכתיב: (יהושע

ד') למען תהיה זאת אות בקרבכם

כי ישאלון בניכם מחר לאמר: מה

האבנים האלה לכם וגו', סימן לבנים שעברו אבות את הירדן. עודם בירדן, אמר להן

יהושע: (יהושע ד) 'שאו לכם מזה מתוך הירדן ממצב רגלי

הכהנים הכן שתים עשרה אבנים והעברתם אותם עמכם והנחתם אותם

במלון אשר תלינו בו הלילה…', יכול בכל מלון ומלון? ת"ל: 'אשר תלינו בו הלילה'.

(סוטה ל"ג ב')

גל אבנים

מסוידות. סימן לבנים, שעברו אבות את הירדן. סימן למעבר. יד לשינוי.

נקודת המפנה. מהמדבר לארץ נושבת, אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת

חָלָב וּדְבָשׁ (במדבר, י"ד, ח'), 'אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת

אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ (דברים ח, ז'-ח').

חציית

הירדן, האפיק הזורם, מפריד בין אדמה לאדמה. בין אדמה חרבה, בראשיתית, עצורה, לארץ

מעובדת, מתחלפת, מתפתחת, פורחת. חציית הירדן, כמוה כמעבר היבוק,

הרוביקון. המים הרצים, המתחלפים, שאינם רוגעים לרגע, הם המעבר. המטמורפוזה. שינוי

המוחלט. השינוי במצב הזרימה.

'וּכְבוֹא נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן עַד הַיַּרְדֵּן וְרַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן נִטְבְּלוּ בִּקְצֵה הַמָּיִם וְהַיַּרְדֵּן

קָמוּ נֵד אֶחָד הַרְחֵק מְאֹד.' (יהושע ג', ט"ז)

האין-סוף

נעלם והופיע המקום. הערבה הצחיחה התחלפה באתר קבוע. חוף

מבטחים. מולדת. בית. סוף המסע. התחלה חדשה.

עברו אבות את הירדן, מצבם

נשתנה לבלתי הכר.

מחליף

ומשנה הליכות עם ה' בחיי העולם מאז שהגיעו לארץ ישראל. מן הדרך שהלכו

במדבר. שבמדבר היו מתנהגים במידת תפארת שהלך לימין משה שהוא לגמרי למעלה מהליכות

הטבע. ובארץ ישראל הלכו בדרך הטבע בסתרי השגחת מלכות שמים ב"ה… הוא מבדיל

בין באי מצרים לבין באי הארץ, דבהליכות יוצאי מצרים היה

אור השגחת ה' מופיע לעין כל, שהוא כבוד ה' ותכלית הבריאה, מה שאין כן

בהליכות באי הארץ היה ההשגחה מכוסה ורק המביט בעין יפה היה מרגיש בה כמו ההולך

בחשכת הלילה או רק לפרקים היה נרגש ההשגחה לעין כל, כמו הברק המאיר חשכת הלילה. (פירוש העמק

דבר, הקדמה לספר הפקודים).

נכנסו אבות לירדן

בגדתו המזרחית כך, ויצאו במערבית שונים. שם רגע המעבר. משם. מנקודת השינוי

הוצאו האבנים הטבעיות. הבתוליות. הסמליות. שם הוצבו. בפתח הארץ המעובדת. דלת

המדבר, שער ההתרבות.

קְחוּ

בוֹ הַלָּיְלָה. (יהושע

פרק ד', ב'-ג',)

וּשְׁתֵּים

הַזֶּה. (יהושע פרק ד', ט',)

וְאֵת שְׁתֵּים

(יהושע פרק ד', כ',)

סימן לבנים שעברו אבות את

הירדן.

שלשה מיני

אבנים היו; אחד שהקים משה בארץ מואב, …ואחד שהקים יהושע בתוך הירדן, …ואחד שהקים

בגלגל. (סוטה לה, ע"ב).

וְהָיָה

לה' אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל.

(דברים כ"ז, ד' – ה').

הדים קדומים עולים

מבינות לאבני המזבח של הר עיבל, הד אבני המקום, רחש הָאֶבֶן

אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, טעם האבן על פי הבאר,

אבן השתיה, יסוד העולם.

אבנים

שלימות, ללא מתום. מסוידות בסיד. אבני שדה. ללא פגימה. אבנים שהוצאו מהירדן.

ברזל לא הונף עליהם. תמימות ללא מגע אדם, ללא עיבוד. השארית האחרונה של המדבר.

התום של הטבע הקדום. מעוצבים מימים ימימה בכוח הטבע. בשחיקת המים. קו אבנים, סדרה

בתולית.

קו שלוח

המחבר את ערבות מואב עם שכם וחוצה בדרכו את מעבר הירדן ואת הגלגל. קו המחבר

נקודות ציון סמליות: מדבר, שינוי, ברית, מקום.

קו האבנים משוך אל

טבור הארץ. המשוך בין שממה לפריחה, בין קללה לברכה. אל העמק הנמתח בין העיבל והגריזים. אל האיזון העדין

בין הפרא למתורבת. אימת הארץ היא "להתמדבר". בידי

האדם לעבור משממה לברכה, מקללה לפריחה.

קו מתוח מהאינסוף

השומם, דרך נקודת ההיפוך, חוצה את מקום הברית ומגיע למזבח האבנים. הקו מסתלסל דרך

עשן הזבח, מעלה, לאינסוף.

וַיֹּאמֶר

בָכֶם לְעֵדָה פֶּן תְּכַחֲשׁוּן בֵּאלֹהֵיכֶם.

(יהושע כ"ד, כ"ז)

תנו רבנן:

כיצד כתבו ישראל את התורה? רבי יהודה אומר: על גבי אבנים כתבוה, שנאמר: (דברים

כז) "וכתבת על האבנים את כל דברי התורה

הזאת…', ואחר כך סדו אותן בסיד; אמר לו רבי שמעון:

לדבריך, היאך למדו אומות של אותו הזמן תורה? אמר לו: בינה יתירה נתן בהם הקב"ה,

ושיגרו נוטירין שלהן וקילפו את הסיד והשיאוה, ועל דבר זה

נתחתם גזר דינם לבאר שחת, שהיה להן ללמד ולא למדו; רבי שמעון

אומר: על גבי סיד כתבוה, וכתבו להן למטה (דברים כ'):

'למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל…' – הא למדת, שאם היו חוזרין

בתשובה, היו מקבלין אותן. (סוטה לה

ע" ב)

מהמקום האפל למקום

האור הגנוז, דרך נקודת השינוי ובין בתרי הברית. מעלה מעלה.

חיים רובינשטיין. קורא בשיד.

הטוב

באחריותו של הקב"ה; מקור הרע בעולם הוא בהסתר פנים

"אלה יעמדו לברך את העם" וגו' ובקללות לא

נאמר "אלה יעמדו לקלל" לפי שהטובות באות מאת ה' בפועל,

אבל הקללות אינן באים כי אם מעצמם על-ידי הסתרת פניו יתברך "כי מפי עליון

לא תצא הרעות" (איכה ג, לח) לכך נאמר "ואלה יעמדו על הקללה"

ולא לקלל כי אם ליעד ביאת הקללות, והדבר בספק אם יבואו או לא, כי מאחר שאינן באים

כי אם בהסתרת פנים. אם כן, עדיין הדבר תלוי

בהוראת המערכה.

(כלי יקר דברים כז,

יב)

"ולקחת

ומלואה".

ומעיד אני על עצמי בהבאת הביכורים, כי מאת ה' היתה הארץ לי למנה ומתנה, וזה שנאמר 'ולקחת מראשית', ונתת לא

נאמר אלא 'ולקחת' לומר לך שמראשית זה אשר תביא בית ה'

ליתן הודיה וכבוד לשמו יתברך, ממנו תיקח את כל פרי האדמה ותזכה

בכל פרי האדמה אחר שכבר הודית כי תביא הראשית מארצך אשר ה אלהיך

נותן לך, כי ארץ זו לא תקרא ארצך, כי אם אחר הבאת הראשית ועל ידי הבאה זו תיקח לך כל

פרי האדמה. והבאה זו היא ההגדה האמורה בפסוק הגדתי היום.

(כלי יקר דברים כו

, א)

"הגר מביא וקורא": ההצטרפות לברית איננה עניין

ביולוגי אלא הכרעה רצונית

הגר מביא וקורא, שנאמר לאברהם 'אב המון גוים

נתתיך' הרי הוא אב כל העולם כולו שנכנסין תחת

כנפי שכינה, ולאברהם היתה השבועה תחלה שיירשו בניו את הארץ…

 (משנה תורה לרמב"ם, הלכות בכורים ד , ג)

הגיעו אלי שאלות מרנא ורבנא עובדיה המשכיל המבין גר הצדק, ישלם ה' פעלו ותהי

משכורתו שלימה מעם ה' אלוהי ישראל, אשר בא לחסות תחת כנפיו.

שאלת על עסקי הברכות והתפילות, בינך לבין עצמך או האם תתפלל

בציבור, היש לך לומר: "אלוהינו ואלוהי אבותינו", "ואשר

קדשנו במצוותיו וציונו", "ואשר הבדילנו", "ואשר בחר בנו"

וכל כיוצא באילו העניינים.

יש לך לומר הכול כתקנן, ואל תשנה דבר, אלא כמו שיתפלל

כל אזרח מישראל כך ראוי לך לברך ולהתפלל, בין שתתפלל ביחידי, בין שתהיה שליח

ציבור. ועיקר הדבר, שאברהם אבינו לימד כל העם והשכילם והודיעם דת האמת, וייחודו של

הקדוש ברוך הוא, ובעט בעבודה זרה, והיפר עבודתה, והכניס בנים רבים תחת כנפי השכינה

ולימדם והורם, וציווה בניו ובני ביתו אחריו לשמור דרך ה'…

לפיכך, כל מי שנתגייר עד סוף כל הדורות וכל המייחד שמו של

הקדוש ברוך הוא כמו שהוא כתוב בתורה, מתלמידיו של אברהם אבינו עליו השלום הוא,

ובני ביתו הם כולם.

(מתוך תשובת הרמב"ם

לעובדיה הגר)