וַיְצַו מֹשֶׁה

וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר… וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת

הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד. וְכָתַבְתָּ

עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל

הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר

ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ. וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם

בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד. וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ

מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף

עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל. אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ, וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ.

וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ.

וְכָתַבְתָּ

עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב. (דברים פרק כז)

הבטחת הארץ:

מטרה או אמצעי?

'וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת… למען אשר תבא אל הארץ' – אמר רבי אברהם: כי השם יעזרך אם

החלות לשמור מצותיו, כי זאת היא המצוה הראשונה לביאתם לארץ. ולפי דעתי, "למען

אשר תבא" רמז לכל דברי התורה, יאמר שתכתוב על האבנים כל דברי התורה הזאת בעברך

בירדן מיד למען אשר באת אל הארץ, כי בעבור התורה באת שמה. וכן 'למען ינוח עבדך

ואמתך כמוך וזכרת כי עבד היית' (לעיל ה יד טו), 'ינוח עבדך ואמתך כמוך למען תזכור כי עבד היית'. או טעמו, תכתוב עליהם

את כל דברי התורה הזאת להיות לך לזכרון, למען אשר תבא אל הארץ ותכבוש אותה ותירש את

כל העמים ההם בהיותך זוכר התורה ושומר כל מצוותיה.

 (רמב"ן דברים כז , ג)

למען התורה הזאת אתה בא אל הארץ, נתן טעם למצוות הקמת האבנים, כי לא זכינו

לירושת הארץ אלא בזכות התורה.

 (רבנו בחיי שם)

ההבטחה האלוהית כרוכה תמיד בדרישה

ותביעה המוצגות לאדם, ואולי ניתן לומר כי קיומה של כל משימה כרוך בקיום ההבטחה,

ושני דברים אלה כרוכים יחד, ללא אפשרות הפרדה ביניהם.

 (י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 898)

בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב

לֵבָב

רמי

פינצ'ובר

שתי פרשות

בתורה עוסקות בתוכחה, פרשת כי-תבא ופרשת בחקותי בסוף ספר ויקרא. בפרשות אלו אנו

קוראים באופן מפורט על השכר והעונש, לעם ההולך או מואס בחוקותיו ובמשפטיו של

אלוהים. אם נשמע בקולו, ברכת ה' תשרה בכל: הגשם ירד בעתו, הארץ תיתן את יבולה

ושלום יהיה בארץ, אולם אם חס וחלילה לא נשמע בקולו, אזי אנו צפויים לרעב, למלחמה,

לשממה וגלות.

במבט

לאחור לאורך 3000 שנות היסטוריה, ניתן לומר שלפנינו פרשנות תיאולוגית של תולדות עם

ישראל, שהרי לאורך ההיסטוריה, אנו עברנו את כל האמור בפרשות אלו ואף חמור מכך. אין

לדעתי פסוק מצמרר יותר שמיטיב לתאר את כעסו של האל בפרשתנו יותר מהפסוק: "וְהָיָה

וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" [דברים

כח 63]. ובלשון הזעם נורא ההוד של הנביא

ירמיהו, בהפטרת פרשת "בחוקותי": "כִּי אֵשׁ

קְדַחְתֶּם בְּאַפִּי עַד עוֹלָם תּוּקָד" (ירמיהו

יז 5).

חז"ל

והפרשנים השונים, נתנו ליבם להבדלים שישנם בין שתי פרשות התוכחה. אולם אחד ההבדלים

שלמיטב ידיעתי הפרשנים לא נתנו ליבם אליו הוא – מהות החטא. בפרשת בחוקותי הסיבה

ברורה וחד משמעית "יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ

וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם" [ויקרא

כו 43] אולם בפרשתינו כל שנאמר הוא: "תַּחַת

אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב

לֵבָב מֵרֹב כֹּל" [דברים כח 47] בעוד

שבספר ויקרא העונש בא בעקבות אי קיום המצוות ובעיקר מצוות שבת הארץ, הרי שבפרשתנו

הבעיה אחרת לגמרי, מדובר בקיום המצוות, אבל בדרך לא נכונה, קיום המצוות ללא חדווה,

ללא חשק וללא שמחה.

וכאן נשאלות מספר שאלות: היכן למדנו בכלל שצריך לקיים

את המצוות בשמחה? ואם אכן אנו מחויבים בכך, איך מקיימים מצוות בשמחה?

ושאלה קשה אף יותר: כיצד ניתן לצוות על מישהו ולחייבו להרגיש שמח? [שאלה

דומה נשאלת כלפי הציווי הרגשי לכאורה: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל

לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו 5)]

בתחילת

פרשתנו בסוף פרשת הביכורים, אנו נרמזים לכך: "וְשָׂמַחְתָּ

וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ" (דברים כו 11) מביא הביכורים מצווה לשמוח בטוב הארץ. ומפרש האבן עזרא:

"וטעם אתה והלוי והגר – שאתה חייב לשמחם בפרי אדמתך"

במדרש

ויקרא רבה דורש רבי יצחק בר מריון: "למדתך התורה דרך ארץ, שכשאדם עושה

מצוה, יהא עושה אותה בלב שמח." (פרשה לד [ח])

לדעת

חז"ל, שבחו של אדם הוא לקיים את המצוות מתוך שמחה (ועיין עוד בנדון בספרו של מורי ודודי

ז"ל פרופ' א.א. אורבך: חז"ל אמונות ודעות עמ' 341 ואילך.).

בניגוד

לרמזים אלו, הרמב"ם רואה דווקא בפסוק שלנו, את המקור לדרישה לקיים מצוות בשמחה

וגם מצביע על הדרך כיצד לשמוח, וכך הוא אומר:

השמחה

שישמח אדם

בעשיית המצווה ובאהבת האל שצווה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה

זו, ראוי להיפרע ממנו שנאמר: "תַּחַת

כֹּל" וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו, ומתכבד בעיניו במקומות

אלו, חוטא ושוטה, ועל זה הזהיר שלמה ואמר: "אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶך"

[משלי כה 6], וכל המשפיל עצמו ומקל גופו

במקומות אלו, הוא הגדול המכובד העובד מאהבה, וכן דוד מלך ישראל אמר: "וּנְקַלֹּתִי

עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי" [שמואל ב ו] ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני

ה', שנאמר: "וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה'". (הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח הלכה טו)

הרמב"ן

לעומת זאת לומד את הציווי לקיים מצוות בשמחה מהפסוק:

"שָׁם

שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ" (שמות טו 25) – במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה

שיתעסקו בהם, שבת פרה אדומה ודינין. ושם נסהו, לעם, לשון רש"י… ולשון

רש"י שאמר פרשיות שיתעסקו בהם, משמע שהודיעם החוקים ההם ולימד אותם: 'עתיד

הקב"ה לצוות אתכם בכך', על הדרך שלמד אברהם אבינו את התורה, והיה זה להרגילם

במצוות ולדעת אם יקבלו אותם בשמחה ובטוב לבב, והוא הנסיון שאמר 'וְשָׁם נִסָּהו', והודיעם שעוד יצוום במצות, זהו שאמר 'אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה אֱלֹהֶיךָ…וְהַאֲזַנְתָּ

לְמִצְוֹתָיו'

אשר יצוה אותך בהם (שמות טו 25).

למדנו

מהתורה, מהמשנה, מהמדרש, מהרמב"ם, מהאבן עזרא ומהרמב"ן, שקיום המצוות

ללא שמחה וללא שימוח אחרים, פוגם במהות המצווה ואולי אף יותר מכך. נשאלת

השאלה איך שמֵחים? איך מקיימים את המצוות בשמחה?

על

כך עונה המשנה [מעשר

שני ה יב]

במדרשה ופרשנותה לפסוק (דברים

פרק כו 14) בסוף פרשת וידוי המעשרות: "'שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה'

אֱלֹהָי' – הבאתיו

לבית הבחירה, 'עָשִׂיתִי

כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי'

– שמחתי ושימחתי בו." וכך פסק גם הרמב"ם להלכה (הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק יא, הלכה טו).

קיום מצוות הבאת המעשרות אינו מספיק ללא

השמחה והשימוח. השמחה איננה שלמה ללא שיתוף החלשים בחברה. דרך המאכל והמשתה

המשותף והשוויני, דרך הדאגה לחלשים, היא הדרך שבה אנו נדרשים לקיים את המצווה ועל

דעת האבן עזרא לעיל, מוטלת עלינו החובה לשתף את החלשים והנזקקים. השמחה היא

מהות קיום המצווה, אין שמחה גלמודה, על מנת לשמוח, חייב אדם לחלוק

את השמחה עם אחרים ומוטלת עליו החובה לחלוק ולשתף בשמחתו את אלו

שעצוב להם, את אלו שאין להם במה לשמוח, את הרעבים ללחם ועל

כן חלק בלתי נפרד מוידוי המעשרות כולל בתוכו את ההצהרה, בדבר מילוי חובותיו

הסוציאליות של בעל הנחלה בארץ ישראל כלפי החברה, כנאמר: "וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי

וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי" (שם 13) ואין צורך להרחיב שכוונת התורה לגר

תושב, היינו נכרי הגר בארץ ישראל. (יש להעיר כי שיתוף החלקים החלשים בחברה ביבולים, הנו

מיסודות המצוות התלויות בארץ [ראה לדוגמא: ויקרא יט 9, כג 2, כה 6, דברים יב 12,

יד 29 ועוד] בכלל ומצוות השמיטה בפרט. כך מתקשר העונש של התוכחה של פרשת בחוקתי,

הבא בעקבות עוון אי קיום השמיטה – על כל המשמעות הסוציאלית שלה, עם העונש על קיום

המצוות תוך התעלמות מהדאגה לחלשים בפרשתנו. העונש בשתי התוכחות הנו תוצאה של

התעלמות מחלשי החברה.)

מוטיב השמחה, עובר כחוט השני

בתוכחה שלנו וניתן לראות בפסוק שפתחנו בו את דברינו לעיל, מעין מידה כנגד מידה, שהרי כנגד: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב

לֵבָב" – "כֵּן יָשִׂישׂ

הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּה".

למדנו כיצד ניתן לקיים את מצוות

הקשורות באכילה בשמחה, אולם כיצד ניתן לקיים את מצוות השמחה בהקשרים אחרים?

על כך נאמר במדרש:

רב מתנא אמר: "תַּחַת

אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב" איזו היא עבודה שהיא "בְּשִׂמְחָה

וּבְטוּב לֵבָב"? הוי אומר: זו שירה, מכאן לעיקר שירה מן התורה (ילקוט שמעוני כי-תבא תתקלט).

מספרים

על הבעש"ט שבא לעיר אחת לפני ראש השנה ושאל את אנשי העיר: "מי עובר לפני

התיבה בימים הנוראים?" אמרו לו: "רב העיר". שאל הבעש"ט:

"איך הוא נוהג בתפילתו?" אמרו לו: "כל הוידויים של יום הכיפורים

הוא אומר בניגונים של שמחה". שלח הבעש"ט אחריו ושאלו: "מפני

מה מזמר מר את הוידויים בשמחה?" אמר לו הרב: "עבד שמנקה חצרו של

מלך מן הטינופת, אם הוא אוהב את המלך, הריהו שמח מאד בשעה שהוא מנקה את

החצר מן האשפה ומזמר ניגונים של שמחה, שהרי עושה נחת רוח למלך". אמר

הבעש"ט: "יהי חלקי עמכם".[עגנון סיפורי הבעש"ט עמ' 32].

מכל האמור

חמורים מכך) לגרים היושבים עמנו.

רק

אם נדע לקיים את המצוות בשמחה, תוך שאנו משתפים בשמחתנו את כל החיים

עמנו, אז יתקיים בנו הפסוק הנפלא המסיים את פרשת הביכורים ווידוי המעשר: "הַשְׁקִיפָה

זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ." (דברים כו 15)

(לעיון

נוסף ראה ספרו של פרופ' יוחנן מופס שיצא בעברית לאחרונה בהוצאת מגנס: אהבה ושמחה : חוק, לשון ודת

המקרא ובספרות חז"ל.)

רמי פינצ'ובר הוא מהנדס ותלמיד.

"ושמחת – ושימחת" את עצמך, את

האחרים – השמחה כאתגר רוחני וחברתי.

ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי:

בזכות שני דברים ישראל מתחטאים לפני המקום, בזכות שבת ובזכות מעשרות. בזכות שבת

מנין? "אם תשיב משבת רגלך" (ישעיה נח: 13), מה כתיב בתריה? "אז תתענג על ה' והרכבתיך וגו'" (שם 14). בזכות מעשרות מנין? "ושמחת בכל

הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך, אתה והלוי והגר אשר בקרבך" (דברים כו 11).

 (פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פרשה י)

'ושמחת בחגיך' (דברים טז: יד). את מוצא שלש שמחות כתובות בחג, ואילו ושמחת בחגיך (שם שם /דברים ט"ז/), והיית אך שמח

(שם שם /דברים ט"ז/ טו), 'ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים' (ויקרא כג: מ). אבל בפסח אין את מוצא שכתוב בו אפילו

שמחה אחת, ולמה, אלא את מוצא שבפסח התבואה נידונית ואין אדם יודע אם עושה היא השנה

אם אינה עושה, לפיכך אין כתוב שם שמחה. ד"א למה אין כת' שם שמחה, בשביל שמתו

בו המצריים.

(פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) נספחים פרשה ב )

כיצד לשמוח… כשעצובים

אם אינך חש בשמחה,

העמד פנים.

אפילו אם אתה שרוי

בדיכאון , התאמץ לחייך, התנהג כאלו אתה שמח.

והשמחה האמתית…

בא תבוא.

(מתוך שיחות ר' נחמן

מברסלב ע"ד).

על הקשר בין שירה לשמחה

הרגל עצמך לזמר

ניגון,

זה יתן לך חיים

חדשים וימלא אותך בשמחה.

(ליקוטי עצות ר' נחמן

מברסלב)

גם הגרים, הנכנסים תחת כנפי השכינה,

הם בני אברהם

הגר מביא [ביכורים] וקורא, שנאמר לאברהם "אב המון גוים נתתיך" הרי

הוא אב כל העולם כולו שנכנסין תחת כנפי שכינה, ולאברהם היתה השבועה תחלה

שיירשו בניו את הארץ וכן כהנים ולוים מביאין וקורין מפני שיש להן ערי מגרש.

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות

בכורים פרק ד הלכה ג)

הגיעו אלי שאלות מרנא ורבנא עובדיה

המשכיל המבין גר הצדק, ישלם ה' פעלו ותהי משכורתו שלימה מעם ה' אלוהי ישראל, אשר

בא לחסות תחת כנפיו.

שאלת על עסקי הברכות והתפילות,

בינך לבין עצמך או האם תתפלל בציבור, היש לך לומר: "אלוהינו ואלוהי

אבותינו", "ואשר קדשנו במצוותיו וציונו", "ואשר

הבדילנו", "ואשר בחר בנו" וכל כיוצא באילו העניינים.

יש לך לומר הכול כתקנן, ואל

תשנה דבר, אלא כמו שיתפלל כל אזרח מישראל כך ראוי לך לברך ולהתפלל, בין שתתפלל

ביחידי, בין שתהיה שליח ציבור. ועיקר הדבר, שאברהם אבינו לימד כל העם והשכילם

והודיעם דת האמת, וייחודו של הקדוש ברוך הוא, ובעט בעבודה זרה, והיפר עבודתה,

והכניס בנים רבים תחת כנפי השכינה ולימדם והורם, וציווה בניו ובני ביתו אחריו

לשמור דרך ה'…

לפיכך, כל מי שנתגייר עד סוף כל

הדורות וכל המייחד שמו של הקדוש ברוך הוא כמו שהוא כתוב בתורה, מתלמידיו של אברהם

אבינו עליו השלום הוא, ובני ביתו הם כולם.

(מתוך תשובת הרמב"ם לעובדיה

הגר)