יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת
מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ וְהִלְוִיתָ
גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה. (דברים כ"ח, י"ב)

הברכה מותנית בערבות ההדדית בין בני האדם

ומהו 'אהיה אשר אהיה'? כשם שאתה הווה עמי,
כך אני הווה עמך. אם פותחין את ידיהם ועושין צדקה אף אני אפתח את ידי, שנאמר: 'יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת
אוֹצָרוֹ הַטּוֹב'
(דברים
כח יב), ואם אינן פותחין את ידיהם מה כתוב שם? 'הֵן יַעְצֹר בַּמַּיִם
וְיִבָשׁוּ וִישַׁלְּחֵם וְיַהַפְכוּ אָרֶץ' (איוב יב טו)

 (רמב"ן שמות ג יג)

פריחת אדמתך תלויה בתופעות של מזג האוויר, וה' יביא
אותן בסדירות המעידה על התערבותו הישירה. הוא יתן לך שפע ברכת כל טוב, וכאשר יהיה
מחסור במקום אחר, תהיה אתה חייב לסייע בעודפי הברכה שבידך, אך לעולם לא תגיע לידי
המצב ההפוך.

(הרש"ר הירש דברים כח, יב)

"ופקדתי בשבט פשעם ונגעים עוונם"

יהונתן צ'יפמן

"והיה אם שמוע תשמעו… ואם לא תשמעו…"

פרשת התוכחה, אותה אנו קוראים בשבת זו
כמין הכנה לקראת ראש השנה, (עי' רמב"ם הלכות תפלה י"ג , ב) מעוררת אחת הבעיות הקשות במחשבה
היהודית לדורותיה: בעיית השכר והעונש. בפרשה זו נאמר, בלשון שאינה משתמעת לשתי
פנים, שאם העם ישמור את מצוות התורה, הוא יהנה מכל הברכות האפשריות: גשמי ברכה
בעתם, שפע של תבואה ופירות לאדם ולבהמה, אריכות ימים, בריאות, פריון, ובטחון
מאויבים; אך אם לא, ואם "ילכו עמי קרי" (כלשון התוכחה הראשונה, בסוף ספר
ויקרא), ישפוך ה' אליהם את מלוא זעמו, ותבוא עליו שורה של אסונות ופורענויות.

הקושי מובן מאליו: תמונה זו איננה עומדת
במבחן הניסיון האנושי. אין סוף למקרים בהם אנשים ישרים וצדיקים סבלו ממחלות
קשות ומעוני מחריד, או נטבחו בפרעות או במלחמה; כמו-כן לא חסרים מקרים בהם אנשים
רעים נהנים מכל טוה העולם, ובסוף מתים בשלוה ובשיבה טובה. עם ישראל עמד מול תופעה
זו במלוא חומרתה בנוראות השואה באירופה, ולא מעט יהודים יראי שמים איבדו את אמונתם
באלוקי ישראל בעקבות מאורעות אלו. "תיאולוגית השואה" הפכה למקצוע בפני
עצמו בהגות ישראל בת זמננו – אך ספק רב אם קיימת תשובה מספקת לבעיה זו. לאמיתו של
דבר, הטרידה בעיה זו בעלי אמונה בישראל מאז ומעולם. השואה שונה מאסונות שקדמו לה,
אך במובן מסוים, ברובד העקרוני, היא לא "חידשה" מאומה בבעייתיות של
הנהגה האלקית בעולם, שלא היה ידוע למחברו של ספר איוב או לרבי יוחנן, שקבר עשרה
בנים זה אחר זה.

התלמוד,
בראשית מסכת ברכות, כבר מעלה בעיה זו. הוא מייעץ לאדם שנתקל בייסורים שנראים לו
כבלתי צודקים ש"יפשפש במעשיו" ויחזור בתשובה. "פשפש ולא מצא – יתלה
בבטול תורה" – כי חובה זו מוטלת על כל יהודי, בכל שעה. "תלה ולא מצא,
בידוע שיסורין של אהבה הם." (ברכות
ה,  ע"א.) במקומות אחרים (כגון ר"ה יז
ע"א) מדובר במושגים אחרים, כמו עולם הבא, גן עדן וגיהינום, הדוחים את יישור
המאזן המעוות לאחר המוות, לפי סך הכל מעשי האדם בחייו בעולם הזה. אך להרבה אנשים
בני דורינו, גם פתרונות אלו אינם משכנעים ואינם מספקים. כך, חרף נסיונותיהם של
טובי המוחות בכל הדורות, בעיית צידוק הדין, או ליתר דיוק הבנת הצדק שבהנהגה האלוקית
(ה"תיאודיציאה"), נותרה בעיה בלתי פתורה.

אפשר כמובן לפטור עצמינו על ידי קבלת
הדין מתוך אמונה פשוטה – אך גם תשובה זו איננה פותרת את הקושי הפרשני – כיצד מתיישב
הנאמר בפרשיות האלו עם המציאות המוכרת לנו?

הרהורים לאחר תשעה באב

שבעה שבועות אלו, בהם אנו קוראים הפטרות של נחמה,
המהוות משקל נגד לתשעה באב, באווירתן האופטימית ובהבטחה לגאולה הממשמשת ובאה, עומדים
במובן אחר בצלו של תשעה באב.

אני מרשה לעצמי ל"החזיר את
השעון" אחורה ולדון בקצרה בטיבו של יום מיוחד זה. הגרי"ד סולוביצ'יק
זצ"ל, בשעוריו הגדולים תוך כדי אמירת קינות בט' באב בישיבת הרמב"ם
בבוסטון, דיבר יותר מפעם על יום זה כשילוב של שני אלמנטים סותרים: "מפני
חטאינו" ו"הסתר פנים" – פורענות כעונש ראוי לחטאים ולחוסר
הנאמנות של כלל ישראל כלפי הקב"ה, מחד גיסא, והסתר המיסתורי או אפילו העדרו
של נוכחות האל בהיסטוריה, מאידך גיסא. במונחים הלכתיים: תשעה באב הוא גם תענית
צבור וגם יום אבל. יש תענית ותפילה-מתוך-צעקה והשתפכות הנפש, המביאות
לידי חשבון נפש קולקטיבי עמוק, חרטה ותשובה (עי' בתמונתה של תענית הציבור
המצטיירת ברמב"ם, הל' תעניות פ"א ה"א עד ד', י"ז;  פ"ה ה"א, ובעוד מקורות.); ומצד שני, יום של קינה,
נהי, ובכי, תוך סירוב לקבל הצדקה שטחית, רדודה וקלת דעת של דרכי ה'. או, אם לתרגם
דואליות זו למונחים קונקרטיים יותר: החורבנות שבתולדות עמֵנו כביטוי לשרירותיות
בלתי מובנת בהנהגה האלוקית, ואף אדישותו כביכול של הא-ל לנוכח הסבל האנושי; או
כתוצאה של רוע אנושי, המביא בעקבותיו עונש חמור, שבגללו לפעמים "ספות הרוה את
הצמאה", והאיש הצדיק, הטוב ונקי הכפיים נסחף יחד עם הרשע והמושחת.

כך, שבדברו על נושא הסתר הפנים בתשעה
באב, לפעמים נשמע הרב ממש כמו תיאולוג רדיקלי. הוא תיאר את ט' באב כיום שבו מותר
לשאול שאלות נועזות, להטיח דברים כלפי מעלה, ולמחות נגד האסונות השונים שפקדו את
עם ישראל, החל בחורבנות שני הבתים, דרך כל הגלות הארוכה, וכלה בשואת יהדות אירופה.
ט' באב הוא יום המסמל את היותו של ה' מרוחק לפעמים, בלתי קשוב לתפילת אנוש
("סכותה בענן לך מעבור תפלה" – איכה ג, מג). הרב היה מביא לכך ראיות מן
ההלכה וממנהגי בית הכנסת: לשונן של כמה מהקינות, כגון "אי כה אומר"
ו"אתה אמרת היטב אטיב עמך" ועוד; פרק השלישי במגילת איכה, שבו נשאלות
כמה שאלות מעין אלו; העדרן של תפילות תענית צבור, כגון אבינו מלכינו, סליחות,
וי"ג מדות הרחמים; אי-הנחת תפילין בתפילת שחרית ועוד.

במשך השנים, נמשכתי להסברים
"רדיקליים" מעין אלו. אך כשהגיע תשעה באב השנה, מצאתי את עצמי עם הבנה
וסימפתיה מחודשת להסבר המסורתי של "מפני חטאינו." הבנתי פתאום איך שתי
ההרגשות – עצב ואבילות על החורבן, וצידוק הדין, קבלת ההחלטה האלוקית לשחרר את ידו
הקשה ולשלוח מלאכי חבלה נגד עמו בני בריתו – יכולות לדור בכפיפה אחת. אני רואה
בעיני רוחי את ירמיה הנביא מרגיש שכל ייסורי החורבן היו מוצדקים, שהעם באמת עזב את
אלוקיו , איבד כל חוש של צדק, יושר ואהבת הזולת, ושהוא יצר חברה רקובה, מלאת שוחד
ורדיפת בצע. איך יתכן שחברה כזו תאריך ימים?

אך לאחר מעשה, הוא ישב על הארץ ופשוט
בכה. האנשים היו אמנם רשעים, אך מה לעשות: הוא אהב את המקום הזה, הסימטאות,
הנוף והפנים המוכרות. ועכשיו כל זה, כל מה שהוא הכיר – הבית, השוק, בית
המדרש, וגולת הכותרת: בית המקדש, לשם נהרו המוני בית ישראל בחגים ובמועדים,
אנשים ונשים, טובים ורעים, מקפידים במצוות התורה לצד בעלי עבירה, כדי לחגוג ולשמוח
ביחד – כל אלו אינם. אמנם, הוא ידע שהכל היה רקוב מבפנים, שעבודת הקודש היתה טקס
נבוב וריק מתוכן – אך גם אותם הרשעים היו בין הפנים המוכרות, שביחד היוו את
החברה שבה חי ומצא את מקומו. כי כך דרכו של עולם: אין הרשעים הולכים ברחוב עם אות
קין על הדש; לרוב, הם אנשים מן השורה, בעלי בתים מכובדים, ואף שרים וקצינים בעם,
המתנהגים לפי כל הנורמות המקובלות – אך מושחתים בנפשם ובמעשיהם.

תיאודיציה – גישה חדשה

איך מתקשר דבר זה לפרשיות התוכחה ולפרשת
"והיה אם שמוע" המזכירות ענין שכר ועונש בעולם הזה?

 אני רואה את המסר המרכזי בפרשה זו ברעיון שיש חוק אלוקי טבוע (אימננטי)
ביקום, ושאנחנו עוברים עליו שלא בטובתינו. דרך ארץ, התנהגות המבוססת על יושר וצדק,
משפט וצדקה, כבוד לזולת וכבוד ליקום, מאפשרים לחברה להתקיים ואף לצמוח. לעומת זאת,
תחרות בלתי מרוסנת, "אדם לאדם זאב" אלימות ושחיתות ושלטון בעלי הזרוע,
הורסים כל חלקה טובה.

נדמה לי שאחד האלמנטים
הבעייתיים בפרשיות האלו לחלק ניכר מהקוראים בני זמננו, הוא הדימוי של א-ל זועם,
כועס ושרירותי. אך נדמה לי, שגם כאן "דברה תורה בלשון בני אדם" ויש
להבין שהעולם בנוי בצורה כזאת, שלכל מעשי האדם יש תוצאות, בטווח המיידי או לטווח
הארוך, גלויים או סמויים. גישה כזאת איננה זרה להגות היהודית המסורתית. ניסוח מעין
זה נמצא, לדוגמא, במדרש קצר (דברים רבה ד,ג פר' ראה).

"דבר
אחר: "ראה אנכי נותן לפניכם היום" (דברים יא, כו). אמר ר' אלעזר: משאמר הקדוש
ברוך הוא הדבר הזה בסיני, באותה שעה "מפני עליון לא תצא הרעות והטוב" (איכה ג,לח). אלא מאליה הרעה באה
על עושי הרעה, והטובה באה על עושי הטובה."

על פניו, ניסוח זה תמוה: האם באמת אין הא-ל בעל
הטובות והרעות הבאות על בני אדם? (איננו עוסקים בפשוטו של מקרא, אלא בפירוש
המדרשי). המדרש מתאר כאן סיבתיות טבעית: מעשיהם הטובים של הטובים מביאים עליהם
טובה, ולהיפך לגבי הרשעים. האדם אחראי לגורלו, ואין הדבר תלוי בגזירה אלוקית,
שרירותית או פחות שרירותית.

בקריאה
מעמיקה יותר, אין זה אלא ניסוח אחר של הנחה בסיסית ביהדות, שהעולם הוא מקום
מוסרי, ושהא-ל גומל לאיש כפועלו. אך אין הדבר נעשה על ידי שיפוטו הישיר של הא-ל,
אלא באמצעות מבנהו של היקום עצמו. בדיוק כמו שה' קבע את חוקי הטבע השונים, השולטים
על קורות היקום, כך הוא הטביע בו את חוקי המוסר, כך שהטוב גורם לטוב והרעה
גורמת לרעה. ניתן להשוות רעיון זה למושג ה"קארמא" בדתות המזרח הרחוק –
שכל פעולה נושאת בתוכה את זרעי תוצאותיה. (לפי דעתי, אין נוכחות רעיון כזה בתרבויות לא-יהודיות צריך להפריע לנו.  אדרבה:  קיומם של רעיונות דומים בתרבויות או בדתות שונות, שהתפתחו
באופן עצמאי ובמרחק גדול זו מזו, כל אחד עם הדגשים וניסוח לשוני משלו, רק בא להוכיח
את תוקפם האוניברסלי.) חברה בלתי צודקת עתידה ליפול, כי השחיתות, חוסר האמון בין איש לרעהו,
והעדר דבק חברתי, עלולים לגרום להתפוררות החברה, ובסופו של דבר, לקריסתה. כך ניתן
להבין אולי את דברי חז"ל: "מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות
וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם." (בבלי יומא ט, ע"ב) מי שעיניו בראשו יחרד לשמע הדברים.

 ומפורענות לתקווה של נחמה, בעקבות דבריו
של הרב קוק זצ"ל: "ואם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו, על-ידי שנאת חינם,
נשוב להיבנות והעולם עמנו יבנה, על-ידי אהבת חינם." (אורות הקודש ג, שכד)

הרב יהונתן צ'יפמן הוא מתרגם במקצועו,
המומחה בתחום מדעי היהדות. הוא כותב דף שבועי על פרשת השבוע/ ההפטרה (באנגלית),
הנקרא "חיצי יהונתן." (המעונינים להזמין דוגמא או מנוי יכולים לכתוב
לדואר אלקטרוני, yonarand@internet-zahav.net.)

קוראים מגיבים

קיויתי למצוא בעלון 'שבת שלום' " ואתחנן"
לא רק דברי תורה מרעננים וחדים, אלא גם דברי נחמה. והנה נתקלתי במאמר אחד, הדן
באותו הנושא בדיוק והוא אכן חיזק אותי אם לא ממש ניחם – הרי השכול שלי הוא עדיין
טרי; לפני קצת פחות משנה נרצחה בתי מלכי רוט בפיגוע בסבארו.

אך המאמר של ד"ר דבורה וייסמן שלכאורה דן גם
הוא באותו נושא רק החמיר לי את הכאב. כמו התקשורת הבינלאומית, עמלה ד"ר
וייסמן ליישר את השטח המוסרי, להעמיד את קורבנותינו, מול קורבנותיהם של הפלשתינאים
ולהציג אותם כשווים בנוראיות ובברוטליות. היא כותבת: "במלחמה זו, שני
הצדדים הם קורבנות. הולכים ונוצרים מערכת זיכרונות טראומטיים ואיומים בשני הצדדים".

רצח בדם קר, של אזרחים חפים מפשע במיטות, בבתי מדרש,
בבתי קפה, בפיצריות ובאוטובוסים בממדים של טבח – רשעות כזאת עומדת בפני עצמה.
האבידות והסבל שהערבים סופגים ממאמצינו להתגונן ולנוע עוד פיגועים אינו שווה לה.

וייסמן בוחרת להתעלם מהמציאות הזאת, ולכלול את שניהם
בכפיפה אחת לצורך איזה מסר נחמד. בכך היא פוגעת גם בזיכרונם הקדוש של קורבנותינו
וגם במשפחותיהם הסובלות יום אחר יום ממעמסת השכול.

פרימט רוט

ד"ר וייסמן מגיבה:

אם במשהו הוספתי כאב למשפחת רוט היקרה, אני מבקשת
סליחה ומחילה. אני מסכימה לגמרי שמבחינת המפגעים, אין הקבלה בין מעשי הזוועה שהם
מבצעים לבין פעולות ההגנה הננקטות על ידי כוחותינו. כוונתי היתה אך ורק
מבחינת הקורבנות, המשפחות השכולות. אני מאמינה שילד (או כל אדם אחר שהוא חף
מפשע) שנהרג בכל צד שווה לילד שנהרג בצד השני. אין לי שום הבנה לאבות ואמהות
המעודדים את ילדיהם להפוך למחבלים – מתאבדים. אני מאמינה שאלה הם בכל זאת מיעוט
בתוך האוכלוסייה הפלשתינאית, ושחיי ילדיהם יקרים מאד לרוב ההורים אצלם, כמו אצלנו.
זאת הייתה כוונתי, ושוב אני מתנצלת על הפגיעה ברגשותיכם. הלוואי ולא תדעו עוד
צער!

דבורה וייסמן

והעורך מעיר:

מכתבה של הגב' רוט נגע ללבי.

תגובת הקוראים לדברים המתפרסמים ב"שבת
שלום" חשובה לנו מאד. כשכתבתי את הדברים לפ' נחמו, חשבתי על אנשים רבים מידי שעברו
את מה שמשפחת רוט עברה בשנתיים האחרונות . כיהודים מתפללים, אנו מזכירים בכל
הזדמנות את עקידת יצחק, אך עקידה זו שהיתה רק ניסיון, בעצם לא
התרחשה. לצערנו, רבות המשפחות שבפועל הקריבו בנים ובנות, מי בשירות צבאי
ומי בפיגוע אכזרי. נושא השכול הוא טעון ורגיש ולהרגשתי אין לערבב אותו עם הערכת
האשמה או עם תפיסה פוליטית זו או אחרת; ברור שאין להשוות בשום אופן את אכזריותם של
מפגעים, אשר בכוונה תחילה מוכנים לרצוח ללא הבחנה אזרחים, נשים, ילדים
וקשישים לכל מצב בו נהרגים אזרחים מתוך רשלנות, או מתוך שיקול דעת מוטעה, למרות שלהרגשתי
לפחות, גם את זה חשוב למנוע ככל האפשר. לא נותר לי אלא להביע את השתתפותי הכנה
בכאבה של משפחת רוט ולקוות ולהתפלל שבעתיד יהיו מקורות של נחמה שיאפשרו לה ולאחרים
לאזן במקצת את חוויית האבדן והשכול.