"וַיֵּרֶד יְהוָה עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא יְהוָה לְמֹשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה"

(שמות יט,כ)

לֹא אֲרַחֵף בֶּחָלָל
מְשֻׁלַּחַת רֶסֶן
פֶּן יִבְלַע עָנָן
אֶת הַפַּס הַדַּקִּיק שֶׁבְּלִבִּי
שֶׁמַּפְרִיד בֵּין טוֹב לְרָע

אֵין לִי קִיּוּם
בְּלִי הַבְּרָקִים וְהַקּוֹלוֹת
שֶׁשָּׁמַעְתִּי בְּסִינַי.

זלדה

להיות בקשר בין-תרבותי

הרב בנימין מיניץ'

כבר פגשנו את יתרו ומשפחתו במדיין בפרשת שמות, אך הפעם אנו פוגשים אותו בתפקיד חדש – אב משפחה משמעותי הבא עם בתו ונכדיו לחתנו משה. ומשה אף הוא – אדם גדול, נביא ה' ומנהיג לעם שלם שזה עתה יצא מעבדות מצרים, בדרך מופלאה המלאה באירועים מרהיבים ומלאי של ניסים ופלאים – עשר המכות, קריעת ים סוף, ניצחון במלחמת עמלק הראשונה, ולפי המדרש נכללים גם ארועי מעמד הר סיני ומתן תורה. (לפי מדרש מרחיק לכת הממקם את תחילת פרשת יתרו אחרי סופה בסרגל האירועים המתואר בתורה)

ניתן לראות בסיפור המפגש בין יתרו למשה ובעצתו שניתנה למשה לאחר מכן, משל אופייני ליחסים בין-דוריים במשפחה. מן הזווית הזאת, אנו רואים את החותן המבוגר מוכיח ומסייע למשה למרות שעל פניו נראה שחתנו התעלה עליו  בהישגיו בחיים. מסתבר שליתרו יש עוד מה לתרום להצלחתו של חתנו מתוך חכמת חייו וניסיונו העשיר. אך דווקא ברוח סדרת "אף אחד לא רוצה את זה" שעלתה בנטפליקס השנה, אני מבקש להסתכל השנה על פרשת יתרו כאל דוגמת היחסים במשפחות בהן נפגשות מסורות דתיות שונות  ששורשיהן נטועים בתרבויות שרחוקות זו מזו. ואין אני מכוון דווקא  לזוגות מעורבים של בני דתות שונות, אלא גם של בני תרבויות שונות. בואו נתמקד בפרטים הקטנים של הסיפור.

משה נישא לציפורה, בתו של יתרו, כהן מדין. להזכירכם, מדובר במשה, יליד מצרים, תוצר תרבותי של חצר פרעה, מלך מצרים. מתוך אילוץ, ולא מתוך רצון, משה מוצא את עצמו הרחק מן המולדת התרבותית שלו, במדין, ארץ אחרת בעלת תרבות שונה. כישוריו והשכלתו משיגים לו מקום מכובד בחצרו של הכהן המקומי ואף מסדרים לו שידוך מוצלח עם בתו של בעל הבית. לא הדמיון התרבותי, אלא דוקא תכונותיו האישיות של משה ובית גידולו הם המסייעים בידו. משה על פי שלל המידע שהתורה, הספרות החיצונית והמדרשים מעניקים לנו היה נסיך מצרי של ממש – מצביא, חכם, עשיר, בעל כישרונות וידע, ואולי אפילו גם יפה תואר. בנקודה הזאת, העובדה שמשה "כבד פה" וכן "ערל שפתיים" בשלב הזה לא מוזכרת עדין בכתובים.

כאשר משה יוצא למשימתו במצרים, כדבר ה', נכתב שציפורה יוצאת איתו, אך חוזרת עם אביה למדין בתחילת פרשתנו; כלומר, היא עזבה באיזשהו שלב את הסיפור. ההתמסרות של משה למשימתו המקודשת, הינה בעצם מסע של חיבור אל מסורת ותרבות אבותיו ואִמותיו. לציפורה זה היה כנראה צעד אחד יותר מדי. מי שמביא אותה חזרה אל משה ביחד עם שני ילדיהם הוא אביה אשר "שמע ובא" את גודל האירוע. יתרו מתעלה על ההבדלים שבין תרבותו לבין תרבות משה ומייצר את החיבור הבין-תרבותי בשני שלבים.

בשלב הראשון, הוא מגיע בעקבות השמועה. עצם ההגעה מעידה על הורדת הגבולות, או לכל הפחות על הנמכתם. השוני אינו מהווה יותר עבורו (ובעזרתו גם לציפורה) מכשול בפני הקשר. הוא מגיע, הוא שומע, הוא מתרשם ומתפלא. הוא גם חולק ארוחה יחד עם זקני ישראל – בעולם התרבותי של המזרח הקדום הדבר מהווה סימן לרמת אמון יוצאת מן הכלל.

בשלב השני, יתרו צופה במשה במלאכתו היומיומית – מעשה המשפט. כאן יתרו מגלה כי יש לו עצמו מה לתרום למשה. ולא בעצה קטנה, אלא בהצעת תבנית שלמה וחדשה שתאפשר בניית מערכת משפט לאומה המתהווה במדבר. בשלב הזה נדרש ממשה רק את המאמץ הייחודי של פתיחות וקבלת עצתו של מי שאינו בן עמו. ככל הנראה, זה קשה במיוחד, כי אין כאן עצה מתחרה של אדם מול אדם, אלא אדם מול האלהות – הרי משה מקבל ישירות מפי עליון את ההוראות. ובכל זאת, משה פתוח דיו ושומע בעצת חותנו. 

שני השלבים האלה יכולים לשמש כל אחת ואחד בכל מצב של יצירת קשר בין-תרבותי, בין אם מדובר בביקור בקהילה או במדינה בה התרבות השלטת שונה משלנו, בין אם מדובר בבניית קשרים משפחתיים חדשים שדרכם נפגשות מסורות ותרבויות שונות (וכאן המגוון אף הוא רחב – מנישואין בין בני עדות שונות הרווחים בארצנו, ועד הזוגות המעורבים של יהודים ולא-יהודים, אשר נפוצים בתפוצות). תמיד הכלל הוא אותו הכלל – פתיחות הדדית ומוכנות להשתנות בשביל השני, ללא אובדן הזהות המקורית.

בסוף הסיפור, יתרו שב אל ארצו, ומשה ממשיך להנהיג את עמו במדבר. התורה מספרת את סיפור עם ישראל, ולכן היא לא משתפת אותנו כל כך מה יתרו לקח עמו הביתה. אך אין לי ספק שהוא לקח…

הרב בנימין מיניץ'  הוא רב קהילת דניאל ביפו וחבר בצוות הרבני של מרכזי דניאל ליהדות מתקדמת בתל אביב (בית דניאל).

"שופטים ושוטרים" – הילכו שניהם יחדיו?

עצם המושג "מערכת המשפט", או "בית הדין" מכיל בתוכו שניות. "משפט" ו"דין" הם מושגים של תוכן. הם הנשמה של המערכת, הסיבה לקיומה. "מערכת", או "בית", הם הגוף, הכלי המכיל את התכנים. כששניים אוחזים בטלית וכל אחד טוען כולה שלי, המשנה קובעת "יחלוקו" או "המוציא מחברו עליו הראיה". זה הוא המשפט עצמו. אולם כאשר השניים הללו צריכים להגיע לבית הדין על מנת שיפסוק ויכריע ביניהם, הם מצריכים קיומה של מערכת: בית דין שיושבים בו דיינים מוסמכים, שיש להם שעות פעילות קבועות ויש לוח זמנים להופעת המתדיינים לפניהם. יש סדרי דיון ויש דיני ראיות, עדים שצריך לחקור, טיעונים שצריך לברר, ורק בסופו של דבר פוסקים את דינם ומגישים את המשפט עצמו. 

בל נשכח שלצד פסיקת הדין נזקקת המערכת המשפטית למנגנון נוסף, מנגנון האכיפה. לא די בשופטים, אלא צריך ש"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך ושפטו את העם משפט צדק". השוטרים הם מנגנון האכיפה שמסייע לבית הדין ולחברה כולה באכיפת משפט הצדק. 

בין המשפט לבין המערכת, בין הדין לבין בית הדין יש מתח קבוע, מובנה. ככל שהמנגנון המשפטי מפותח ומורכב יותר, כך המפגש הבלתי-אמצעי עם התוכן, עם המשפט עצמו, מצטמצם והולך. כל עוד משה רבנו יושב ושופט מן הבוקר עד הערב וכל העם עומד לפניו לדרוש א-להים, יכול כל אדם מעם ישראל לפגוש אישית את נציגו של נותן התורה עלי אדמות. משה מסביר ליתרו שגם הוא וגם העם זקוקים למגע הבלתי אמצעי והישיר שנוצר בין הרב לתלמיד, בין המנהיג לעדה. 

יתרו מסביר למשה שהמשא כבד מנשוא והוא לא יוכל לשאתו לבדו. הקושי אינו מתמצה בעומס על כתפיו של משה, אלא הוא גורם גם עוול לעם. גם אם משה ישב בדין מן הבוקר עד הערב, לא יהיה בכוחו לתת מענה לכולם, וכך תיווצר מאליה אפליה בין הנדחקים לבין הביישנים והנבוכים. לחלופין, אם משה יעמיד גבאים שיסדירו את הכניסה אליו, כדרכם של רבנים ואדמו"רים שרבים משחרים לפתחם, תיווצר מאליה "מערכת משפט". אלא שהיא תהיה לא מסודרת, תלויה בגחמות של המקורבים ואף עלולה ליצור חלילה מנגנון של שוחד ואופנים אחרים של עוול.

גם ההמצאה של יתרו, להקים מערכת של שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות, שהם אנשי חיל, יראי א-להים, אנשי אמת שונאי בצע, אינה מניחה את הדעת די הצורך. ראשית, היא יוצרת חיץ בין משה לבין העם והזקוקים לשמוע את דבר ה'. שנית, לא לעולם חוסן, ואי אפשר להבטיח שתמיד יימצאו די אנשים ברמה הגבוהה הזאת כדי לאייש את מערכת המשפט, בכל שדרותיה, ונמצא הדין והמשפט מקופח. 

בדיאלוג המתפתח בין משה לבין יתרו חותנו מייצג כל אחד מהם צד של הדיאלקטיקה. משה מייצג את השאיפה לטהרת המשפט, לדיוק התוכן, לקשר הבלתי אמצעי בין העם לבין א-להים בתיווכו של איש הא-להים, מוסר התורה. יתרו מייצג את הצורך המעשי בקיומו של מנגנון שמאפשר ארגון יעיל וניהול שיטתי. 

לא מקרה הוא, שמשה רבנו הנביא ואיש הא-להים מייצג את ההיבט של התוכן, התורה, הדין והמשפט בטהרתו, ויתרו, הנכרי מחכמי אומות העולם, מייצג את ההיבט של הכלים, המציאות הריאלית והארצית, המנגנון והמערכת.  יש בכך מובן נוסף למאמר חז"ל: "אם יאמר לך אדם חכמה בגויים, תאמין. תורה בגויים – אל תאמין". (איכה רבה ב יג). 

המתח המובנה הזה לא ירד מעל שלחנה של שום מערכת משפט בעולם, מעולם, ועד עולם. 

(פרופסור הרב יהודה ברנדס)

'גוי קדוש' – למה זה מחייב?

קריאה ראשונית של עשרת הדברות מגלה שאין בהם משום פירוט כיצד להיות מקדשי השם. אדרבה, עשרת הדברות הם שורת הדין הבסיסית. ואולם התבוננות מעמיקה יורת תגלה איך דווקא מתוך דרישות היסוד, המובאות בעשרת הדברות, מכוננת התשתית לעמידה באתגר של היות גוי קדוש. הדיבר הראשון פונה אל ההבנה ואל השכל: "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ". זוהי יצירת ההכרה הדתית. הדיבר השני והשלישי אינם מעצבים את התודעה ואת ההכרה הדתית אלא מתווים את גבולותיה: איסור החריגה אל מחוצה לה – "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱ-לֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי", ואיסור החריגה שבתוך תחומיה – ל"ֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' א-לֹהֶיךָ לַשָּׁוְא". הדיבר הרביעי, שמירת השבת, מעצב את הקשר בין אדם לא-לוהיו ומציג את רעיון ההידמות לה' – "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה… כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה'… וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי". יתר הדברות הם בתחום החברתי של האדם, כשהמשותף לכולם הוא ריסון, הן במעשה החיובי (כיבוד הורים) והן בהימנעות מלעשות רע. המבנה של מערך הציוויים הזה הוא שיוצר גוי קדוש: ההכרה הדתית – הכרוכה בידיעת גבולותיה, בחובה להידמות לאל ובריסון העצמי – היא היסוד של קידוש השם על ידי האדם. הפיכת האדם או העם לקדושים תלויה בהכרתם שעיצוב החיים צריך להיעשות על פי דרך ה'.

(הרבנית רחל קרן בספר 'השמיעיני את קולך' בהוצאת בית ראובן מס')

הַלֵּב רוֹצֶה אֱלֹהִים

אֲבָל קִיּוּמוֹ הַחוֹדֵר וְהַמַּשְׁגִּיחַ לֹא עוֹלֶה מִתּוֹךְ הַתֹּהוּ

קְרִיאָתוֹ מְפוֹצֶצֶת אֶת הַלֵּב

אֲבָל שְׁתִיקָתוֹ מַכָּה בְּסַנְוֵרִים וּמַכְאִיבָה אֶת הָעֵינַיִם.

מוּל כָּל יֵשׁוּתִי וּתְשׁוּקַת נִשְׁמָתִי

הֶחָלָל הַפָּנוּי עוֹנָה אַיִן

*

אֲנִי מִתְפַּלֵּל עַל אֱלֹהִים

שֶׁיִּהְיֶה

אֲנִי מִתְפַּלֵּל לֶאֱלֹהִים

שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה לֹא יִהְיֶה

רַק סְטָטִיסְטִיקָה שְׂטָנִית

אֲנִי מִתְפַּלֵּל לֶאֱלֹהִים

שֶׁתִּהְיֶה תַּכְלִית

וְשֶׁתִּהְיֶה לִי אֱמוּנָה בְּתוֹךְ הַשְּׁאֵלוֹת

אִתָּהּ אוֹ בִּלְעָדֶיהָ

עֲדַיִן יֵשׁ תְּפִלּוֹת

*

וְאֵין לִי אֱלֹהִים אֲחֵרִים

וְאֵין לִי פֶּסֶל

וְאֵין לִי תְּמוּנָה

הִשְׁאַרְתִּי דֶּלֶת פְּתוּחָה

לָאֱמוּנָה שֶׁיִּכָּנֵס

אֲנִי מוּכָן וּמְזֻמָּן

לִרְאוֹת נֵס

וְרוֹצֶה לְהִשָּׁעֵן

וּבֵינְתַיִם אֵין

*

אַהֲבַת עוֹלָם אַהֲבָתֵנוּ

אֲנִי מְשַׁנֵּן

וְלֹא יָכוֹל לְהִסְתַּפֵּק

בְּכוֹחַ עֶלְיוֹן אוֹ בְּאֵל אָדִישׁ

הַבְּרִית כְּרוּתָה בַּמָּקוֹם הֲכִי רָגִישׁ

בִּשְׂפַת הָאֵם

אֵינִי קוֹרֵא לְךָ

בְּשֵׁם

וּמְקַוֶּה שֶׁאֲנִי לֹא נוֹשֵׂא אוֹתְךָ לַשָּׁוְא

חָשׁוּךְ עַכְשָׁו

*

כְּבוֹדְךָ הוּא כָּבוֹד

אָבִי וְאִמִּי

כְּבוֹדְךָ הוּא כְּבוֹד סָבְתוֹת וְסָבִים

מַאֲמִינֶיךָ הַפְּשׁוּטִים

נוֹשְׂאֵי הַכְּאֵבִים

אֲשֶׁר עָבְרוּ בְּתוֹרָשָׁה

שְׂרֵפָה אַחַר שְׂרֵפָה בְּאוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת

וְהֵם הֶחֱזִיקוּ וְסֵרְבוּ לַעֲזֹב

אֵינִי יוֹדֵעַ לְהַאֲמִין כְּמוֹ אֲבוֹתַי

אֲבָל מַמָּשׁ כְּמוֹתָם

אֲנִי יוֹדֵעַ מַכְאוֹב

*

הַאִם אֲנִי מַאֲמִין לִפְרָקִים

בְּקוֹל הָרַעַם

בְּמַרְאוֹת הַבְּרָקִים

מַבְזִיק הָאוֹר וְרוֹעֵם בֶּעָנָן

וְאָז גַּם אֲנִי יֶלֶד קָטָן

מִתְבּוֹנֵן מֵרָחוֹק עַל הָהָר הֶעָשֵׁן

מִשְׁתּוֹקֵק לִדְבָרֶיךָ

אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ

רועי שלום זמיר – מהפייסבוק