וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ

מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ

וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן

 וַיֶּחֱרַד

כָּל הָהָר מְאֹד. (שמות י"ט, י"ח)

והר סיני

עשן. אין המכוון בזה שאש שלמעלה הוא מעלה עשן אבל טעמו שהוא יתברך

עשה שהר סיני היה עשן כלו מפני שירד ה' עליו באש, לבל יוכלו העם להסתכל בשכינה

ויזונו עיניהם ממנה (רמ"א):

ויחרד כל ההר… ולולי יראתי הייתי אומר שאין חרדה זו

מוסבת לההר עצמו כי אם לאנשי מעמד שהיו עומדים סביבות ההר, ומוסיף בזה על מה

שאמר מקודם 'ויחרד כל העם אשר במחנה', וזה, מלת כל עניינו היקף וסביבה

מלשון כליל (כליל תפארת בראשו נתת) שהוא כתר ועטרה ע"ש שהיא מקפת

ומסבבת את הראש… וטעם כל ההר, סביבות ההר והיקיפו – אמר 'ויחרד כל

ההר' – מקיפי ההר העומדים סביביו תחתיו נפלו בחרדה והשתוממות נפלאה במה שהיה

לעיניהם התגלות כבוד העליון יתברך.

(הכתב והקבלה – לרבי יעקב צבי מקלנבורג – קניגסברג

– גרמניה מאה ה-19)

והעשן יצייר

דין ועונש, ומ"ש 'והר סיני עשן כולו', שם כפה הר כגיגית בתוקף הדין לממרים

מצותיו.

(מלבי"ם)

בין השמים לבין הארץ

משה מאיר

במוקד פרשת יתרו מצוי תיאור מעמד הר סיני, ולאחריו פרשה

המציגה את המסקנות העולות מן המעמד:

ויאמר ה' אל משה: כה תאמר אל בני ישראל: אתם ראיתם כי מן

השמים דיברתי עמכם. לא תעשון אתי אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם.

מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך ואת צאנך ואת בְּקָרֵךָ,

בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. ואם מזבח אבנים תעשה לי, לא

תבנה אתהן גזית, כי חרבך הנפת עליה ותחלליה. ולא תעלה במעלות על מזבחי, אשר לא

תיגלה ערוותך עליו.

המסקנה הראשונה ברורה: כיוון שראיתם שדיברתי אליכם מן השמים,

על תעשו לכם אלוהים מן הארץ. הכסף והזהב הם המעולים שבמרכיבי הארץ,

ולכן נאסר לעשות אלוהים אפילו מהם.

המסקנה השניה מוזרה: מדוע יש

לבנות מזבח דווקא מאדמה? ועוד – האם צו זה נובע ממעמד הר סיני? ואם כן – כיצד?

המסקנה השלישית נוגעת לאפשרות שלא יבנה מזבח אדמה,

אלא מזבח העשוי מאבנים. כאן נקבעים שני כללים: האחד – אסור להניף חרב או

כלי מתכתי אחר על האבנים, אלא יש לבנות את המזבח מאבני גזית – אבנים

במצבן הטבעי. השני – אין לעשות מדרגות (מעלות) למזבח אלא כבש שטוח ואלכסוני, כיוון

שהעלייה במדרגות גוררת חשיפת הערווה כלפי האבנים (כשהבגד הוא מעין שמלה). המסקנה

השלישית על שני כלליה מוזרה כשלעצמה, ואף הנביעה שלה ממעמד הר סיני לא ברורה.

החכמים שהתמודדו עם המוזרות הזאת, פרשו את הכלל השני באופן סמלי:

ולא תעלה במעלות על מזבחי… – והרי דברים קל וחומר: ומה

אבנים שאין בהן דעת לא לטובה ולא לרעה, הזהירך הקדוש ברוך הוא שלא לנהוג מנהג

ביזיון, חברך שהוא בדמותו של הקדוש ברוך הוא – על אחת כמה וכמה. (מדרש תנחומא)

הפרשה הסמוכה היא פרשת משפטים, ואת הסמיכות דורש מדרש

רבה:

ואלה המשפטים – מה כתיב למעלה מן העניין? 'ולא תעלה

במעלות על מזבחי' – וכי מה עניין זה אצל זה? וכי ערוותן של כוהנים היתה מגולה?

והרי כתיב 'ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערווה'? אלא אמר רבי אבינא: כשם שהזהיר

הקדוש ברוך הוא את הכוהנים שלא יהו פוסעין פסיעות גסות על גבי המזבח אלא יהו

מהלכין עקב בצד (א)גודל, כך הזהיר הקדוש ברוך הוא את הדיינין, שלא יפסיעו פסיעות גסות

בדין.

שני הפירושים מרחיקים את הפרשה ממובנה הפשוט, מפני שלא

נראה הגיוני שהצו הוא שמירת כבוד האבנים שלא יראו את ערוות האדם.

אפשר להעמיד את הפרשה כולה כך: השמים בשפת

התנ"ך הם מה שמעבר לגבולות ההכרה. מעמד הר סיני הבהיר כי אלוהים נמצא מעבר

לגבולות העולם, מעבר לגבולות ההכרה האנושית. מכאן נובעת המסקנה הראשונה – אין

לעשות אלוהי כסף או אלוהי זהב, שהרי הכסף והזהב הם

חלק מהעולם.

מאחר שאלוהים נמצא מעבר לגבולות ההכרה, נותר האדם בגבולות

אלה הריקים מאלוהים. זו זירת פעולתו, וכלי העבודה בגבולות אלה הוא המזבח. האדמה

היא הביטוי של העולם, של הארץ המנוגדת לשמים. משמעות הצו לבנות מזבח אדמה,

היא 'פעל בגבולות האפשר ואל תנסה לעבור אותם'.

גם האבנים הן חלק מהעולם, חלק מזירת הפעולה

האפשרית לאדם. אם אלוהים הוא חלק מהעולם, הופכת האבן – ועימה העצים ושאר

מרכיבי העולם – למושא עבודת אלוהים. אם אין אלוהים, האדם נותר לבדו כשליט הטבע

וברצונו יכול לחללו ולהשמידו. אם אלוהים בשמים, מעבר לגבולות ההכרה, האדם

נותר בודד בעולם. אך עצם קיומו של אחר, למרות שהוא בסוגריים, גורם להגבלת הכוח של

האדם ולהימנעות מחילול הטבע.

ואם יעלה האדם במדרגות ותיגלה ערוותו למזבח, האם צריך

לדאוג לרגשות של האבנים? שימת אלוהים בסוגריים – בשמים – מפַנה את העולם

לאדם, ומַפנה את כל רגשותיו של האדם אל העולם. אולי יש הגזמה בדאגה ל'רגשות' של

העולם, אך מי שלא חושף את ערוותו בפני הטבע, ידע להיזהר ולא לחלל אותו. ומי שלא

יחלל את הטבע, יש סיכוי שידע – כדברי המדרש – שלא לבזות או לפגוע באדם.

ויהי ממחרת וישב

משה לשפוט את העם. ממחרת יום הכפורים.

מן הבקר עד הערב. וכי מן הבוקר עד הערב היה משה דן את

ישראל, והלא אין הדיינין דנין אלא עד זמן סעודה, ומה תלמוד לומר 'מן הבקר עד הערב'?

אלא, מלמד שכל מי שמוציא דין אמת לאמתו מעלה עליו הכתוב כאלו היה שותף עם הקדוש

ברוך הוא במעשה בראשית; כתיב הכא 'מן הבקר עד הערב' ובמעשה בראשית כתיב (בראשית א') 'ויהי ערב

ויהי בקר…'

(מכילתא יתרו פרשה ב')

וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב משֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם

וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל משֶׁה מִן הַבֹּקֶר. (שמות יח,

יג)

כל מחרת שבמקרא מוסב אל המסופר למעלה ממנו, וכן הדעת נותנת, כי

בלא זה לא יהיה בו מובן כלל כי כל יום ויום נקרא מחרת בערך היום שלפניו, לפיכך אני

אומר על פי דרך הפשט שגם 'ממחרת' האמור כאן כפשוטו, ממחרת בואו אל המדבר, וסיפר

הכתוב שישב משה לשפוט את העם, כי ביום ביאת יתרו לא נתעסק משה אלא לכבוד חותנו,

וסיפר לו כל המאורעות ועשה לו סעודה, לכן ביום ההוא לא היה לו פנאי לשפוט את העם,

אהל למחרתו חזר לשפטם כמנהגו כל הימים. ואל יקשה בעיניך איך שפט משה את העם קודם

מתן תורה, כי משפטים רבים יש שדעת האדם מכריעתן אף אם לא נצטוו, כגון הגזל והחמס

ושבועת שקר ודומיהן, ועוד הלא כבר היה בידם מצוות שבת ומצוות מילה והאזהרה על

שפיכות דם האדם, ושאר המצוות המדעייות הנקראים תורת האדם, או שבע מצוות בני נח,

ובהן היה משה נושא ונותן כל היום.

(רבי יצחק שמואל רג'יו שם, שם)

וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת

הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן. (שמות יח, כ)

והזהרתה

– מלשון 'והמשכילים יזהירו' (דניאל יב, ג),

שיברר וילבן להם את החוקים ואת התורות עד שיהיו להם זכים ומאירים כעצם השמים, ובז

הודה גם על מה שאמר 'והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו'.

(רבי יצחק שמואל רג'יו

שמות יח, כ)

התורה

ניתנה מתוך שלום ואחדות, אך אחדות איננה בהכרח תמימות דעים

וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ

בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר.

(שמות יט, ב)

ויחן שם ישראל, כאיש אחד בלב אחד,אבל שאר כל החניות

בתרעומות ובמחלוקת.

(רש"י שמות יט,

ב)

גדול השלום שבכל המסעות כתוב: (במדבר לג) "ויסעו, ויחנו" נוסעים במחלוקת וחונים

במחלוקת. כיון שבאו כולם לפני הר סיני, נעשו כולם חנייה אחת כפי שכתוב:

(שמות יט) "ויחן שם ישראל "

ויחנו שם בני ישראל אין כתיב כאן, אלא ויחן שם ישראל. אמר הקדוש ברוך הוא:

הרי שעה שאני נותן תורה לבני.

(ויקרא רבה פרשה ט)

'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם' – יש טועים

שחושבים שהשלום העולמי לא יבנה כי-אם על ידי צביון אחד בדעות ותכונות , ואם כן

כשרואים תלמידי חכמים חוקרים בחכמה ודעת תורה, ועל ידי המחקר מתרבים הצדדים

והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והֵפך השלום. ובאמת אינו כן, כי השלום

האמיתי, אי אפשר שיבוא לעולם כי-אם דווקא על-ידי הערך של ריבוי השלום. הריבוי של

השלום הוא, שיתראו כל הצדדים והשיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי

ערכו, מקומו ועניינו.

(הראי"ה קוק זצ"ל, עולת

ראי"ה, עמ' של)

"אלהים

אחרים"

'לא יהיה לך

אלהים אחרים': וכי אלוהות הן? והלא כבר נאמר 'ונתון את אלהיהם

באש כי לא אלהים המה' ומה תלמוד לומר 'אלהים אחרים'? אלא שאחרים קוראין

אותם אלוהות. דבר אחר: 'אלהים אחרים' שהם מאחרין הטובה מלבא לעולם. דבר

אחר: 'אלהים אחרים' שהם עושין את עובדיהם אחרים. דבר

אחר: 'אלהים אחרים' שהם אחרים לעובדיהם וכן הוא אומר: 'והן יצעק אליו ולא יענה

ומצרתו לא יושיענו' (ישעיהו מ"ז).

 (מכילתא יתרו מסכת דבחדש פרשה ה)

'אל נא תקברני

במצרים' למה?… שלא יעשוני עבודה זרה.

(ילקוט שמעוני בראשית מז סימן קנו)

ונדבר עתה מן

הכעס. הנה יש הרגזן שאמרו עליו: "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה",

והוא הנכעס על כל דבר שיעשו נגד רצונו ומתמלא חימה, עד שכבר לבו בל עמו ועצתו נבערה,

והנה איש כזה כדאי להחריב עולם מלא אם יהיה יכולת בידו, כי אין השכל שולט בו כלל,

והוא סר טעם ממש ככל החיות הטורפות, ועליו נאמר (איוב ח'):

"טורף נפשו באפו, הלמענך תעזב

ארץ", והוא קל ודאי לעבור כל מיני עבירות שבעולם אם חמתו תשיאהו להם, כי כבר

אין לו מניע אחר אלא כעסו, ואל אשר יביאהו ילך.

(מסילת ישרים פרק יא בפרטי מדת הנקיות)

ויש בכלל

העבודה הזרה הגדולה הגדולה המצויה היום בעולם מציאות חזקה והיא: התכוונות כל

המחשבות והעסקים לקיבוץ הממון והצלחת הנכסים, שהמה להם האלוהים האדירים, אשר עליהם

אנו נשענים ובאמונתם הם נסמכים ועל קדושת שמם הם מכחישים אלוה ממעל.

(מובא בשם "בעל העקדה" ע"י

פרופ' נחמה ליבוביץ' ז"ל בעיונים בספר שמות, עמ' 234)

השמות

מתחלפים, הריבוי קיים ועומד. תרבות וציביליזציה, עם ומדינה, לאום וגזע, אמנות

ומדע, כלכלה ומעמד – הנה לפניך סקירה בוודאי מקוצרת, בלתי שלימה של פנתאון האלים

של בן זמננו. ומי יכחיש את מציאותם של אלים אלה?

ומעולם לא

סגד "עובד אלילים "לאלילו ביתר הקרבה, ביתר אמונה, מאשר בן זמננו לאלים

הנ"ל… ולכן קיימת המלחמה בלב האדם בין עבודת האחד לעבוד הרבים עד היום,

ותוצאתה של מלחמה זו אינה בטוחה.

(מתוך: "Franz Rosenzweig: Jehuda Halevi, Anmerkungen" – תורגם ומובא ע"י פרופ' נחמה ליבוביץ'

ז"ל)

"לא תחמוד": חותמו של הקדוש ברוך

הוא על מצוות "בין אדם לחברו"

תדע, כי

איסור "לא תחמֹד" ו"לא תתאוה" הוא חותמו של הקב"ה

המוטבע על חלק המצוות שבין אדם לחברו שבעשרת הדיברות. גם מחוקק בשר ודם

יכול לצוות: "לא תרצח" וכו'. אולם רק ה' יש בידו לאסור "לא

תחמוד" – ה' הבוחן כליות ולב, שלא רק המעשה גלוי לפניו אלא גם רחשי הלב

והמחשבה. בשר ודם יכול לאסור רק את הפשע ומשבוצע הפשע, ייתבע הפושע לדין – בדוחק.

אולם אל עיקר מוצאו ומוקדו של הפשע לא יגיעו עיני בשר ודם, ומשהבשיל הפשע בלב

האדם, שוב לא יירתע מלבצעו מפני הזרוע הנטויה של עונשי בית דין של מטה. משום כך,

לשווא כל בניין ממשל בשר ודם, כי בניין זה יישאר מקוטע ורעוע כל עוד יושתת על

תפארת האדם בלבד… וזה דבר האמת האמור בכך: כל ענייני ה"דת" וכל מה

שנקרא "עבודת ה' בלב ובמחשבת אמת" – הם כאין וכאפס, אם אין להם הכוח

למשול במוצא פינו ובמעשי ידינו, בחיי משפחתנו וחברתנו. רק במעשינו, במובנם הרחב

ביותר, נוכיח כי באמת ובתמים "עובדי ה'" אנחנו… רק ה' יראה ללב וישפוט

הרהורי לב האדם. כל מעשה טוב וישר צריך לעלות מתוך הלב פנימה, וכל רחש טוב שבלב

צריך לבוא לידי מעשה… זאת הרוח המרחפת על יסודות תורת ה', ורוח זו מאחדת את שני

הלוחות – הלוח של המצוות שבין אדם למקום והלוח של המצוות שבין אדם לחברו – עד

שאין להפריד ביניהם.

(הרש"ר הירש על שמות כ, יד)