וַיְהִי מִמָּחֳרָת

וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם

וַיַּעֲמֹד הָעָם

עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב.

וַיַּרְא חֹתֵן

מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם

וַיֹּאמֶר: מָה

הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם?

מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב? (שמות יח, יג-יד)

'מן הבקר עד הערב' – אפשר לומר כן?! אלא, כל דיין שדן דין אמת

לאמיתו אפילו שעה אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו עוסק בתורה כל היום, וכאילו נעשה שותף

להקב"ה במעשה בראשית, שנאמר בו (בראשית

א ה) 'ויהי ערב ויהי בקר יום

אחד'.

(רש"י שמות יח, יד)

"תורת

האדם" קדמה למתן תורה

…ואל יקשה בעיניך איך שפט משה את העם קודם מתן

תורה, כי משפטים רבים יש שדעת האדם מכריעתן אף אם לא נצטוו, כגון הגזל והחמס ושבועת

שקר ודומיהן, ועוד הלא כבר היה בידם מצוות שבת ומצוות מילה והאזהרה על שפיכות דם

האדם, ושאר המצוות המדעיות הנקראים תורת האדם, או שבע מצוות בני נח, ובהן היה משה

שנוא ונותן כל היום.

( ביאור רבי יצחק שמואל רג'יו, איטליה, המאה

ה-19)

מעבדות לסגולה

רמי פינצ'ובר

המעבר החד משבת פרשת שירה לשבת מתן התורה, מסמל יותר מכל את

המהפך העצום שעובר עם ישראל, בין פרשת בשלח לפרשת יתרו. עם ישראל עובר בבת אחת מסיטואציה

שבה סדר יומו וגורלו מוכתבים על ידי האדון המצרי, למצב שבו העבד המשוחרר נעשה לכאורה

אדון לגורלו.

הרגעים הראשונים של החופש, הם רגעים של שמחה, של אופוריה ושל

שירה, אולם הרגעים שאחריהם קשים כקריעת ים סוף. בסרט המצוין "The Shawshank Redemption" שנקרא בארץ "חומות של תקווה",(המתאר על פי ספרו של

סטיפן קינג את ההווי האכזרי

של בית סוהר אמריקאי בשנות הארבעים והחמישים), מתוארת סצינה שבה אחד הגיבורים, יוצא אל החופש, אחרי עשרות שנים של שהות

בתוך חומות הכלא הנורא. אולם לאחר זמן קצר, הוא מרגיש שאין הוא מסוגל להתמודד עם

העולם החופשי הסובב אותו והוא רוצה לחזור אל הכלא הנורא והמוכר. בלית ברירה הוא שם

קץ לחייו.

בני

ישראל עוברים תהליך דומה. מיד לאחר שנדם קול השירה, נשכחים

השעבוד הנורא, הנסים הגדולים שאירעו

במצרים וביציאה ממנה, וכל הנפלאות שנראו על הים נמחים מתודעתם. בני ישראל נתקלים

בבעיה וכבר הם חסרי אונים. כל שבכוחם לעשות הוא להתלונן ולצעוק על משה: "למה זה

העליתנו ממצרים…" (שמות יז 3). לא עברו אלא רק כמה שעות מאז יצאו

ממצרים, מאותו שעבוד בפרך, מאותה שירה ומאותה אופוריה, וכבר הם רוצים לחזור את

החיק "החמים" והמוכר, של העבדות.

הפתרון

מגיע מיד. שנאמר: "ויצעק אל ה" ויורהו ה' עץ, וישלך אל המים וימתקו המים,

שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו" (שם טו 25). חז"ל במכילתות

ובתנחומא מתלבטים בשאלה, באיזה עץ מדובר? אולם דורשי

רשומות אומרים במכילתא דרשה מופלאה: "הראהו דברי תורה שנמשלו לעץ, שנאמר 'עץ חיים היא למחזיקים בה…'"

(מכילתא

בשלח מהד' הורוביץ רבין עמ'

156). ברגע שנכנס תוכן לחיים, ברגע שנכנסת

התורה לחיים, ההתייחסות לחיים משתנה – המים המרים הופכים למים חיים, ואולי אף האנשים הופכים

ממרים למתוקים. (בעקבות ר' לוי בתנחומא ויקהל ט עמ' 124) ניתן לומר, שדרשה זו

היא כמעט פשט הפסוק. ושתי ראיות לדבר. אחת: שנאמר ויורהו ולא ויראהו לשון הוראה (כך רשב"י במכילתא ובתנחומא) והשניה: שהרי, יחד עם המים שהומתקו ניתן חוק ומשפט. כפי שנאמר:

"וימתקו

המים, שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו". "ושם" – פירושו על פי דורשי הרשומות – בתוך המים.

אולם

לא חולפים ימים מעטים והתלונות חוזרות ביתר שאת, ונראה שהתרופה המקומית לא הצליחה

לחולל פלאים.

הקב"ה

הבין מתוך אותו ניסיון קצר, שעם שהתרגל במשך מאות שנים לעול העבדות, אינו מסוגל

להתנתק ממנו. העם הזה חייב וצריך עול אחר, העם צריך מחויבות, העם זקוק לחוק ומשפט.

ללא קביעה מגבוה, המכתיבה לאדם מה מותר ומה אסור, האדם הולך לאיבוד. המעבר

מאופוריה לייאוש, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא,

משירה חד-פעמית – תהיה מופלאה ככל שתהיה – לחיי היום יום, עלול להיות חד וכואב, אם

אין כלים להתמודד עם המעבר ואם לא מתכוננים אליו כיאות מבעוד מועד.

נשאלת

השאלה, איך הופכים את המשבר הזה למנוף בעל השפעה מרחיקת לכת על החיים, איך מכניסים

את העבד המשוחרר מחדש לעול מחייב שאינו מאיים?

וכאן

אנו מגיעים אל מאורע שבלשונו הנמלצת של הרב פרופ' מ.ד. קאסוטו (בפרושו על ספר שמות) הוא: "שיא הספר כולו…" מאורע

ש"הוא העניין המרכזי והנשגב ביותר, שכל מה שקדם מתכוון כאילו להכינו, וכל מה

שיבוא אחריו הריהו מעין תוצאה שלו ותוספת עליו".

בתכנון

המקורי במעמד ההקדשה של משה בסנה מבטיח ה' למשה כי בבוא היום: "תעבדון את האלהים על ההר הזה" (שמות ג' 12) "עבודה"

סתומה זו אינה מרמזת על העתיד להתרחש. אולם כשהיום מגיע מתרחש המאורע המכונן של עם

ישראל – מעמד הר סיני וקבלת עשרת הדברות.

נשאלת

השאלה, מה יש בהם בעשרת הדברים (להלן "עה"ד")

שעושה אותם ל"עניין המרכזי והנשגב ביותר"?

ש"הרי אין לך מצווה ממצוות עשה וממצוות לא תעשה הכלולות בעה"ד (חוץ מ"לא תחמד")

שלא נאמרה בצורה דומה במקום אחר בתורה"?

(כך

שואל פרופ' ויינפלד, במאמר

"עשרת הדברות – ייחודם ומקומם במסורת ישראל" בתוך עשרת הדברות בראי

הדורות).

ועל

כך עונה פרופ' ויינפלד (שם בתמצות): "הציוויים של עה"ד

מנוסחים בצורה קצרה וקולעת, הם אוניברסליים, על-זמניים, בלתי-תלויים, מחייבים את

הכל וכל יחיד ויחיד, ללא תלות במצב או בנסיבות. הצווים מנוסחים בלשון נוכח, כאילו

הם מכוונים אישית לכל אחד ואחד, ואין בהם כללי מוסר מופשטים. עשרת הדברות הם צווים

קונקרטיים, שהם תמצית תביעתו של אלוהי ישראל מבני בריתו, צווים הכוללים בחלק

הראשון מצוות ייחודיות הנובעות מזיקתו המיוחדת של עם ישראל לאלוהי ישראל ובחלק

השני מצוות בעלות אופי מוסרי חברתי".

אולם

אין ספק כי הניסוח יוצא הדופן, הוא רק חלק מהייחוד של עשרת הדברים. החלק החשוב לא

פחות הוא האירוע עצמו, הן בשלבים המכינים שלו ובעיקר ברגע שבו אלוהים קורא מן

השמים אל כל אחד ואחד מבני ישראל בכל דור ודור, באופן בלתי אמצעי "אנכי ה' אלהיך…" ובכך הופך את האירוע

הזה לברית מתמשכת בין ה' לעמו. אם במעמד הסנה התקדש משה, הרי שבסיני מתקדשים כל

בני ישראל. (זו הסיבה שכהפטרה לפרשת שמות, שבה מתקדש משה, נבחרה ההקדשה של הנביא

ירמיהו ואילו לפרשת יתרו נבחרה ההקדשה של הנביא ישעיהו).

הירידה

למצרים מתחילה בהתגלות הפרטית של אלוהים ליעקב "אנכי האל אלהי אביך, אל תירא מרדה מצרימה…" (בראשית מו 3)

והיא מסתיימת כמעט באותה לשון בהתגלות הכללית לכל בניו של יעקב בכל הדורות "אני ה' אלהיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים…". זהו המעבר מברית פרטית בין האל לאבי האומה לברית בין האל לכל

האומה.

הברית הזו, מכניסה מחדש את עם העבדים המשוחרר לתוך מסגרת מחייבת, קובעת לו

את גבולות החופש ומאפשרת לו להפוך ל"סגולה מכל העמים" – אם ורק אם יקפיד למלא את חלקו בברית.

רמי פינצ'ובר הוא

מהנדס

"והייתם לי" – שתהיו פנויין

לי ועוסקים בתורה ולא תהיו עוסקין בדברים אחרים. "סגֻלה",

מה סגולתו של אדם חביבה עליו, כן תהיו חביבין עלי. רבי יהושע בן קרחא

אומר כדי שתבקע אוזן, כשם שהאישה מסגלת מאחר בעלה והבן מאחר אביו והעבד מאחר רבו

והשפחה מאחר גבירתה. יכול אף אתם מסוגלין לי מאחרי? תלמוד

לומר: "כי לי כל הארץ" (שמות יט

5).

(מכילתא דרבי

ישמעאל יתרו – מס' דבחדש יתרו פרשה ב ד"ה והייתם)

עצת יתרו ומתן תורה

סדרת "יתרו" איננה פותחת במתן תורה ובמעמד הר סיני, אלא בבואו של

יתרו חותן משה אל משה ואל מחנה ישראל, ובעצה שנתן למשה, אשר על-פיה משה מתקין שיטת

ממשל ומינהל בעם על ידי מינוי שרי אלפים, שרי מאות כשופטים ודיינים.

דבר זה יש לדון בו מהרבה בחינות. מן הכתוב משתמע, שלכתחילה לא נתכוון משה

רבנו למנות מערכת מינהלית בעם, אלא התכוון שהניהול יהיה

בהשראה האלהית אשר תגיע אל העם בדרכו – דרך האיש אשר

ידעו אלהים פנים אל פנים. והוא גם ניסה לבצע את הדבר

הזה. אנחנו קוראים שהוא ישב "מן הבקר עד הערב", וברוח הקודש שהיתה בו שפט את העם.

אבל אחר-כך למד מחותנו הגוי, אשר נתקרב אל ישראל, שגם ההנהגה על-פי דבר ה'

זקוקה לכלים אנושיים, הבאים מן הכוחות והכישורים הגלומים בבני-אדם עצמם. ולכן

מתמנים לניהול ולשיפוט בני-אדם, שאמנם נדרשות מהם מעלות גבוהות מאד – "אנשי

חיל, יראי אלהים אנשי אמת שנאי בצע" – תכונות

אנושיות נדירות, אבל תכונות אנושיות. מה שלא נדרש מהם זו השראה אלהית שתחול עליהם.

אם כן, המינהל והשיפוט על-פי התורה נמסרים בידי בני-אדם הפועלים בהתאם

לידיעתם ולהבנתם את תורת ה' ומתוך רצונם לקיים את התורה הזאת.

 (מתוך הערות לפרשיות השבוע לפרופ'

ישעיהו ליבוביץ' ז"ל)

"וישב משה

את דברי העם אל ה'": וכי צריך היה משה להשיב? אלא, למדה תורה דרך ארץ;

בא משה והשיב תשובה לשלחו, שכן אמר משה: אף-על-פי שהוא יודע ועד, אשיב תשובה

לשולחני.

(מכילתא, פרשת יתרו, מסכת דבחדש,

פרשה ב)

 "והיה טרם יקראו ואני אענה,

עוד הם מדברים ואני אשמע", (ישעיה סה, כד) דהנה השם יתברך טרם שיקרא הצדיק, הוא יענהו ועולה

במחשבתו יתברך לעשות רצונו, והנה הצדיק אינו יודע שכבר ענהו השם יתברך,

והנה הוא עומד עדיין ומפציר בתפלה לפניו יתברך, וה'

שומע לקולו ומתענג כביכול בדבריו ומאזין לקולו, הגם שכבר עלה במחשבתו להושיע קודם

קריאתו.

(אגרא דכלה

לרבי צבי אלימלך מדינוב דף רב/ב)

"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני"

'ועבדתם אלהים אחרים' וכי אלהים הוא? והלא כבר נאמר 'ונתון את אלהיהם

באש כי לא אלהים המה, כי אם מעשה ידי אדם'? (ישעיה ל"ז) ולמה נקרא שמם אלהים אחרים?

שעושים את עובדיהם אחרים.

 דבר אחר: למה נקרא שמם אלהים אחרים? שאחרים הם לעובדיהם, וכן הוא אומר 'אף יצעק אליו

ולא יענה מצרתו לא יושיענו'.

(סיפרי עקב פיסקא מג)

…ונראה עוד ביאור זה הדיוק משום דמלך

או דיין נקרא אלהים, ורשאי וגם כשר לקבל

על עצמו מרות אלהים כאלה, ורק בתורת השגחה רוחנית אסור,

היינו מנהיג בשמים והיינו דיוק "על פני".

(העמק דבר, שמות כ, ג)