עוֹד יֵשׁ מִפְרָשׂ לָבָן בָּאֹפֶק מוּל עָנָן שָׁחֹר כָּבֵד כֹּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ לוּ יְהִי

(נעמי שמר)

מַכְנִיסֵי רַחֲמִים, הַכְנִיסוּ רַחֲמֵינוּ, לִפְנֵי בַּעַל הָרַחֲמִים.
מַשְׁמִיעֵי תְפִלָּה, הַשְׁמִיעוּ תְפִלָּתֵנוּ, לִפְנֵי שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה.
מַשְׁמִיעֵי צְעָקָה, הַשְׁמִיעוּ צַעֲקָתֵנוּ, לִפְנֵי שׁוֹמֵעַ צְעָקָה.
מַכְנִיסֵי דִּמְעָה, הַכְנִיסוּ דִמְעוֹתֵינוּ, לִפְנֵי מֶלֶךְ מִתְרַצֶּה בִּדְמָעוֹת.
הִשְׁתַּדְּלוּ וְהַרְבּוּ תְּחִנָּה וּבַקָּשָׁה, לִפְנֵי מֶלֶךְ אֵל רָם וְנִשָּׂא.
הַזְכִּירוּ לְפָנָיו הַשְׁמִיעוּ לְפָנָיו, תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁל שׁוֹכְנֵי עָפָר.
יִזְכֹּר אַהֲבָתָם וִיחַיֶּה זַרְעָם, שֶׁלֹּא תֹאבַד שְׁאֵרִית יַעֲקֹב
כִּי צֹאן רוֹעֶה נֶאֱמָן הָיָה לְחֶרְפָּה, יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה.
מַהֵר עֲנֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ, וּפְדֵנוּ מִכָּל גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת.
וְהוֹשִׁיעָה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, מְשִׁיחַ צִדְקָךְ וְעַמָּך.

[פיוט סליחות עתיק שמחברו אינו ידוע]

מה לך נרדם?

גילי זיוון

כמו בכל שנה, גם השנה נקרא בהפטרת מנחה של יום כיפור את סיפורו של יונה בן אמיתי. יונה הנביא הבורח מלפני ה' ומסרב לשתף פעולה עם רעיון התשובה. בימים אלו, כמעט שנה אחרי מתקפת השבת השחורה, אני מבקשת להתעכב דווקא על הפסוקים הראשונים בהם מתוארת בריחת יונה לאֳנִיָּה המפליגה תרשישה. סערה עזה פוקדת את הספינה ומלחיה המבוהלים מתפללים אִישׁ אֶל-אֱלֹהָיו ומנסים להקל על משא האֳנִיָּה על ידי זריקת המטלטלין לים. בניגוד לבהילותם של אנשי הספינה ("הָאֳנִיָּה חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר") ותחושת הדחיפות המרחפת על כל מעשיהם, "יוֹנָה יָרַד אֶל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה וַיִּשְׁכַּב וַיֵּרָדַם". איך הצליח יונה להירדם במצב זה? מה פישרה של אותה שינה?

דומה כי פסוקים אלו מקבלים מאז שמחת תורה תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2024, משמעות נוספת.

איך הצליח יונה להירדם בליבה של הסערה הקשה אנו שואלים, אבל האם לא נרדמנו אנו בשמירה? האם ירדנו לירכתי הספינה כדי לשכב ולישון ואטמנו את אוזנינו מלשמוע התרעות? מלראות את הכתובת על הקיר?

האם מי שהיו צריכים להציל את ספינתנו המשיכו לישון והתעלמו מהסַעַר הגָּדוֹל בכוונה? או שמא התקשו להאמין כי הַסְּפִינָה החזקה (והכל יכולה) שלנו עלולה לְהִשָּׁבֵר?

דבריו של הסופר מאיר שלו על יונה, מאירים יסוד מרכזי בהתנהגותו של יונה: בריחתו מאחריות לחיי הזולת.

איך אפשר להירדם במצב כזה? מתברר שאפשר. יונה הבין שהסערה התחוללה בגללו, וכמי שכבר ברח פעם אחת, שב ונמלט גם עתה, אבל הפעם […] ברח מן המציאות אל השינה. […]

על אף ששנתו מעידה על ייאוש עמוק, אפשר לזהות בה גם יסודות אנוכיים. יכול היה לומר למלחים שבו האשמה. יכול היה לסייע במאמצי ההצלה שלהם, להתפלל למענם, כמו שיתפלל למען עצמו בהמשך, וכמו שיתפללו בקרוב אנשי נינווה. אבל יונה לא עשה דבר, ואדישותו לגורל הזולת מרמזת למה שיקרה אחר-כך. יונה פועל – וליתר דיוק, לא פועל – משיקולים שנוגעים רק לו עצמו. כך נהג עם המלחים בסערה, וכך ינהג בעוד כמה ימים עם אנשי נינווה. (מאיר שלו, 'הנביא הראשון', מתוך: ראשית: פעמים ראשונות בתנ"ך, עם עובד, 2009, עמ' 183-184).

קשה לקרוא את דברי שלו, מבלי חשוב על כל מי שנרדמו על הגה הספינה.

כתושבת הנגב המערבי אני מודה כי גם עיניי טחו מראות. חשבתי על הסבבים הבלתי נגמרים ב"עוטף", על מחיר הטרור עבור ילדינו וילדי עזה, על הכאב ועל העוני הקשה מעבר לגדר וחשבתי שמוכרחים לשים לזה סוף. אבל לא חשבתי לרגע על הרוע המתפרץ מעבר לגדר.

ועכשיו שנה לאחר שמחת תורה תשפ"ד, כשגודל הזוועה והאכזריות הולך ונפרס מול עינינו, דברי ההספד של משה דיין על רועי רוטנברג חבר נחל עוז אינם נותנים מנוח. רועי רוטנברג נרצח באפריל 1956, על ידי מסתננים שארבו לו בשדה. דיין, אז רמטכ"ל צה"ל, נשא דברי הספד ובהם אמר:

רועי – האור שבליבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אזניו ולא שמע את קול הרצח האורב.

האם ערגתנו לשלום עיוורה את עינינו מלראות את הרשע הפונדמנטליסטי שהתפתח תחת שלטון חמאס ברצועה? האם נרדמנו בשמירה בשל הערגה לשכנות טובה ולא ראינו את הנחשול העומד להציפנו?

אז, ביום נפילתו של רועי רוטנברג הפכה שמחת החתונה המרובעת (4 זוגות עמדו להתחתן באותו ליל ל"ג בעומר בנחל עוז) ליום מספד ואסון וגם בשמחת תורה (7.10.23) הפכו ההכנות לאירועי חגיגת יום ההולדת הקיבוצי, במלאת 70 שנה לקיבוץ נחל עוז, ליום כאב ואובדן נורא.

בשני הפיוטים "בן אדם, מה לך נרדם" הפותח את סליחות יהודי המזרח ופיוט של ר' יהודה הלוי, "ישן, אל תרדם" נעשה שימוש בקריאתו של רב החובל ליונה, ומודגש הצורך להעיר את נפשו של האדם לקראת המעמד המיוחד מול האל בימים הנוראים. אבל גם פיוטים עתיקים אלו מקבלים השנה משנה משמעות והם  מהדהדים את מאורעות השנה הקשה שעברנו. כשקראתי פיוטים אלו עתה, מילות הזירוז נעשו כמו צבועות באדום, זועקות מתוך הפיוט: "מַה לְּךָ נִרְדָּם?!", "קוּם!" , "וְאַל תְּאַחַר!" בְּטֶרֶם יָמִים פּוֹנִים!", "וּמְהֵרָה רוּץ לְעֶזְרָה!", "בְּרַח וּפְחַד מֵאֲסוֹנִים!"  ובפיוט השני: "יָשֵׁן, אַל תֵּרָדַם!" "ְרוּץ לַעֲבֹד!" "דֵי לָךְ, מַה  לְךָ נִרְדָּם?! , "קוּם!" , "קְרָא אֶל  אֱלֹהֶיךָ!"

הצורך להודות בטעות, לבקש את סליחה, והחובה לקחת אחריות על העתיד –  עולים חזק בפיוטים:

בֶּן אָדָם מַה לְּךָ נִרְדָּם קוּם קְרָא בְּתַחֲנוּנִים
שְׁפֹךְ שִׂיחָה דְּרֹשׁ סְלִיחָה מֵאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים
רְחַץ וּטְהַר וְאַל תְּאַחַר בְּטֶרֶם יָמִים פּוֹנִים
וּמְהֵרָה רוּץ לְעֶזְרָה לִפְנֵי שׁוֹכֵן מְעוֹנִים
וּמִפֶּשַׁע וְגַם רֶשַׁע בְּרַח וּפְחַד מֵאֲסוֹנִים
אָנָּא שְׁעֵה שִׁמְךָ יוֹדְעֵי יִשְׂרָאֵל נֶאֱמָנִים
לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים

 (בית ראשון, מתוך הפיוט "בן אדם, מה לך נרדם")

וכך גם בשירו של ריה"ל:

יָשֵׁן, אַל תֵּרָדַם / וַעֲזֹב הִתְלַהְלְהֶךָ

הַרְחֵק דַּרְכֵי אָדָם / וְשׁוּר דַרְכֵי גְבֹהֶיךָ

וְרוּץ לַעֲבֹד צוּר קָדָם / כְרוּץ כּוֹכְבֵי נְגֹהֶיךָ.

דֵי לָךְ, מַה‑ לְךָ נִרְדָּם? / קוּם, קְרָא אֶל‑ אֱלֹהֶיךָ!

(מתוך ר' יהודה הלוי, "ישן, אל תרדם", בית ראשון)

יונה לא שועה לבקשת העזרה ורק כשהגורל (ה'?) מעמיד אותו עם "הפנים אל הקיר" ואשמתו ברורה לכל, הוא לוקח אחריות על המצב ומודה כי סיכן את חיי כל המלחים באֳנִיָּה ומקבל עליו את הדין "כִּי יוֹדֵעַ אָנִי, כִּי בְשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה עֲלֵיכֶם" (שם, יב).

יונה הספיק ברגע האחרון להתעשת ולהציל את יושבי הָאֳנִיָּה. הוא לקח אחריות וביקש: "שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל-הַיָּם, וְיִשְׁתֹּק הַיָּם, מֵעֲלֵיכֶם" (שם, יב). האם גם מי שנרדם בימים הללו בשמירה יודה ויאמר " כִּי בְשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה עֲלֵיכֶם? האם מנהיגינו ידעו להישיר מבט ולומר "לָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים"? דומה כי רגע זה של הודאה, והפניית המבט אל הנפגעים הרבים, זהו הרגע לו כולנו מייחלים ביום הכיפורים הזה. רק הוא יאפשר בעתיד את הסליחה ואת הערנות הנדרשת מרב החובל ומלחיו. כי כמו בשיר הילדים שכתב המשורר הצעיר נתן יונתן ב- 1943: "אִם לֹא יֵעוֹרוּ כָּל מַלָּחֶיהָ –  אֵיכָה תַּגִּיעַ הַדּוּגִית לַחוֹף? … "

דּוּגִית נוֹסַעַת, מִפְרָשֶׂיהָ שְׁנַיִם

וּמַלָּחֶיהָ נִרְדְּמוּ כֻּלָּם.

רוּחַ נוֹשֶׁבֶת עַל-פְּנֵי הַמַּיִם

יֶלֶד פּוֹסֵעַ עַל הַחוֹף דּוּמָם.

יֶלֶד פָּעוּט הוּא וַעֲגוּם-עֵינַיִם,

שׁוֹטְפִים הַמַּיִם לְמֶרְחַק אֵין-סוֹף …

אִם לֹא יֵעוֹרוּ כָּל מַלָּחֶיהָ –  

אֵיכָה תַּגִּיעַ הַדּוּגִית לַחוֹף? …

ד"ר גילי זיון (מבצרי) – חברת קיבוץ סעד, חברת סגל בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית ובמרכז מנדל בנגב.

לחפש בן אדם

בערב יום הכיפורים 11.10.1940 כתבת חנה סנש את השורות הבאות ביומנה האישי, שהתפרסם אחרי מותה:

רצוני להתוודות, לתת דין וחשבון לעצמי, לתת דין וחשבון לאלוהים, זאת אומרת למדוד את חיי,

מעשי לעומת האידיאל הגבוה, הטהור ביותר אשר עומד לפני,

להשוות מה שהיה צריך להיות לעומת מה שהיה.

אתחיל את הוידוי בשם האנושיות. אין חטא בעולם שאינו נכנס השנה לתוך העוונות,

שבעתיים יותר מאשר כל השנים…

והתכנית לשנה החדשה – לימוד והתעמקות במקצוע, בשפה, וחיפוש הדרך.

להיות בן אדם.

אני ירֵאה שלדבר האחרון התנאים פה קשים מאוד אך אשתדל.

כי זאת הדרך היחידה שכדאי ללכת בה. אבל איך?

אחרי שנה אראה אם הצלחתי.

אני רוצה עוד לרשום ניסיון של שיר [שירה העברי הראשון]:

במדורות מלחמה, בדלקה, בשרפה,

בין ימים סוערים של הדם,

הנני מבעירה את פנסי הקטן,

לחפש, לחפש בן אדם.

שלהבות השריפה מדעיכות פנסי,

אור האש מסנוור את עיני,

איך אביט, איך אראה, איך אדע, איך אכיר,

כשהוא יעמוד לפני ?

תן סימן אלוהים, תן סימן על מצחו

כי באש, בדליקה ובדם

כן אכיר את הזיו הטהור, הנצחי,

את אשר חיפשתיו: בן אדם

חנה סנש

כולנו בני איש אחד

צריכים עם בני ישראל להיות באחדות ואהבה, ולמחול זה לזה אף שחטא כנגדו, ועל ידי זה: 'למי נושא עוון'? – למי שעובר על פשע', וממילא כשנתכפרו עוונותינו, לא יישאר דין ומקטרג לעכב הגאולה. והמחילה כל אחד לחברו לא תבוא כי אם מפאת הענווה, שיודע ומכיר האדם מה ערכו ומה חייו, ועל ידי זה מתרצה ומתפייס עם חברו, שכולנו בני איש אחד נחנו, ועל זה כתוב: 'יפאר ענווים בישועה'. ושעיצומו של יום מכפר אל תחשבו, חס ושלום, דבר ריק הוא, אך מכם צריך שאתם תפייסו זה את זה, ואז גם עבירות שבינכם למקום יתכפרו, וזהו על ידי הענווה הנזכר.

[חכם דניאל הכהן נהר, מתוך 'החכם היומי']

"יום כיפור" / יהודה עמיחי
סִלְחוּ לִי כְּבָר עַכְשָו, שְלֹשָה חֳדָשִים

לִפְנֵי יְמֵי הַסְּלִיחָה הַנּוֹרָאִים.

אֲנִי חושֵש שֶלא אַגִּיעַ.

אֲנִי מְפַזֵּר אֶת יום הַכִּיפּור עַל פְּנֵי כָּל הַשָּנָה.

עֲנָבִים בְּשֵלִים בְּעונָתָם.

אַךְ אֵיךְ יַבְשִילוּ חֲטָאִים וְכַפָּרָתָם בְּיום אֶחָד? 

(מתוך 'עכשיו הרעש' בהוצאת שוקן)

תָּבוֹא לְפָנֶיךָ אֶנְקַת אָסִיר כְּגֹדֶל זְרוֹעֲךָ הוֹתֵר בְּנֵי תְמוּתָה. וּפְדוּיֵי יְהוָה יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה.

ריבונו של עולם

האזינה לקול בכינו ולצעקת לבנו, ראה את סבלנו וצערנו, והושיענו ממצוקתנו הגדולה. קרובי נפשנו, נשים וילדים, זקנים וצעירים, חיילים וחיילות, נעקרו מתוכנו, נחטפו ונלקחו בשבי על ידי הרוצחים מחבלי החמאס. ואין יודע מקומם ואיך להושיעם. תן להם כוח לעמוד בעינויי מעניהם. לשאת את סבלם, להאמין ולקוות לישועתם. שמור על בריאות נפשם וגופם, למען יזכו לשוב בשלום אל ביתם ואל חיק משפחותיהם. עשה חסד ורחמים עם עמך ישראל ועם משפחותיהם הקוראים אליך בלב נשבר. כמו שעזרת לאברהם אבינו להציל את לוט ואת ביתו משביים וכמו שעזרת ליוסף הצדיק לצאת משביו, היה נא עוזר גם לנו ותקן את מנהיגי עמך ישראל ואת כוחות הביטחון בעצה טובה ובגבורה, לפדות את אחינו ואחיותינו משביים.

תפילה שחיבר הרב תמיר גרנות

ניתן לאומרה בשעת תפילה בלחש בתוך ברכת 'שומע תפילה או לאחר התפילה על ידי שליח ציבור בקול