כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי

תָמִיד.

(תהילים נא, ה)

וחטאתי

נגדי תמיד – מתוך שאני מתחרט ודואג

עליו, דומה לי כאילו הוא לפני תמיד כל שעה.

 (רש"י

שם, שם)

הוידוי

שנהגו בו כל ישראל 'אבל אנחנו חטאנו' (כולנו) והוא עיקר הוידוי. עבירות שהתודה עליהם

ביום הכפורים זה חוזר ומתודה עליהן ביום הכפורים אחר, אע"פ שהוא עומד בתשובתו

שנאמר 'כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד'.

(רמב"ם יד החזקה הלכות תשובה ב, ח)

בניגוד

לתשובה מהסוג הראשון שיש לה תכלית ברורה, ואדם שלא שנה בחטאו השיג את מטרתו, התשובה

מהסוג השני היא מפעל חיים. אין לה נקודת סיום, והיא מתווה את דרכו של האדם לאורך כל

ימי חייו, 'עד שימות והוא בעל תשובה ויזכה לחיי העולם הבא' (ז, א). תשובה מקיפה זו,

שבה אנו עוסקים, היא משמעותית יותר וקשה יותר מהתשובה הנקודתית, שבה עסק הרמב"ם

בראשית דבריו. דרך החטאים היא פחות מוגדרת מהמעשים הרעים, וקשה יותר להכיר בה כדי לשוב

ממנה. מאידך, דרך זו היא גם השורש שהוביל לעוונות, ושיפורה גורם ישירות גם לתיקון המעשים.

(הרב אהרון ליכטנשטיין, "יעזוב רשע דרכו", בפתחי שערים , ישיבת הר עציון, אלון שבות, תשרי

תשס"ב(

ספר יונה כפותח שער לפני נעילת שער

מנחם קליין

ספר יונה הוא ספר

צנוע. אין בו נבואות חורבן וגאולה הכוללות ביטויים עזים כפי שאנו מוצאים בספר

ישעיהו. גם אין בספר יונה אמירות נוקבות וקשות נגד שחיתות מוסרית כפי שאנו מוצאים

אצל ירמיהו ועמוס. ספר יונה מסתתר בין דפי תרי עשר בדומה ליונה הנביא שטמן עצמו

במעמקי הספינה וברח מהסערה שבחוץ אל שינה עמוקה. בסיפור שמספר ספר יונה אין שום

נקודת אחיזה היסטורית. לא כתוב בימי איזה מלך פעל יונה או מי היה מלך נינווה.

היעדר היסטוריה הופך את הספר לכאורה לפחות חשוב.

צנוע גם מקומו של

ספר יונה בתפילות יום כיפור. מפטיר-יונה נקרא במנחה, אחרי הדרמה הגדולה של סדר

עבודת יום הכיפורים בתפילת מוסף, ולפני השיא של תפילת נעילה ותקיעת השופר. יונה

לכאורה הוצב בשוליים של יום כיפור כסוג של הפוגה, סיפור קטן על אדם אחד, אומלל, שמנסה

להתנגד לאלוהים, בורח מייעודו, ומובס. על פי ראייה זו הוצב יונה בשולי יום כיפור

כדי להמחיש ששום אדם לא יכול לנוס מפני רצון האל. לאחר שלקח זה נלמד בתפילת מנחה

הוכשרה הדרך לתפילת נעילה.

להלן אני מבקש להציע

דרך אחרת, להראות שמשמעותו של ספר יונה שונה לגמרי והיא מגלמת בתוכה את יום

הכיפורים שלנו. ביהדות שלנו, לאחר בית המקדש, המשמעות של ספר יונה אולי עולה על זו

של סדר העבודה. ספר יונה לא בא כהפוגה לאחר השיא של מוסף אלא כדי לקדם אותנו מעבר

לשתי קורבנות היום – לה' ולעזאזל.

לשם כך נחזור לצנעה

של ספר יונה ולהקשר בו היא נתונה. הצנעה היא קו שחוזר לאורך הספר ואחד המפתחות

להבין אותו. לא רק יונה מצניע את עצמו. גם האלוהים מצניע אותו. הוא טומן אותו בבטן

הדג. ולאחר שיונה נפלט אל החוף הוא יוצא אל מחוץ לנינווה, העיר הגדולה, ומוצא

לעצמו מקלט תחת עץ אחד בודד כשמסביב אין אפילו שיח קטן.

יתר על כן, הצנעה של

יונה עומדת בסתירה לדברים הגדולים שקורים מסביב לו עצמו. אלוהים מצווה על יונה

ללכת אל נינווה "העיר הגדולה", אלוהים "הטיל רוח גדולה", יונה

אומר "בשלי הסער הגדול", "וימן ה' דג גדול". הדג מטיל את יונה

אל היבשה והפסוקים מדגישים פעמיים כי הוא הולך אל "עיר גדולה". לאחר

שיונה קרא עליה את קריאת החורבן מתרחשת בנינווה דרמה לא פחות גדולה מאשר הסערה

שהתחוללה בגללו בים. זו אינה סערה פיסית אלא סערת רוחות, סערה נפשית שמטלטלת את

כול תושבי העיר מהמלך ועד אחרון העבדים והבהמות. בעקבות כך חש יונה "רעה

גדולה". וכשמגיע הקיקיון להצל על יונה הוא שמח "שמחה גדולה".

כללית, יש שלוש

דרכים לפרש את סיפור המסגרת של ספר יונה. דרך אחת היא לראות זאת כסיפור חניכה של

נביא. הנביא רוצה לברוח מייעודו ואלוהים מלמד אותו כי הנבואה כפויה עליו. נביא הוא

כלי להעברת מסר ולעיתים מסר זה לא מובן לנביא ואין הוא יכול לרדת לעומקו. על פי

דרך זו הרלבנטיות של הספר למי שאינם נביאים היא מועטה. המעמד השולי של ספר יונה בין

ספרי תרי עשר ובתפילות יום הכיפורים מבטא את הרלבנטיות המועטה של הסיפור למי שאינם

נביאים. זאת ועוד: על פי דרך זו שיאו של הסיפור הוא כאשר יונה מוסר את דבר השם

לאנשי נינווה. ההמשך הוא אנטי-קליימקס.

הדרך השנייה היא

לראות את הסיפור כסיפור על פער בין העם היהודי לבין אומות העולם. חז"ל בחרו

בדרך זו כאשר הסבירו כי יונה ברח משום שרצה להגן על עם ישראל. יונה ידע כי אנשי

נינווה, כמו יתר העמים הלא-יהודים עושים תשובה בקלות. "אמר יונה: אלך

לחו"ל שאין השכינה נגלית שם, שהגויים קרובי תשובה הם, שלא לחייב את

ישראל" (ילקוט שמעוני יונה א'). והם מוסיפים: כאשר יונה מבקש

מהספנים להטיל אותו לים "לא הלך יונה אלא לאבד עצמו בים… בכול מקום האבות

והנביאים נתנו את נפשם על ישראל" (שם, תק"ן). בדומה לדרך הקודמת

בה עסקנו, סיפור המסגרת הוא ויכוח בין נביא לאלוהים. אלא שבשונה מהדרך הקודמת

הסיפור לא סגור בויכוח בין שולח לשליח, נביא ואל. ברקע נוכח עם ישראל. סיבת הויכוח

היא הפער בין הרצינות בה עם ישראל לוקח את עניין התשובה לבין קלות הדעת של הגויים.

עם ישראל לוקח את התשובה בכובד ראש ולכן קשה לו לעשות אותה, אומר יונה. הגויים,

לעומתם, הם קלי דעת וקרוב לוודאי שיעשו תשובה מיד כאשר תגיע אליהם בשורת יונה. או

אז ייזקף הדבר לחובת עם ישראל. נמצא שמעמדו של עם ישראל יפגע בה בשעה שתתקבל תשובת

אנשי נינווה. הלקח שספר יונה מלמד אותנו הוא שאלוהים מקבל גם תשובה מגויים ולא רק

מיהודים, ושאלוהים מקבל גם תשובה שבאה בקלות, בלשון ימינו – לייט תשובה. על פי דרך

זו הרלבנטיות של ספר יונה ליום הכיפורים גדולה יותר מאשר מראה הדרך הקודמת. גם

לייט תשובה רצויה בעיני הקדוש ברוך הוא, ודי בה כדי לפתוח את הדרך לתפילת נעילה.

גם על פי דרך זו סיפור הקיקיון הוא "אנטי-קליימקס". כאשר קוראים את

סיפור הקיקיון שיא הספר כבר מאחורינו.

הדרך השלישית היא

לראות את הסיפור כבעל מסגרת אוניברסאלית. לכן אין בספר פרטים ביוגראפיים על יונה

הנביא, ואין בסיפור שום נקודת אחיזה היסטורית. זה סיפור על האדם בכלל, על תכונות

אנושיות ולאו דווקא על הפער הקיומי שבין יהודים ללא-יהודים. הגר"א מווילנא

רואה זאת כמסגרת הסיפור. "עניין הנביא (= יונה הנביא) רומז על נשמת האדם…

שהשם משלח את הנשמה לעולם הזה ואומר לה זילי בגוף פלניא ועביד רעותא (= כנסי לתוך

גוף פלוני ועשי רצוני)". את הדרמה של יונה מפרש הגר"א כמאבק שמנהל האדם

בתוך עצמו בין צווי הקדוש ברוך לנטיותיו וחולשותיו. בליעת הדג היא מטאפורה למוות ואת

הפרקים בספר מאז הקיא הדג את יונה ליבשה והליכתו לנינווה מפרש הגר"א כשובו של

אדם בגלגול שני כדי לתקן את שעיוות בגלגול הראשון.

גם השם יונה רומז

לאירוע אוניברסאלי. לאחר המבול שלח נוח עורב לראות האם המבול הסתיים אבל העורב לא

חזר. על פי חז"ל העורב דאג לעצמו. העורב "ראה נבלת אדם מושלכת בראשי

ההרים וישב לו על מאכלו ולא השיב שליחותו (ילקוט שמעוני נוח נ"ט). ואילו

היונה מילאה שליחותה – מילאה חובה בסיסית כלפי מי שהציל אותה מהמבול ודאג לטפל בה

וכלפי מי שהיו איתה בתיבה. היונה בישרה כי המבול תם. ניצל היקום ואפשר לצאת מהתיבה.

נחזור ליונה הנביא.

עד לסיפור הקיקיון מתאר הספר ניגוד עליו עמדתי לעייל, בין יונה – אדם אחד המצטנף

בירכתי ספינה, כלוא במעי דג, ואחר כך עומד מול ממלכה שלמה – לבין העולם הסוער שמחוצה

לו. עד לנקודה זו הספר מתאר ניגוד ועימות בין יונה לעולם. תיאור זה הוא דרך עיניו

של יונה. יונה רואה את העולם כמנוגד לו, ואילו אלוהים מלמד אותו כי יש קשר בין

האדם הפרטי לעולם, בין יהודים לאנשי נינווה. וכאן בא סיפור הקיקיון וזהו שיאו של

הספר. "ויאמר ה' אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גידלתו שבן לילה היה

ובן לילה אבד ואני לא אחוס על נינווה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתיים עשרה רבו

אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה" (יונה ד' י-יא). את

הפסוקים הללו אפשר לקרוא בשני דרכים משלימות זו את זו. אפשר לקרוא אותם עם סימן

שאלה בסופם. אתה הצטערת על עץ, דומם שסיפק לך צל. לאמתו של דבר לא העץ עצמו היה

איכפת לך אלא אתה – עצמך, על שסבלת מהשמש והעץ הציל אותך. ואני לא אחוס על המוני

בני אדם וחיות? עליך לראות את האנושות ועולם החי ולא רק את עצמך. ואפשר לקרוא את

הפסוקים הללו היא ללא סימן שאלה, כסוג של התניה. אם אתה לא תחוס על בני אדם ככלל –

אני לא אחוס גם עליך יונה. בין כך ובין כך מתבטל הפער שבין יונה האיש ליקום שסביבו

וזה שיאו של הספר.

ועם הכרה זו מגיע

הרגע לעבור לנעילה. נעילה אינה הסתגרות כיונה בתיבת נוח או התייחדות עם אלוהים

בתפילה כמו יונה במעי הדג. נעילה היא היפתחות לעולם.

פרופ' מנחם קליין מלמד במחלקה למדע המידנה

באוניברסיטת בר אילן

תשובה מאהבה ומיראה

אמר ריש לקיש: גדולה

תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות, שנאמר (הושע

יד)

'שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך' הא עון מזיד הוא, וקא קרי ליה מכשול?!

איני (הרי הדברים

אינם כפי שנאמרו?!) והאמר ריש לקיש: 'גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות', שנאמר (יחזקאל

לג) 'ובשוב רשע מרשעתו ועשה

משפט וצדקה עליהם הוא יחיה'?

לא קשיא; כאן מאהבה

כאן מיראה.

(בבלי יומא פו, ע"ב)

התשובה מרימה את האדם

למעלה מכל השפלויות הנמצאות בעולם, ועם זה איננו נעשה זר אל העולם אלא הוא מרומם

עמו את העולם ואת החיים. אותן הנטיות של החטא הן מזדככות בו. הרצון העז, הפורץ כל

גבול, שגרם לחטא, הוא בעצמו נעשה כוח חי ופועל גדולות ונשגבות לטובה ולברכה.

(מתוך "אורות התשובה"

לראי"ה קוק זצ"ל, ע"א)

התשובה הגורמת

לטרנספורמציה רדיקאלית של כל דרך החיים, ללידה מחדש של האישיות, היא תשובה של

גאולה; תשובה אחרת שאינה עושה זאת, אלא מכוונת היא נגד חטא מסוים – היא תשובה

של כפרה.

(מתוך "על התשובה" לרי"ד

סולוביצ'יק זצ"ל)

שלוש עשרה מידות הן מתכון לעשייה, לא

לאמירה בלבד

'ויעבֹר ה' על פניו ויקרא' – אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא

כתוב, אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור, והראה לו למשה סדר

תפלה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין – יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם.

ה' ה' – אני הוא קודם שיחטא האדם, ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה. אל רחום

וחנון, אמר רב יהודה: ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם, שנאמר (שמות לד) 'הנה אנכי כרת ברית'.

(בבלי ראש השנה

יז ע" ב)

אין כל תקֵפות מאגית

בפנייה אל מידת הרחמים של השם יתברך, אלא ככל הבטחה הניתנת בתורה, אין משמעות

י"ג מידות אלא תביעה המוצגת לאדם כדי שיהא ראוי להבטחה זו.

בעניין הנוהג באיזכור

'י"ג מידות" ב'סליחות' וגם בתפילות רוב ימות השנה ב'נפילת אפיים', אומר

ה'אלשיך'.

 (רבי משה בן חיים, תלמידו של רבי יוסף קארו,

המאה ה-16)

'יאמרו לפני

כסדר הזה' לא נאמר, אלא 'יעשו לפני כסדר הזה', שלא באמריה תלוי הדבר כי אם

בעשייה. משמעות מאמרם של רבי יוחנן ורבי יהודה היא, שכאשר עושה האדם מידות

עצמו כמידותיו של הקב"ה, כהמלצת חז"ל – מה הוא נקרא רחום וחנון, אף אתה

היה רחום וחנון, מה הוא נקרא ארך אפיים ורב חסד, אף אתה היה ארך אפיים ורב חסד, רק

אז נמחלין עוונותיו.

אותה ברית כרותה

ל'י"ג מידות' איננה בבחינת מתכון למחילת עוונות, אלא היא פרוגרמת התנהגות

המוצגת לאדם, ומי שיודע פרק ברמב"ם, מכיר את תורת 'שלילת התארים' לפיה שום

תואר איננו חל לגבי ה', ותארים אלו מצביעים על חובת האדם לנהוג כך,

וההתנהגות לפיהן היא-היא התשובה והיא גם הכפרה.

…'אנו רואים הרבה

פעמים בעוונותינו, שאנו מעוטפים בטלית ואומרים י"ג מידות ואין אנו נענים; אבל

הכוונה היא, כל זמן שישראל עושים כסדר הזה שאני (ה') עושה, לרחם ולחנֵן

דלים, ולהאריך אפיים ולעשות חסד אלה עם אלה, ולעבור על מידותיהם כאומרם ז"ל:

'כל המעביר על מדיותיו מוחלים לו כל עוונותיו', אז הם (ישראל) מובטחים שאינם

חוזרים ריקם; אבל אם הם אכזרים ועושי-רשעה, כל שכן בהזכרת שלוש-עשרה מידות הם

נתפסים' (ספרי יראים); כלומר לא זו בלבד ש'י"ג מידות' איננו אמצעי מאגי לכפרת

עוונות, אלא הזכרת מידות הקב"ה שאין האדם משתדל לקיימן היא המזכירה את

עוונותיו, ולא זו בלבד שאין נעשית לאדם תקנה, אלא נהפוך הוא והיא נעשית לו תקלה.

(י. ליבוביץ: שיחות על חגי ישראל ומועדיו עמ' 184-185)

חנה

סנש – וידוי

בערב יום הכיפורים 11/10/1940

כותבת חנה סנש את השורות הבאות ביומנה האישי, שהתפרסם אחרי מותה:

רצוני להתוודות, לתת דין וחשבון לעצמי,

לתת דין וחשבון לאלוהים, זאת אומרת למדוד את חיי, מעשי לעומת האידיאל הגבוה, הטהור

ביותר אשר עומד לפני, להשוות מה שהיה צריך להיות לעומת מה שהיה. אתחיל את הוידוי

בשם האנושיות. אין חטא בעולם שאינו נכנס השנה לתוך העוונות, שבעתיים יותר מאשר כל

השנים… והתכנית לשנה החדשה – לימוד והתעמקות במקצוע, בשפה, וחיפוש הדרך. להיות

בן אדם. אני ירֵאה שלדבר האחרון התנאים פה קשים מאוד אך אשתדל. כי זאת הדרך היחידה

שכדאי ללכת בה. אבל איך? אחרי שנה אראה אם הצלחתי. אני רוצה עוד לרשום ניסיון של

שיר (שירה העברי הראשון)

במדורות מלחמה, בדלקה, בשרפה,

בין ימים סוערים של הדם,

הנני מבעירה את פנסי הקטן,

לחפש, לחפש בן אדם.

שלהבות השריפה מדעיכות פנסי,

אור האש מסנוור את עיני,

איך אביט, איך אראה, איך אדע, איך אכיר,

כשהוא יעמוד לפני ?

תן סימן אלוהים, תן סימן על מצחו

כי באש, בדליקה ובדם

כן אכיר את הזיו

הטהור, הנצחי,

את אשר חיפשתיו: בן אדם.