"וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי"

(במדבר כ", ט')

תַּאֲמִין

שֶׁמִּלִּים יְכוֹלוֹת לְמוֹסֵס אֶת הַסֶּלַע.

אַל תַּכֶּה בּוֹ,

דַּבֵּר אֵלָיו,

תֵּן לְעַצְמְךָ לִנְבֹּעַ.

אַתָּה הַסֶּלַע,

אַתָּה הִתְקַשֵּׁיתָ

כְּמוֹ הָעוֹר הַיָּבֵשׁ בַּיָּדַיִם.

אִם תְּדַבֵּר

תּוּכַל לִהְיוֹת מַיִם.

רועי שלום זמיר

אשר יעשה א­ֹתם האדם וחי בהם

שאול דיוויס

בפרשת השבוע בקטע שאנחנו גם קוראים בפרשת פרה (במדבר יט:14-22) נאמר שהחלל מטמא כל אדם או חפץ שמתקרב אליו. רש"י אומר על המילים "תטמא עד הערב" "מכאן למדנו שהמת אבי אבות הטומאה והנוגע בו אב הטומאה ומטמא אדם". הפייטן רבי אלעזר הקליר (נולד בערך בשנת 570) כתב פיוט לפרשת פרה שנפתח במילים אלו: "ואפרה נעשה אב הטומאה, והיא מטהרת אבי אבות הטומאה". אבי אבות הטומאה הוא הגופה של האדם (ואגב, זה כנראה מקור לביטוי "אבי אבות הטומאה").

היהדות לא התעלמה מן המוות אבל גם לא סגדה לו. היהדות קבעה דרך חיים ואורחות התנהגות להרחיק את האדם מן המוות. אחת מההוכחות הברורות ביותר לזיקתה של היהדות לחיי העולם הזה היא ההלכה שפיקוח נפש דוחה את מצוות התורה (מלבד שלוש העבירות הגדולות – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים). העיקרון הוא שחוקי התורה לא נועדו לשלול את חיי העולם הזה, ההיפך הוא נכון. כתוב בתורה ובנביא:

"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם: אֲנִי, יְהוָה" (ויקרא פרק יח:5);

"וַיַּמְרוּ-בִי בֵית-יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, בְּחֻקּוֹתַי לֹא-הָלָכוּ וְאֶת-מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" (יחזקאל פרק כ:13).

בגמרא (סנהדרין עד.) נאמר בפשטות "וחי בהם" ולא שימות בהם".

גם המשוררים של ספר תהילים התחברו למושג הזה. "לא אמות ואחיה" מתחנן משורר תהלים (קי"ח:17) והסיבה לכך היא, "ואספר מעשי יה"; וגם "אין במות זכרך, בשאול, מי יודה לך"?! (ו':6); וגם "לא המתים יהללו יה' ולא כל יורדי דומה" (קט"ו:17). הקב"ה חפץ בחיים, בחיי העולם הזה, כי רק כאן האדם מקיים את המצוות. חיי העולם הזה רצויים לפני ה'. הוא ברא את העולם כדי שיתקיים בצביונו החומרי, וברא אותנו כדי שנחיה חיים ממשיים בתוך עולמו.

גם חז"ל לימדו אותנו את הערך של חיים בעולם הזה. מפי רבי יעקב נאמר במשנה במסכת אבות (ד' ט"ז וי"ז):

"העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא; הַתְקֵן עצמך בפרוזדור כדי שתִּכָּנס לטרקלין". הוא היה אומר: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא; ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, מכל חיי העולם הזה".

הגוף ללא הנשמה הוא לא רק חסר ערך, ללא תועלת, אלא שלפי דיני טומאה הוא אף מטמא כאבי אבות הטומאה.

לא פלא שהתורה אף שללה פולחן המתים. "וְאִישׁ אוֹ-אִשָּׁה, כִּי-יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי–מוֹת יוּמָתוּ; בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם, דְּמֵיהֶם בָּם" (ויקרא כ':27). "כִּי אַתָּה בָּא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–לֹא-תִלְמַד לַעֲשׂוֹת, כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם. לֹא-יִמָּצֵא בְךָ, מַעֲבִיר בְּנוֹ-וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר, חָבֶר; וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי, וְדֹרֵשׁ אֶל-הַמֵּתִים. כִּי-תוֹעֲבַת יְהוָה, כָּל-עֹשֵׂה אֵלֶּה" (דברים י"ח:11).

ישנו מדרש מאוד יפה – משל הגוף והנשמה (ויקרא רבה (וילנא) פרשה ד) – שבעיני מתחבר לכאן.

"תני ר' ישמעאל משל למלך שהיה לו פרדס והיה בו בכורות נאות (פירות יפים) והושיב בו המלך שומרים, אחד חיגר, ואחד סומא, ואמר להן הזהרו על בכורות הנאות האלו. לימים אמר חיגר לסומא בכורות נאות אני רואה בפרדס, אמר לו סומא הבא ונאכל. אמר לו חיגר וכי יכולני להלך? אמר סומא וכי רואה אני? רכב חיגר על גבו של הסומא ואכלו את הבכורות והלכו וישבו להם איש במקומו. לימים נכנס המלך באותו פרדס אמר להן: היכן הם הבכורות הנאות? אמר לו סומא: אדוני המלך וכי רואה אני? אמר לו חיגר: אדוני המלך וכי יכול אני להלוך? אותו המלך שהיה פיקח מה עשה להן הרכיב חיגר על גבו של הסומא … אמר להן כך עשיתם ואכלתם את הבכורות. כך לעתיד לבוא הקב"ה אומר לנפש: מפני מה חטאת לפני? אמר לפניו: רבון העולמים אני לא חטאתי, הגוף הוא שחטא משעה שיצאתי ממנו כצפור טהורה פורחת באויר. אני, מה חטאתי לפניך? אמר לגוף: מפני מה חטאת לפני? אמר לפניו: רבון העולמים אני לא חטאתי נשמה היא שחטאה משעה שיצתה ממני כאבן שהושלך על גבי קרקע אני נשלך שמא חטאתי לפניך? מה הקב"ה עושה להן? מביא נשמה וזורקה בגוף ודן שניהם כאחד".

יש כאן מסר מוסרי שמועבר דרך הדימויים של מלך, גן ושומרים. המלך הוא כמובן הקב"ה; הפרדס – העולם הזה על כל יופיו ופיתויו; השומרים – בני אדם שנמצאים בעולם הזה. ד"ר רחל רייך כתבה שביוונית המילה "סומא" σόμα, פירושה "גוף", והמילה "פיסח" דומה דמיון פונטי למילה היוונית ψύχη , שפירושה "נפש". אני רואה במדרש קריאה לאחריות אישית ולאומית. העולם מלא דברים יפים וטובים, תורה ומצוות, אך גם פיתויים ומכשולים. נדרש פיקוח ושמירה כדי שהדברים לא יתקלקלו.

כבני אדם אנחנו, שילוב של הגוף ושל הנשמה—שני השומרים יחדיו. לגוף אין משמעות ללא הנשמה, ולנשמה אין משמעות ללא הגוף. כפי שנאמר בתפילת שחרית, כהמשך לפסוק בקהלת (ג':19): "מוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל" לבד מן הנשמה הטהורה, שהיא עתידה ליתן דין וחשבון לפני כיסא כבודך. המילים "לבד הנשמה הטהורה" אינן מופיעות בתנ"ך (ואף לא בנוסח אשכנז); הן מופיעות בפירוש רב סעדיה גאון לקהלת. תוספת זו מזכירה את המשנה במסכת אבות (ג', א'), שנהוג לומר בלוויות:

"הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים וְאֵין אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה: דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. מֵאַיִן בָּאתָ? מִטִּפָּה סְרוּחָה; וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה. וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן? לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא."

האדם החי מורכב מנשמה ומגוף. המסר המרכזי של דיני טומאה וטהרה הוא שהגוף ללא הנשמה אינו רק חסר ערך, אלא גם מטמא. הגוף הוא בהמי, חסר ריסון עצמי, טמא, חומרי וגשמי. כפי שכתוב "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם, עָפָר מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ב':7), ובהמשך "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (ג'19). לעומת הגוף, הנשמה היא טהורה ושכלית, שכן היא יודעת להבחין בין טוב לרע, כפי שנאמר בתפילה, "אֱלֹהַי, נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה הִיא."

פדיון שבויים היא מצווה חשובה, פיקוח נפש של ממש (רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ח', הלכה י'). אבל חז"ל אמרו שאין לפדות שבויים "ביתר על דמיהן". האם לשחרר מחבלים רוצחים מסוכנים תמורת שבויים חיים? יש שכבר נתנו תשובות לשאלה קשה זו. אבל מה לגבי החללים? מה מחירם? זו גם שאלה מוסרית, דתית, לאומית לא פשוטה. נזכור כי על אף שהגופה טמאה יש מצווה לקבור את המתים. טקסי הקבורה והאבלות עוזרים לקרובים להתנחם, יש בקבורה מעין הכרזה שזה הסוף שאין עוד סיכוי, וכן יש בקבורה כבוד אחרון לאדם.

שאול דיוויס הוא עורך דין, גר במיתר

מה גרם למשה להתפרץ?

הכתוב מספק לנו רמז, אך הרמז דק וקל להחמיצו. הפרק מתחיל כך: "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה, וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן" (במדבר כ, א-ב). רבים מן המפרשים עמדו על האפשרות לקשר סיבתי בין מות מרים לבין המחסור הפתאומי במים. על פי המסורת, באר פלאית ליוותה את העם בנדודיו במדבר בזכות מרים – וכשמתה חדלו מי הבאר.

אך אפשר להסביר את הקשר אחרת – לא על דרך הפלא אלא על דרך הפסיכולוגיה. משה איבד את העשתונות כי אחותו מרים אך זה עתה מתה. הוא התאבל על אחותו הבכורה. קשה לאבד אב ואם, אבל מבחינות מסוימות קשה אפילו יותר לאבד אח או אחות. אחיו ואחיותיו של אדם הם בני דורו. במותם, הוא מרגיש כי מלאך המוות הגיע אל סביבתו. הוא מעומת עם ידיעת סופו שלו.

מרים הייתה למשה יותר מסתם אחות. בקטנותו, היא אשר התייצבה להשגיח עליו מרחוק כשהושם בתיבה ביאור. לה היו העוז והתושייה לפנות אל בת פרעה ולהציע לה למסור את הילד למינקת עברייה, וכך הבטיחה שמשה הילד יכיר את משפחתו, את עמו ואת זהותו.

משה ידע, מן הסתם, שהוא חב למרים את קיומו – או, גם אם נסתפק בפשוטו של מקרא, שהוא חב לה את הכרת הוריו האמיתיים ואת שייכותו לעַמו. לאחר שנות פירוד, שנות חייו של משה במדיין, מרים ליוותה את משה לכל אורך שליחותו הציבורית. היא הנהיגה את מחולות הנשים ושירתן אחר קריעת ים סוף. המקרה היחיד המציג אותה לכאורה באור שלילי, עת דיברה באחיה משה על כי אישה כושית לקח ולקתה בצרעת (במדבר יב, א-יד), מבואר בפי חז"ל באורח חיובי יותר. הם אמרו שהיא מתחה ביקורת על משה שפרש מאשתו ציפורה כדי להיות בכוננות מתמדת לנבואה. מרים חשה את מצוקתה של הרעיה הננטשת. והלא גם היא, מרים, ואהרן, זכו לנבואה, אך לא נצטוו להיות פרושים. אולי מרים טעתה, אומרים חז"ל, אך לא מתוך זדון. לא קנאה באחיה הדריכה אותה, אלא אכפתיות כלפי גיסתה.

השכול עושה אותנו פגיעים. בתהום יגוננו אנו עלולים להתקשות למשול ברגשותינו. אנחנו טועים. אנחנו פועלים בפזיזות. לרגעים נוטש אותנו כושר השיפוט. אלה הם תסמינים שכיחים בקרב בני אדם רגילים כמונו. אצל משה יש גורם נוסף. הוא היה נביא – והעצבות עלולה לפגוע בכושר הנבואה שלו. הרמב"ם ענה לקושיה איך יעקב אבינו, שהיה נביא, לא ידע שבנו יוסף חי, בתשובה הפשוטה ביותר האפשרית: בגלל האבל נסתלקה ממנו רוח הקודש. לאורך עשרים ושתיים שנות אבלו על יוסף לא שרתה עליו הנבואה. משה, אדון הנביאים, לא איבד את כושר הנבואה שלו גם כשהיה נתון באבל. הרי מסופר במפורש שה' אמר לו לדבר אל הסלע. אך נראה שהמסר הזה לא נקלט אצלו במלואו. זו הייתה השפעת האבל.

הפרטים משניים לדרמה האנושית שנגולה לעינינו ביום ההוא. אכן, משה עשה דברים שלא צריך היה לעשות, ואף לא ראוי. הוא היכה בסלע במקום לדבר אליו; הוא דיבר בגוף ראשון רבים, "הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם?" במקום בלשון נסתר, שהרי ה' הוא המוציא את המים; הוא יצא מכליו. אבל לב הסיפור עניינו משה האדם, הנתון בכף העוגמה, פגיע, חשוף, מוצף; משה האיש שנִתייתֵם מהאדם שהיה עוגן חייו – מאחותו שבזכותה, למעשה, הוא היה האיש שהוא היה. האובדן המערער הזה הוא אבי כישלונו של משה במי מריבה.

(הרב יונתן זקס על הפרשה בספרו 'שיג ושיח' בהוצאת מגיד)

עת פרידה

אמר ר' אבא בר אבינא: מפני מה נסמכה פרשת מיתת מרים לאפר פרה? אלא מלמד, שכשם שאפר הפרה מכפר, כך מיתת הצדיקים מכפרת. אמר ר' יודן: מפני מה נסמכה מיתת אהרן לשבירת לוחות? אלא מלמד, שהיה קשה לפני הקב"ה מיתתו של אהרן כשיבור לוחות.

(ויקרא רבה פרשה כ סימן יב)

מִרְיָם

הָאֲדָמָה רוֹעֶדֶת

הַשְּׁתִילִים שֶׁלִּי רַכִּים

וַאֲנִי נִטַּעַתְּ בָּאֲדָמָה

לֹא מְסֻגֶּלֶת לָצֵאת

לַמַּסָּע

עַמּוּד הֶעָנָן וְעַמּוּד הָאֵשׁ

מִסְתַּחְרְרִים לְמוּלִי

חֹשֶׁךְ, צְעָקוֹת וְאָז

דְּמָמָה

צָרִיךְ לָקוּם,

הוא לוֹחֵשׁ בְּשֶׁקֶט בְּאָזְנִי

מֵרִים יֶלֶד עַל כָּתֵף,

כַּף קְטַנָּה נוֹסֶפֶת בְּיָדוֹ

וּבְחֵיקִי תִּינוֹק

שֶׁהִצְפַּנְתִּי

גַּלִּים מְפַכִּים בְּאֶצְבְּעוֹת רַגְלַי הַטְּמוּנוֹת בַּחוֹל

הָמוֹן, וְאֵימָה.

אֲנִי טוֹבֶלֶת בְּפָנָיו

שֶׁל תִּינוֹקִי

וְצוֹלֶלֶת

הָאוֹר מַבְקִיעַ מֵרָחוֹק,

וְאִתּוֹ הַיָּם.

בְּאֵרִי הִתְעוֹרֵר,

סִינַי בָּאֹפֶק,

עוֹד נִחְיֶה בָּאָבִיב הַזֶּה

מעין לואיס ינואר 2024