"וְהִזָּ֤ה הַטָּהֹר֙ עַל־הַטָּמֵ֔א…והַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה, יִטְמָא עַד-הָעָרֶב"

(במדבר יט, יט-כא)

"מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה? לפיכך כתב בה "חקה"- גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה"

(רש"י, במדבר יט, ב)

וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת אֵפֶר הַפָּרָה אֶת בְּגָדָיו (במדבר יט, י)

וְהָיָה מַחֲנֵנוּ קָדוֹשׁ לְהַכְאִיב

לֹא הָיָה בּוֹ פֶּצַע וְחַבּוּרָה

רַק אֲנָשִׁים בְּרִיאִים לְהַחֲרִיד מְשׂוֹחֲחִים שִׁיחוֹת

שׁוֹפְעוֹת צְחוֹק נוֹרָא

מְבַטְּלוֹת בִּתְנוּעוֹת יָדַיִם חִנָּנִיּוֹת

אֶת קִיּוּמִי אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶת טֻמְאַת הַמֵּת

שֶׁנָּשָּׂאתִי

בְּמַעְגָּלִים חוֹזְרִים וְנִשְׁנִים

אֲשֶׁר דָּבְקָה בִּבְגָדַי וְלֹא פָּגָה וְלֹא הָיָה אִישׁ שֶׁיֶּאֱסֹף אֵפֶר

וְיֹאמַר — טָהוֹר

(אפרת ביגמן מתוך משיב הרוח סח תשע"ט)

מחשבות על אמונה והקרבה

מאיר ראובן זלבסקי

א.

פרשת הפרה מתוארת כחוקה וכטקס מרובה פרטים מוזרים למדי ונתפסה בעיני פרשנים רבים לאורך הדורות, כעניין לא מובן ואף יותר מכך, מצווה שאסור להרהר בה. כך כותב רש“י "לפי שהשטן ואומות העולם מונים את ישראל לומר, מה המצווה הזו ומה טעם יש בה? לפיכך כתב בה חוקה- גזירה היא ואין אתה רשאי להרהר בה" (במדבר יט,ב).

מייד עולה בדעתי המשנה במסכת חגיגה "אין דורשין בעריות בשלושה ולא במעשה בראשית בשנים ולא במעשה מרכבה באחד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו". למרות האיסור על הדרשה או הגבלתה למספר תלמידים זעום, הגמרא דורשת אף דורשת ומגלה טפח וטפחיים מכל מה שלכאורה אסור לדרוש. ובתלמוד על המשנה מופיע הסיפור על ארבעה שנכנסו לפרדס¹, מה שמחזק את האזהרה על הדרשה אך בה בעת את הסקרנות לדעת (ולדרוש לדעת). 

בדברים הבאים אלך בעקבות התסמיך(ים) שעלו בדעתי, שהיא המילה שקבעה האקדמיה ללשון למילה אסוציאציה(ות) וגם אנסה לראות את הפרשה בהקשר הרחב של הפרשה והפרקים הסמוכים לה.

קריאה זהירה ואיטית בפרשה העלתה בי קשר מיידי לפרשת עקידת יצחק:

בשני המקרים מצטוה אברהם (היחיד) או העם (’דבר אל בני ישראל ויקחו אליך‘) להקריב דבר יקר. יצחק היה תמים וטהור, ולמרות שחז“ל טענו שהיה בן שלושים ושבע בזמן העקידה (ראו אבן עזרא לברא‘ כד,ד) נראה מן התיאור בספר בראשית שהיה ילד רך, שעדיין לא עבד, שלא עלה עליו עוֹל² – ממש כפרה האדומה התמימה והעוּלה לימים שאינה מעלה בדעתה מה ייעשה בה.

אם נמשיך בהשוואות ובתסמיכים נוכל לראות את הקשר שבין גירוש הגר וישמעאל רק פרק לפני כן בספר בראשית (כ“א) לפרשת השעירים בספר ויקרא ט“ז.

כמו הגר שמשולחת ותועה במדבר אף השעיר נשלח אל מותו. הם מוקרבים ומסמלים בכך את מי שקשור לכאורה ברע, בזה שלא נבחר, בעזאזל (=כוחות הרוע והשטן³).

בלי לדעת מה בדיוק מסמל כל פרט בפרשת הפרה נראה שיש קשר בין המושגים הבאים:

חיים ומוות, קרבן והקרבה, מים, חטא, טהרה, טומאה וכפרה.

אם נמשיך להלך במדבר האסוציאציות (=התסמיכים) נגלה בפרשה קשר חזק בין מדבר, מוות וחוסר במים:

"ולו גווענו בגווע אחינו לפני ה‘⁴ ולמה הבאתם את קהל ה‘ אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו… ולמה. העליתנו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה" (במדבר כ 3-5)

כמו בניסיון של אברהם, העם כולו נלקח אל המדבר ולעומת משה שרואה את החזון הגדול של הארץ  זבת חלב ודבש, הארץ המובטחת, רואה העם את התנאים הנוכחיים בהווה הבלתי נסבל:

"לא מקום זרע ותאנה ורימון ומים אין לשתות" (שם)⁵

אין פלא שהעם התלונן בפני מנהיגיו.

משה לא יכול היה לשאת זאת. הוא נוטל את המטה – סמל של הנהגה [ראו פריחת מטה שבט לוי (במדבר יז, כג-כד)] וגוער בעם:

"שמעו נא המרים המן הסלע הזה נוציא לכם מים"

מֹרִים מנוקד אמנם בחולם – הרומז ללשון הִמְרָה את פיו, מהשורש מ.ר.י, אך ניתן גם לפרש מָרִים – ממורמרים ורעים. על כך נענשו משה ואהרן באי-כניסה לארץ.

ב.

בתיאור פיוטי של מות אהרן מצטווה משה לעלות עם אחיו אל ההר לעיני כל העם.

האם זה מקרה שגם תיאור זה מזכיר את העקידה?

קח את אהרן [קח את] ואת אלעזר בנו [בנך] והעל אותם הר ההר [על אחד ההרים] והפשט את אהרן את בגדיו ואהרן יאסף ומת שם [והעלהו לעולה] (פרק כ, כה-כח)

גם תיאור מותו של משה פיוטי וחידתי:

"וימת שם משה עבד ה‘ בארץ מואב על פי ה‘ ויקבר אותו בגיא" (דברים לד, ה-ו)

משה שאף הוא נענש ולא נכנס לארץ כאהרן עולה אל ההר וכאילו מת על פי (=פה?) האל.

ג.

הבחירה של אלוהים בישראל מחייבת הקרבה ואף כרוכה בקרבנות. האמונה היא בחירה של אברהם ושל בניו אחריו, ואפשר לומר שלכל אדם באשר הוא אדם ניתנת אפשרות הבחירה בה. ואף לאחר הבחירה גם אם נעשתה ברצון שלם ובאמונה, הקשיים והספקות עשויים לגבות מחיר כבד.

קירקגור (האהוב עליי), בספרו ’חיל ורעדה‘ מתאר את אברהם כאביר האמונה וכאדם שעשה שתי תנועות נפשיות הופכיות: האמין שאלוהים מצווה עליו להקריב לו את היקר מכֹל, ובו בזמן האמין שיקבל את בנו בחזרה.  לתפיסתו, רק מי שמוכן להקריב יכול להיות ראוי לקבל את מה שהוקרב. רק האוהב שוויתר על אהבתו יוכל להשיב אותה אליו (בכח האמונה). קירקגור כותב שאין בו הכח הנפשי להיות כאברהם⁶.

למרות הערצתו לאברהם ומעשהו, הוא מקדים לספר (בפרק שנקרא ’אקדמות‘) כמה מדרשים פרשניים מופלאים, מעין סיפורים אלטרנטיביים על מה שקרה לאברהם בעת העקידה או באחרית ימיו:

היה זה בערב שוקט, ואברהם רוכב לבדו, אל הר המוריה רכב. הוא נפל על פניו, וחילה את פני אלוהים שימחל לו על חטאו, כי ביקש להקריב את יצחק, כי התנכר לחובתו כאב. פעמים הרבה היה רוכב את דרכו לבדד, ולא מצא מרגוע. הוא לא יכול לתפוס זאת כחטא, לרצות להקריב לאלוהים את המיטב שבנכסיו, שעבורו נכון היה תמיד למסור את נפשו. ואם היה זה חטא, אם לא אהב את יצחק כפי שדימה לעצמו, הוא לא יכול להבין איך יכופר לו. כלום יש חטא נורא מזה?⁷

יתכן אם כן שהפרה האדומה התמימה מסמלת את אבדן התמימות. את המחשבה השנייה, את הכאב והספק של אברהם ושל כל אדם והשאלות שיש וראוי לשאול – האם אני פועל נכון? האם אני מוכן להקריב? האם זה מה שהאל דורש ממני, האם אני שלם עם הבחירה שלי?

1. מאיר ראובן זלבסקי – אמן וחבר בגלריה מרי, מנחה סדנאות יצירה ומקורות.

2. בבלי מסכת חגיגה דף יד ע“ב

3. יש לשים לב גם לקשר הצורני שבין עוֹלה ועוֹל.

4. כפי שרש“י שצוטט לעיל – שהשטן ואומות העולם מונים את ישראל.

5. במקור ו‘ אחת ’ולו גוענו‘

6. ואכן לפי משה בספר דברים ’וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה‘ אלהיך במדבר זה ארבעים שנה במדבר לענותך לנסותך לדעת אשר בלבבך (דברים ח,ב)

7. סרן קירקגור, חיל ורעדה ליריקה דיאלקטית, הוצאת מאגנס תשס“א, עמ‘ 49

8. שם עמ‘ 11

תפקיד הדיבור

סמל המנהיגות של משה הוא המטה שבידו. המטה מבטא כוח, יכולת שליטה במציאות, לכוף אותה לרצונו – רצון בוראו – ולהנהיגה. המטה שינה סדרי בראשית במצרים והכניע את אויבי ישראל במלחמות שאחרי יציאת מצרים. ואכן, בתחילת הדרך, אחרי קריעת ים סוף, כאשר נזקק העם למים, ציווה אלוהים את משה להכות במטה ולהוציא מים מן הסלע (שמות יז' ו'). אך הנה חלפו ארבעים שנים, ודור חדש ניצב בפתחו של עידן אחר. הפעם מצווה אלוהים את משה לדבר אל הסלע. הציווי החדש מבטא שינוי כיוון. מנהיגות המבוססת על דיבור ולא על אותות ומופתים. הסלע מסמל את האטימות של המציאות, והדיבור אליו מבטא אמונה שמתוך דיבור ניתן יהיה לרכך אותו ולגלות את האוצר שבתוכו. לא במקרה משה אינו מדבר אל הסלע, שהרי הוא כבר העיד על עצמו כי: "לא איש דברים אנֹכי… כי כבד פה וכבד שון אנֹכי". משה מודה שאין לו את היכולת לתווך את עולמו הפנימי לזולת – אין לו יכולת לפתוח את הזולת על ידי הדיבור.

(הרב יעקב נגן, ׳להתעורר ליום חדש׳, בהוצאת מגיד.)

מסירותו של מנהיג

"וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום כה אמר אחיך ישראל וגו'" (במדבר כ יד), זהו שאמר הכתוב: "וחרפה לא נשא על קרובו" (תהלים טו ג). בנוהג שבעולם, אדם עוסק בפרקמטיא עם חבירו והפסיד, פירש ממנו ואינו רוצה לראותו, ומשה, אף על פי שנענש על ידי ישראל, שנאמר: "וירע למשה בעבורם" (תהלים קו לב), לא פרק משואן מעליו, אלא: "וישלח משה מלאכים" (במדבר כ יד)

(מדרש תנחומא פרשת חקת סימן לג)

קשה הפרידה

אמר ר' אבא בר אבינא: מפני מה נסמכה פרשת מיתת מרים לאפר פרה? אלא מלמד, שכשם שאפר הפרה מכפר, כך מיתת הצדיקים מכפרת. אמר ר' יודן: מפני מה נסמכה מיתת אהרן לשבירת לוחות? אלא מלמד, שהיה קשה לפני הקב"ה מיתתו של אהרן כשיבור לוחות.

(ויקרא רבה פרשה כ סימן יב')