קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְהַעַל אֹתָם הֹר הָהָר.

(במדבר כ', כ"ה)

קח את אהרן. בִּדְבָרִים שֶׁל נִחוּמִים – אֱמֹר לוֹ: אַשְׁרֶיךָ שֶׁתִּרְאֶה כִתְרְךָ נָתוּן לְבִנְךָ, מַה שֶּׁאֵין אֲנִי זַכַּאי לְכָךְ.

(רש"י שם, שם)

קח את אהרן וכו'. הנה היה לו לומר: 'העל את אהרן ואת וכו' הר ההר'. אך מכאן ראיה מה שאמרו רז"ל שאמר לו שיפייסנו בדברים ויודיעהו הדבר באופן שלא יצטער, וזהו 'קח את אהרן וכו" והוא קיחה בדברים.

(אלשיך שם, שם)

קח את אהרן. קחנו בדברים. ואת אלעזר בנו. אמור לו: כל שמת ומניח בנו תחתיו ממלא מקומו, אינו מת. וכן הוא אומר (מלכים א י״א, כ״א): 'והדד שמע במצרים כי שכב דוד עם אבותיו וכי מת יואב שר הצבא.' דוד שהניח בן כמוהו ממלא מקומו, אמר בו 'שכיבה'; יואב שלא הניח בן כמותו, כתב בו 'מיתה'.

(מדרש לקח טוב, במדבר כ׳:כ״ה:א׳)

אדם – דידי מנוסי

אדם מת

הוא חי אחר מותו

הואיל ומעשיו

הנציחו את דמותו

אדם מת

הוא חי אחר מותו

כל עוד יש דור המשך

דוגל במורשתו

בזכות שהמתינה

יונתן מוס

לעילוי נשמתה של אמי מורתי האהובה רוזלין מוס ז"ל,

 שנלקחה לבית עולמה בד' באייר, תשפ"ב.

קולמוסים רבים נשברו בניסיונות להבין את ההבדל בין סיפור המים מן הסלע במי מריבה המופיע בפרשתנו לבין סיפור המים מן הצור במסה ומריבה, המופיע בפרשת בשלח. מדוע נענש משה על מעשה שעשה בתום שנות הנדודים במדבר שנראה כמעט זהה למעשה שעשה בתחילת הנדודים? רש"י על הפסוק הפותח של הסיפור אצלנו, בצירוף פירוש השפתי חכמים, מציע מפתח אפשרי להבנת ההבדל, וחשוב מכך, להבנת מרכיב מהותי בחייו של משה, ואף בחיינו.

לפני שאציג את דבריו של רש"י, אני רוצה להצביע על הבדל אחד משמעותי ברמת פשט הכתובים בין שני הסיפורים. בפרשת בשלח תגובת משה לטענות העם היא כפולה. קודם הוא עונה לעם ("מה תריבון עמדי, מה תנסון את ה'" – שמ' יז, ב) ואז הוא צועק לה' ("ויצעק משה אל ה' לאמר: מה אעשה לעם הזה, עוד מעט וסקלוני" – שם, שם, ד). מיקומו של משה בשעת הצעקה אינו מצוין, איך אין סיבה מיוחדת לחשוב שהיא התרחשה במקום אחר מאשר אותה נקודה בה הוא עמד רגע לפני כן, דהיינו מול העם. בפרשתנו, לעומת זאת, תגובת משה, ואהרון, היא שתיקה אל מול טענת העם, התרחקות מהעם, פרישה לכיוון אוהל מועד, ונפילה שקטה על הפנים ("ויבא משה ואהרון מפני הקהל אל פתח אוהל מועד, ויפלו על פניהם…" – במד' כ, ו). הפעם הראשונה שבה משה פותח את פיו בסיפור הזה, ואומר משהו לעם, היא במילותיו המפורסמות, רגע לפני ההכאה על הסלע: "שמעו נא המורים, המן הסלע הזה נוציא לכם מים?" (שם, שם, יא).

במהלך שנות הנדודים במדבר נודע העם במרירותו שהתבטא לא פעם בסרקזם. "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו?" (שמ' ב, יד), "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר?" (שמ' יד, יא). אל מול הסרקזם הזה, לאורך כל השנים, משה הצטיין בגישה הפוכה: בסבלנות, במתינות ובהכלה מעוררת השתאות של המרירות שניצבה מולו. הוא תיקשר עם העם, והשיב להם במטבע אחר ממה שנתנו לו הם. מנין שאב משה את אריכות האפיים העילאית הזאת, ומדוע היא פסקה דווקא ברגע הזה, במי מריבה? מדוע דווקא כאן, כאשר הדור החדש מתלונן שוב על היעדר מים, ארבעים שנה אחרי התלונה האחרונה, משה פתאום משתנה. בהתנהגות שהיום הייתה אולי מתפרשת כתגובה של "פאסיב-אגרסיב", משה אינו נותן מענה ישיר לתלונת העם אלא נופל על פניו (יחד עם אהרון) לפני ה' בשקט, ופותח את פיו רק כדי לסנן (לראשונה בחייו?) אמירה פוגענית (בקוראו לעם "מורים" מלשון מורדים), וסרקסטית ("המן הסלע הזה נוציא לכם מים?").¹

מה השתנה? מה קרה למשה? רש"י אינו עונה על שאלה זו, אבל הוא מקרב אותנו לתשובה. הוא מתייחס לשאלה אחרת: מדוע דווקא עכשיו נגמרו לעם המים? מה קרה לבאר שליוותה את העם במדבר והשקתה אותם כל אותן שנים? עונה רש"י (על בסיס תענית ט ע"א) שאותה באר הייתה בזכותה של מרים, וברגע שהיא נפטרה, במעשה המתואר בדיוק לפני המעשה שלנו במי מריבה, מיד פסקו המים ("…וישב העם בקדש, ותמת שם מרים, ותקבר שם. ולא היה מים לעדה…" – במד' כ, א-ב). מה הייתה הזכות של מרים שדווקא בגללה היו לעם מים? שפתי חכמים מקשר את המים האלה למים מוקדמים בהרבה בסיפור חייו של משה. כך הוא מפרש:

שבזכות שהמתינה למשה אחיה על המים. ולכך ניתן לה במידה שנתן הקב"ה מים לכל העדה בשבילה.

בעל שפתי חכמים (ר' שבתי בס, 1641-1718, שנקרא "בס" על שם קולו כחזן) מוסיף כאן מלת מפתח ששופכת אור חדש על כל הקישור בין מרים לבין הבאר, וממילא בין איבוד הבאר, והשינוי שחל במשה, עם לכתה של מרים. היינו חושבים שזכותה של מרים נובעת מכך שהיא הצילה את חייו של אחיה התינוק. אך בעל שפתי חכמים מחדד את הנקודה. הוא מדגיש שהעניין היה שהמתינה למשה. ניתן להסיק מכאן שאין מדובר במידה כנגד מידה הפועל באופן "אוטומטי", אלא בעניין פסיכולוגי-פדגוגי. תכונות הסבלנות, האכפתיות, ויש לומר גם היוזמה היצירתית, שמרים הפגינה כלפי אחיה הצעיר הקרינו עליו לאורך כל שנות חייו. כפי שאהרון שימש כמתווכו של משה ("ואהרון אחיך יהיה נביאך" – שמ' ז, א), ובכך הדגים לאחיו הצעיר כיצד לשמש כמתווכו של ה' ("ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' – שמ' כד, ג), כך ניתן להציע שיכולתו של משה להקשיב לעם, לשאת אותם בסבלנות, ואף עצם יכולתו להושיעם, נבעו במידה גדולה מקליטת התכונות האלו באמצעות חיקוי (מה שנקרא בשפה הפסיכולוגית Modeling) של התנהגותה של אחותו הבכירה כלפיו. תכונות אלו הן מה שאפשרו למשה להגיב במתינות בפעם הראשונה שביקש העם מים, במסה ומריבה, והן אלו שגרמו למים להמשיך לנבוע במהלך כל שנות הנדודים במדבר. זו המשמעות העמוקה של אמירת הגמרא ורש"י על זכותה של מרים.

וזו המשמעות של סמיכות הפרשיות בין מיתת מרים למעשה מי מריבה. ה-Modeling של משה ביחס למרים, ותלותו בה בהנהגת העם, היו כה חזקים שההלם שבפטירתה גרם לו לרגע לשכוח לחלוטין את המתינות שלמד ממנה. לכן, למרות ניסיונו הקודם המוצלח עם תלונת העם על היעדר מים במהלך חייה של מרים, כאן, ב"שידור החוזר" של האירוע אותן היכולות המיוחדות של הכלה, סבלנות ומתינות, שכה אפיינו את הנהגתו הסתתמו לרגע, בעקבות הסתלקות אחותו.

פירוש זה מאיר באור חדש את דבריו של הרמב"ם על חטא משה:²

וחטאו עליו השלום היה שנטה כלפי אחת משתי הקצוות ממעלה אחת במעלה ממעלות המידות והיא המתינות, כאשר נטה כלפי הכעס באמרו 'שמעו נא המורים' מחה ה' בו שאיש כמוהו יכעס בפני קהל ישראל במקום שאין הכעס ראוי בו.

מהות מעידתו של משה הייתה ליקוי של מעלת המתינות, מעלה שהוא רכש, כך הבנו מבעל השפתי חכמים, מחיקוי המודל שהציבה לו אחותו מרחוק.

אוסיף בנימה אישית כי מודל לחיקוי של האידיאל שהציב לנו הרמב"ם בהקשר הזה, "כלפי המעשים הממוצעים ראוי להתכוון, ושאין ראוי לצאת מהם לשום קצה משתי הקצוות,"³ זכיתי אני, בתוך רבים אחרים, לחזות באמי מורתי, הריני כפרת משכבה.

1. ראו פירוש הרמב"ן על שאלה זו ואחרות באותה הקטגוריה: "כולם שאלות, אבל עניינם לשאול בדבר מפורסם שיודה בו הנשאל על כרחו". במלים אחרות, אלו שאלות רטוריות בנימה סרקסטית. יש לציין שהוצעו גם פירושים אחרים לשאלת משה כאן (כולל פירוש, העולה מתרגום רס"ג, שאין מדובר בשאלה כלל).

2. רמב"ם, שמונה פרקים, סוף פרק ד' (בתרגום הרב קאפח, בשילוב תרגומו של הרב שילת).

3. שם.

ד"ר יונתן מוס מלמד בחוג למדע הדתות באוניברסיטה העברית

וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי.

(במדבר כא, ט)

וַיְהִי בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ לְהוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מָלַךְ חִזְקִיָּה בֶן אָחָז מֶלֶךְ יְהוּדָה… וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִד אָבִיו. הוּא הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת הָאֲשֵׁרָה וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ, וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן.

(מלכים ב יח ; א, ג, ד)

כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטירים לו – מעת שהרעו מלכי יהודה וטעו ישראל אחר עבודה זרה עד הימים ההמה שמלך חזקיהו היו בני ישראל מקטרים לו כיון שמצאו כתוב 'וראה אותו וחי' היו חושבים כי טוב הוא להיות אמצעי ולעבוד אותו והיה מונח מימות משה זה הנחש לזכרון הנס כמו צנצנת המן ואסא ויהושפט שלא בערוהו כאשר בערו שאר הע"ז מפני שלא מצאו כשמלכו שהיו עובדין ומקטרים לזה הנחש והיו מניחים אותו לזכרון הנס, וחזקיהו ראה לבער אותו כשביער הע"ז כי בימי אביו היו עובדים לו כמו לע"ז, אע"פ שהטובים היו זוכרים בו הנס אמר: טוב לבער אותו וישכח הנס מלהניחו ויטעו בני ישראל היום או מחר אחריו.

(רד"ק שם, שם)

'עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי' (במדבר כ"א) – וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים היו מתרפאים ואם לאו היו נימוקים.

(משנה ראש השנה ג, ח)

"וממתנה נחליאל": התורה דורשת ענווה

מאי דכתיב (במדבר כ"א) 'וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות ומבמות הגיא' אמר ליה: אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, תורה ניתנה לו במתנה וכיון שניתנה לו במתנה, נחלו אל, 'שנאמר וממתנה נחליאל' וכיון שנחלו אל, עולה לגדולה, שנאמר 'ומנחליאל במות' ואם מגיס לבו, הקדוש ברוך הוא משפילו, שנאמר 'ומבמות הגיא' ואם חוזר בו, הקדוש ברוך הוא מגביהו, שנאמר (ישעיהו מ') 'כל גיא ינשא'.

(בבלי עירובין נד, ע"א)

תנו רבנן: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז – מעשה שבא רבי אלעזר ברבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו והיה רכוב על החמור ומטייל על שפת נהר ושמח שמחה גדולה והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה, נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר, אמר לו: שלום עליך רבי ולא החזיר לו, אמר לו: ריקה, כמה מכוער אותו האיש, שמא כל בני עירך מכוערין כמותך? אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית. כיון שידע בעצמו שחטא, ירד מן החמור ונשתטח לפניו ואמר לו: נעניתי לך, מחול לי! אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית.

היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו. יצאו בני עירו לקראתו והיו אומרים לו: שלום עליך רבי רבי, מורי מורי. אמר להם: למי אתם קורין רבי רבי? אמרו לו: לזה שמטייל אחריך. אמר להם: אם זה רבי, אל ירבו כמותו בישראל. אמרו לו: מפני מה? אמר להם כך וכך עשה לי. אמרו לו : אף על פי כן מחול לו, שאדם גדול בתורה הוא. אמר להם: בשבילכם הריני מוחל לו ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן. מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז ולפיכך זכה קנה ליטול הימנה קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפילין ומזוזות.

 (בבלי תענית כ, ע"א וע"ב)

דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום

'וזאת תורת זבח השלמים': זה שאמר הכתוב 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום' (משלי ג יז). כל מה שכתוב בתורה, לשום שלום הוא נכתב. ואף על פי שכתוב בתורה מלחמות, אף המלחמות לשום שלום נכתבו. אתה מוצא, שביטל הקדוש ברוך הוא גזרתו מפני השלום. אימתי? בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה 'כי תצור אל עיר ימים רבים' (דברים כ יט) וכל אותו הענין, אמר לו הקדוש ברוך הוא שיחרים אותם, שנאמר 'כי החרם תחרימם' (דברים כ, יז). ומשה לא עשה כן, אלא אמר, עכשיו אני הולך ומכה מי חטא ומי שלא חטא. אלא בשלום אני בא עליהם, שנאמר 'ואשלח מלאכים ממדבר קדמות… דברי שלום, אעברה בארצך' (שם ב כו- כז). כיון שראה שלא בא לשלום, הכהו, שנאמר 'ויכו אותו ואת בניו ואת כל עמו' (במדבר כא לה). אמר הקדוש ברוך היאך אני אמרתי ' כי החרם תחרימם' ואתה לא עשית כן! חייך, כשם שאמרת, כך אני עושה, שנאמר 'כי תקרב אל עיר להלחם עליה, וקראת אליה לשלום' (דברים כ י). לכך נאמר 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום '(משלי ג יז).

(תנחומא צו סימן ג)

'אעברה בארצך': אע"פ שלא נצטוו לפתוח להם בשלום, בקשו מהם שלום.

(רש"י במדבר כא, כב)

'אעברה בארצך': לא אמרו "אעברה נא" כמו במלך אדום, שלא באו בבקשה אלא בדרך הודעה שמוכרחים לכך, והודיעוהו משום שאם היה רוצה לא נלחמו עמו, שלא היה רצון משה לכבוש את עבר הירדן תחילה, משום דאיתא בספרי פרשת עקב שהתרעם הקדוש ברוך הוא על דוד שכבש סוריא תחילה לארץ ישראל, וגם מהטעם הכמוס עוד שזה גרם רעה רבה בדור אחר.

 ("העמק דבר" במדבר כא, כב)