וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן, וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם,

 הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי.

(במדבר כ"א, ל"ג )

'ויאמר ה' אל משה אל תירא' מכדי סיחון ועוג אחי הוו?! (הרי סיחון ועוג היו אחים), דאמר מר: 'סיחון ועוג בני אחיה בר שמחזאי הוו' מאי שנא מעוג דקמסתפי ומאי שנא מסיחון דלא קמסתפי? (למה פחד משה מעוג ולא מסיחון?) .א"ר יוחנן אמר רבי שמעון בן יוחי: מתשובתו של אותו צדיק אתה יודע מה היה בליבו, אמר: שמא תעמוד לו זכות של אברהם אבינו, שנאמר (בראשית יד, יג) 'ויבא הפליט ויגד לאברם העברי' ואמר רבי יוחנן: זה עוג שפלט מדור המבול.

(בבלי נידה סא, ע"א)

דָּבָר אַחֵר (דברים ג, ב): 'וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: אַל תִּירָא אֹתוֹ, כִּי בְיָדְךָ אֶתְּנֶנּוּ', אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא (דברים ג, ב) 'כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ', אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כְּבָר פָּסַקְתִּי דִינוֹ מִימוֹת אַבְרָהָם, כֵּיצַד? בְּשָׁעָה שֶׁנִּשְׁבָּה לוֹט בֶּן אָחִיו, וּבָא עוֹג וּבִשֵֹּׂר אֶת אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יד, יג) 'וַיָּבֹא הַפָּלִיט' – אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: פָּלִיט הָיָה שְׁמוֹ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ עוֹג? שֶׁבָּא וּמָצָא אֶת אַבְרָהָם עָסוּק בְּמִצְווֹת בְּעֻגּוֹת הַפֶּסַח, וְלֹא בָּא לְשֵׁם שָׁמַיִם אֶלָּא לְשֵׁם נוֹיָהּ שֶׁל שָׂרָה, אָמַר בְּלִבּוֹ: 'הֲרֵינִי מְבַשֵֹּׂר אוֹתוֹ, וְהַגְּדוּד הוֹרְגוֹ, וְנוֹטֵל אֲנִי אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ'. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִי רָשָׁע, כָּךְ אָמַרְתָּ?! חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְךָ שְׂכַר רַגְלֶיךָ, וּמַאֲרִיךְ לְךָ שָׁנִים, וּמַה שֶּׁחָשַׁבְתָּ בְּלִבְּךָ הֲרֵינִי הוֹרֵג אַבְרָהָם וְנוֹטֵל אֶת שָׂרָה, בְּיַד בְּנֵי בָנֶיהָ עָתִיד אוֹתוֹ הָאִישׁ לִפֹּל.

(דברים רבה א, כה)

ויבא הפליט. לְפִי פְשׁוּטוֹ זֶה עוֹג, שֶׁפָּלַט מִן הַמִּלְחָמָה, וְהוּא שֶׁכָּתוּב "כִּי רַק עוֹג נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים" (דבר' ג') וְזֶהוּ נִשְׁאַר, שֶׁלֹּא הֲרָגוּהוּ אַמְרָפֶל וַחֲבֵרָיו כְּשֶׁהִכּוּ הָרְפָאִים בְּעַשְׁתְּרוֹת קַרְנַיִם, תַּנְחוּמָא וּמִדְרַשׁ בְּ"רַ זֶה עוֹג, שֶׁפָּלַט מִדּוֹר הַמַּבּוּל; וְזֶהוּ מִיֶּתֶר הָרְפָאִים, שֶׁנֶּאֱמַר "הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ וְגוֹ'" (לְעֵיל ו') וּמִתְכַּוֵּן שֶׁיֵּהָרֵג אַבְרָם וְיִשָּׂא אֶת שָׂרָה.

(רש"י בראשית יד, יג)

על קוצר רוח, המתנה ומתינות

פנחס לייזר

מוקדש באהבה לנכדתנו הבכורה אליענה שרה בת יעל ועמרי החוגגת בת מצווה

איחולינו לחיים של מתינות, הכלה ותקווה

וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ, וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה, וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה, וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר: וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה'. וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ… וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֲלֵיהֶם. וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה, אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי ה' כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ. וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע, וַיֹּאמֶר לָהֶם: שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים, הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם?! וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן: יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם. הֵמָּה מֵי מְרִיבָה, אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה' וַיִּקָּדֵשׁ בָּם. (במדבר כ, א-יג)

כאשר חז"ל ופרשני המקרא המסורתיים קראו פסוקים אלו, הם מצאו בהם מקור בלתי נדלה לדרשות והוציאו מהם "מים רבים" על ידי דיבור, וכידוע "אין מים אלא תורה". הם דרשו את סמיכות הפרשיות בין פרה אדומה למותה של מרים; כמו-כן, ראו ברגישות רבה את הקשר בין מותה של מרים לבין המחסור במים, וזו לשונם (בבלי תענית ט, ע"א ובמקומות אחרים):

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן: משה, ואהרן, ומרים. ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר, וענן, ומן. באר – בזכות מרים, עמוד ענן – בזכות אהרן, מן – בזכות משה. מתה מרים – נסתלק הבאר, שנאמר (במדבר כ') 'ותמת שם מרים', וכתיב בתריה (וכתוב לאחר מכן) 'ולא היה מים לעדה'.

חז"ל ובעקבותם רש"י ופרשנים אחרים מתארים מציאות בלתי שגרתית של באר שליוותה את בני ישראל במדבר. באר זו מוזכרת במסכת אבות (ה, ו) בין עשרת הדברים שנבראו בערב שבת שבין השמשות. בעל שפתי חכמים מציין שהבאר מיוחסת למרים 'בזכות שהמתינה למשה על המים לראות מה יעשה לו כשהושלך לתיבה'

המים שנבעו מהבאר הם מקור של חיים. וכשמתה מרים, נעלמה הבאר, נעלם מקור החיים ונעלמה המתינות. ואכן, העם מגיב להעדר המים ולהעדרה של מרים בעקיפין (בעל כלי יקר, רבי אפרים מלונטשיץ מסביר שלא הספידו את מרים כראוי ולא התאבלו על מותה בצורה ישירה) בתחושות של ייאוש ומשאלות מוות (לו גוענו… לו מתנו).

 משה ואהרון אינם יכולים להתמודד עם תחושות אלו ולהכיל אותן ובורחים אל פתח אוהל מועד. פרשנים אחדים רואים בבריחה זו כשל מנהיגותי, שיש לו ביטויים גם בהמשך הפרשה. פרשנים רבים, ראשונים ואחרונים, עסקו בשאלת "החטא ועונשו" של משה רבנו (ניתן לקרוא סיכום מקיף של התפיסות השונות בעיונים לספר במדבר של נחמה ליבוביץ) ומצאו סיבות שונות למניעת כניסתו של משה רבנו לארץ ישראל.

הקורא כפשוטו את פרק כ, ז- יג אינו יכול להתעלם מהקשר בין הכאת הסלע לבין אי כניסתם של משה ואהרון לארץ ישראל, וכך לשון התורה:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו… וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם… וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן: יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם.

הקב"ה מצווה על משה "לדבר" אל הסלע כדי שיתן מימיו ואילו משה אינו מדבר אלא "מכה" בסלע; אמנם יוצאים מהסלע "מים רבים" לאחר הכאתו, אך משה ואהרון מואשמים בהיעדר אמונה ובהחמצת ההזדמנות לקדש את ה' ברבים ולכן נגזר עליהם שלא יכנסו לארץ ישראל, או, אם ניצמד לכתוב – הם לא יביאו את הקהל אל הארץ, כלומר: תפקידם המנהיגותי יסתיים לפני הכניסה לארץ.

קריאה זו מתעלמת מההקשר הרחב יותר הכולל את מותה של מרים, היעלמות הבאר וחוסר יכולתם של משה ואהרון להתמודד עם הייאוש שדבק בעם לאחר מותה של מרים. ייתכן שמסיבה זו לא נראתה לפרשנים הכאת הסלע סיבה מספקת לעונש שהוטל על משה.

עיון בפסוקים עשוי לאפשר לנו קריאה הרואה קשר בין האירועים השונים המסופרים בפרשה, שיש בהם השלכות גם לדורות הבאים. דור המדבר הוא דור חסר סבלנות; הובטח לו, כאשר יצא ממצרים, שיגיע אל מחוז חפצו, ארץ זבת חלב ודבש. המציאות המדברית טופחת על פניו של הדור ולאורך כל שנות המדבר, יש משברים המלווים לעתים בביטויים של ייאוש; אין אוכל, אין מים, אין תקווה. במצבים אלו, בא העם בטענות קשות אל מנהיגיו שהביאו אותו "למות במדבר". אנו מוצאים ביטויים שונים לייאוש הזה. חטא העגל, קורח, המרגלים, מי מריבה, בעל פעור מבטאים את קשייו של הדור הזה להכיל מצב של עמימות. לעתים, ברגעים קשים במיוחד, אין בכוחו של משה להכיל את הייאוש ואת הכעס והוא "נדבק" בקוצר הרוח המאפיין את דור המדבר.

כאשר אחיה הקטן היה בסכנה, המתינה מרים הנביאה, אחות אהרון, עד שבת פרעה ראתה את תיבתו של משה והצילה אותו. בזכות אותה המתנה, מתינות, יכולת להכיל מצבים עמומים בהם מטבע הדברים קיימת חרדה גדולה, זכתה מרים ועִמה כל בני ישראל לבאר שהיוותה עבורם מקור של חיים, מקור של תקווה במצב של עמימות מדברית.

 'ומשמתה מרים, נסתלקה הבאר' – עם מותה של מרים נעלמה יכולתו של העם להמתין, נעלמה המתינות, נעלמה היכולת להכיל עמימות אצל העם, וגם, לזמן מה, אצל משה ואהרון. לכן, אולי, דור המדבר, אליו השתייכו משה ואהרון, נקרא כך מכיוון שלא יכול להכיל מצבים מדבריים.

תקופות שונות בחיי עם מאופיינות על ידי עמימות; כדי להתמודד עם אותה עמימות "מדברית" נדרשת מתינות, נדרשת אמונה בעתיד טוב יותר. מנהיגות היכולה להוביל דור במצבים מדבריים היא "מנהיגות מדַבֶּרֶת" ולא מנהיגות "מכה". רק ייאוש, כתוצאה מהעדר אמונה, תקווה וסבלנות עלולים ליצור את האשליה המסוכנת שמצבים מורכבים ניתנים לפתרון באמצעות הפעלת כוח. פרשת מי מריבה וסמיכותה למותה של מרים מלמדות אותנו את הסכנה שבטשטוש הגבולות בין כוח לקדושה. לעתים, דור שלם משלם את מחירו של טשטוש גבולות מסוג זה. היכולת להמתין, להאמין, לקוות, להכיל היא מתנה יקרה לחיינו האישיים, החברתיים והלאומיים. ולוואי שנדע להעריך ולפתח יכולת זו. "אאמינה גם בעתיד, אף אם ירחק זה היום".

פנחס לייזר, עורך "שבת שלום" הוא פסיכולוג.

המוסר שבעל-פה ומוסר השבט

במה שנאמר "ויך את הסלע במטהו פעמים" נמשך ממנו מיעוט האמונה שישראל לא ישמעו בקול ה ובקול נביאיו כי אם אחרי הכאות רבות ,כי "תחת גערה במבין , מהכות כסיל מאה" (משלי יז י) כפי שמוזכר בילקוט "ודברתם אל הסלע" והכיתם לא נאמר ,אלא ודברתם. כשהנער קטן רבו מלמדו ומכה אותו, כיון שהגדיל בדבור הוא מיסרו כך אמר הקב"ה למשה: כשהיה הסלע קטן, הכית אותו שנאמר "והכית בצור", אבל עכשיו שהגדיל, "ודברתם אל הסלע" וכל משכיל ישתומם על המראה, כי סלע זה עיני בשר לו ?!והלא קטן וגדול שם הוא היינו-הך – ואיך דימה אותו לנער?! ודאי אין הכונה כי אם אל הנמשל, שישראל ילמדו מזה, כי יש הבדל בין המוסר שבעל פה ובין המוסר שבשבט הנוגש כי בסור המכריח ישוב לסורו , והראה לנו הקב"ה אע"פ שאין דבר זה שייך בסלע, מכל מקום למען הראותו הובאו הענינים הללו לומר, שאין נכון להכות בשבט כי אם לנער ובער, אבל כשיגדיל תחת גערה במבין כי אם לא ישמע בקול מוסר ויהיה צריך להכאה ביסורין בלי ספק מיד כי יראה הרוחה ,יחזור לסורו כמו שהוצרך להכות את הסלע פעמים ולא שמע להכאה ראשונה, כך כל מה שנעשה ע"י הכאה והכרח אין פתגם המעשה נעשה מהרה וזהו החילול השם שילמדו בני ישראל ממנו לבלתי שמוע בקול מוסר כי אם אחר הכות כסיל מאה.

(כלי יקר במדבר כ, ח)

חטאו של משה

…למשה, יחד עם אחיו אהרן נאמרים מפי הגבורה דברים קשים וחמורים: "מעלתם בי", "לא-קדשתם אותי" – ובגלל זה נגזרה עליהם הגזירה הזאת. ואנו שואלים: במה מעל משה? מה היתה מעילתו ומה חטאו? במה לא קידש את השם?

הדברים אינם מפורשים בתורה. הלומדים וההוגים בתורה שיערו השערות רבות ושונות מתוך נסיון לדייק בטקסט ולמצוא הסבר, ולא מצאו… ייתכן שיש לדבר הסבר עמוק. על-כל-פנים, מקור מדרשי אחד מציג אותו – ואליו אני רוצה להתייחס. כדי שנבין את משמעותו של הפירוש עלינו לעמוד על עובדה, שהיא אולי המכרעת לגבי כל נסיון להבין את הפרשה: העובדה שמשה רבנו עצמו איננו מודע לכך שחטא. בכל הזדמנות, וזה חוזר בתורה שלוש פעמים, כשהוא מתחנן לפני ה' לבטל את הגזירה ולזַכות אותו בהשגת התכלית שפעל למענה ארבעים שנה – אף פעם אין הוא מבקש מחילה וכפרה וסליחה על חטא שחטא, אלא פשוט מתחנן לביטול הגזירה… ובכן, האם חטא משה או לא חטא? אם משה רבנו, הענו מכל אדם, איננו מודע לכך שחטא, מי אנו כי נחפש חטאים במשה? ולמה נגזרה עליו הגזירה הזאת?

והנה, באותו מדרש מסופר שהקדוש-ברוך-הוא אומר למשה על תחנוניו לביטול הגזירה: "משה, במה אתה רוצה להיכנס לארץ?" והמדרש מתכוון לומר, וגם מפרש זאת אחר-כך: אותו דור, שאתה הנהגת אותו, לא זכה להיכנס לארץ – ואתה, מנהיגו של הדור הזה, רוצה להיכנס? משל לרוע אשר צאנו נטרף בידי חיות רעות – האם הוא יכול לומר: ואני הולך הביתה? זאת אומרת, המנהיג נושא בעוון הדור, בעוונות שנעשו תחת מנהיגותו, גם אם הוא עצמו – לא מבחינה משפטית ולא מבחינה מוסרית ומשום בחינה אנושית אחרת – איננו אחראי לפשעים, לחטאים, למחדלים ולשגיאות שעשו מונהגיו. הוא נושא בעוונם… במונחים הרווחים היום, אנחנו קוראים לזה קבלת אחריות מיניסטריאלית.

 (ישעיהו ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע עמ' 99-100)

"אדם כי ימות באהל"

'ומת בהר אשר אתה עולה שמה': אמר לפניו: רבש"ע למה אני מת לא טוב (שיאמרו) טוב משה ממראה מטוב משה משמועה לא טוב שיאמרו זה משה שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את התורה ואת המן והגיז לנו את השליו ועשה לנו נסים וגבורות משיאמרו כך וכך עשה כך וכך אמר אמר לו כלך משה גזירה היא מלפני שוה בכל אדם, שנאמר 'וזאת התורה אדם כי ימות באהל' (במדבר י"ט) ואומר 'זאת תורת האדם ה' אלהים' (שמואל ב' ז') אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע למה מת אדם הראשון? אמר להם: שלא עשה פקודי, והרי משה עשה פקודיך? אמר להם: גזירה היא מלפני שוה בכל אדם, שנאמר 'וזאת התורה: אדם כי ימות' (במדבר י"ט).

(סיפרי האזינו פיסקא שלט)

ומה שאמר 'כל מי שמוסר עצמו לסכנה אין אומרין הלכה משמו' לא דמי (אינו דומה) להא דאמרו 'זאת התורה אדם כי ימות באוהל' אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה. התם (=שם) כאשר מקיים תורה מדוחק, ופרשנו הטעם במקומו שראוי שלא תהיה התורה מתקיימת אלא אם כן ממית עצמו על דברי תורה ולא שמוסר נפשו לסכנה, אבל זה שהוא מוסר עצמו לסכנה אין אדם רשאי למסור נפשו לסכנה ולכך אין אומרים דברי תורה משמו, כי כאשר מסר עצמו להעדר על דברי תורה, הרי אין לו חיות והתורה היא החיות ולכך אין ראוי למי שנתן עצמו אל ההעדר לומר דבר תורה משמו, כי אין מתחבר אל התורה ההעדר.

(חידושי אגדות למהר"ל מפראג חלק ג עמוד יב)

מורשת יעקב ומורשת עשו: על מה גאוותננו?

במשה הוא אומר: 'ונצעק אל ה' וישמע קולנו', אמר לו: אתם מתגאים על שהוריש לכם אביכם 'הקול קול יעקב' 'וישמע ה' את קולנו', ואנו מתגאים במה שהוריש לנו אבינו 'ועל חרבך תחיה', שנאמר 'ויאמר אליו אדום לא תעבור בי, פן בחרב אצא לקראתך'.

(ילקוט שמעוני ישעיה מא , תנ)

'וישלח ישראל מלאכים' וכתוב אחר אומר בפרשת דברים 'ואשלח מלאכים'. רבותינו אמרו: שתי אגרות כתבו אחת של משה לשלום ואחת של ישראל למלחמה.

 (חזקוני במדבר כא , כא)