וַיָּבֹאוּ

בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן

 וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ

וַתָּמָת

שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה

 וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה

וְעַל אַהֲרֹן. (במדבר כ, א-ב)

שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן: משה, ואהרן, ומרים.

ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר, וענן, ומן. באר – בזכות מרים,

עמוד ענן – בזכות אהרן, מן – בזכות משה. מתה מרים – נסתלק הבאר, שנאמר (במדבר כ') 'ותמת שם מרים', וכתיב בתריה 'ולא היה מים לעדה', וחזרה בזכות שניהן.

מת אהרן – נסתלקו ענני כבוד, שנאמר (במדבר כ"א) 'וישמע הכנעני מלך ערד' – מה שמועה שמע? שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד,

וכסבור ניתנה לו רשות להילחם בישראל. והיינו דכתיב (במדבר כ') 'ויראו כל העדה כי גוע אהרן'. אמר רבי אבהו: אל תקרי ויראו אלא וייראו…

חזרו שניהם בזכות משה, מת משה – נסתלקו כולן, שנאמר (זכריה י"א) 'ואכחד את שלשת הרעים בירח אחד. וכי בירח אחד מתו? והלא מרים מתה בניסן,

ואהרן באב, ומשה באדר! אלא: מלמד שנתבטלו שלש מתנות טובות שנתנו על ידן, ונסתלקו כולן

בירח אחד.

(בבלי תענית ט ע"א)

אמר רבי חייא: הרוצה לראות בארה של מרים, יעלה לראש הכרמל ויצפה ויראה

כמין כברה בים, וזו היא בארה של מרים.

(בבלי שבת לה ע"א)

ועל דעת רבותינו בבארה של מרים אמרו כי הסלע הזה הוא הצור אשר היה בחורב,

ולפיכך יפרשו "מימיו" אשר היה דרכו לתת, כי עתה נסתם מעינו במות מרים. כי

הכוונה לרבותינו בבארה של מרים, שהיה מעולם באר נסי מקור מים חיים נובע בכל מקום שיהיה

שם הרצון עליו, העלה אותו לישמעאל במדבר באר שבע, ונבקע בחורב מן הצור ההוא שהיה שם,

ובשאר המסעים נובע מן הצור במקום שיחנו שם, וכאשר מתה הצדקת פסק המעיין, ועתה חזר על

ידי משה להיות לו מקור נפתח מן הסלע הזה בעצמו, והוא מה שאמר "אל הסלע" הנודע.

(רמב"ן במדבר כ, ח)

אעברה נא בארצך

פנחס לייזר

בפרשתנו, מספרת לנו על שני מקרים בהם

ביקשו בני ישראל לעבור דרך ארץ אחרת. בתחילה, פונה משה אל מלך אדום, וזו לשון

התורה (כ, יד- יח):

וַיִּשְׁלַח

מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם – כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל: אַתָּה

יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ. וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה

וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם וְלַאֲבֹתֵינוּ.

וַנִּצְעַק אֶל ה' וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם

וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ. נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ,

לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול, עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבוּלֶךָ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו

אֱדוֹם: לֹא תַעֲבֹר בִּי, פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ

בפניה

זו פונה משה אל מלך אדום ומבקש ממנו להתחשב בתלאות שעברו על עם העבדים זה עתה

השתחרר ממצרים ומצפה, לאור הבטחתו שכל בקשתו היא רק "לעבור", שמתוך

"אחווה" – הרי הוא פונה אליו בלשון "אחיך", המהדהד עם

"אחיך עשיו" בפרשת וישלח, כאשר יעקב שב מחרן – הוא ייענה לבקשתו. אך,

מלך אדום מסרב ומאיים שיתקוף את בני ישאל אם יסנו בכל זאת לעבור בגבולו.

בני

ישראל (האם מדובר ביזמה עצמאית של השליחים, ללא תיאום עם משה?) אינם מוותרים בקלות

ואומרים (פסוק יט):

'ַּמְסִלָּה נַעֲלֶה וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם

רַק אֵין דָּבָר בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה'.

כאן מלך

אדום אינו מסתפק בסירוב ובאיום, אלא יוצא לקראת בני ישראל (פס' כ): 'וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲבֹר וַיֵּצֵא

אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה.'

ומשום

מה, לאור סירובו של מלך אדום (פס' כא), משלימים בני ישראל עם סירובו ולא נלחמים בו: 'וַיְמָאֵן

אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו'.

הרמב"ן

מסביר "וויתור" זה, וזו לשונו: 'ויט ישראל מעליו – קיצר הכתוב בזה,

כי מפי הגבורה נצטוו (דברים ב ד

ה) 'ונשמרתם מאד אל תתגרו בם', כאשר פירש להם משה. ועל פי הדיבור נטו מעליו,

כי לא יכלו לעשות דבר אחר כיון שלא הניחם לעבור.' ואכן, גם במקום אחר מצווה התורה

על יחס מיוחד לאדומי: (דברים כג,

ח): 'לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי, כִּי אָחִיךָ הוּא'.

אנו

מצווים לשמר את יחסי האחווה, על אף שהפניה של משה אל מלך אדום בלשון 'אחיך' לא

עשתה עליו שום רושם.

במהמשך

הפרשה, חוזר הסיפור על עצמו וכאן פונים בני ישראל אל מלך האמורי (כא, כא-כו):

'וַיִּשְׁלַח

יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר: אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ,

לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ

עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ. וְלֹא נָתַן סִיחֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ

וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה, וַיָּבֹא

יָהְצָה וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל. וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב וַיִּירַשׁ

אֶת אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן עַד יַבֹּק עַד בְּנֵי עַמּוֹן, כִּי עַז גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן.

וַיִּקַּח יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל עָרֵי

הָאֱמֹרִי בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל בְּנֹתֶיהָ. כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי

הִוא וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן, וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ

עַד אַרְנֹן'.

יש מספר

הבדלים בין הסיפור הקודם לסיפור זה:

א.     

הפניה אינה בשם האחווה, והנצי"ב בפירושו (ראו להלן) מציין שגם הושמטה כאן המילה

"נא"

ב.     

אין כאן בכלל הידברות, אלא

סיחון מלך האמורי מגיב מיד במלחמה ובמלחמה זו מנצחים בני ישראל.

ג.       

והתורה מציינת שבכלל סיחון

כבש את ארצו מ'מלך מואב הראשון' ואולי אינו הריבון החוקי.

התורה

מביאה שתי דוגמאות נוספות של עמים אשר לא נהגו בחמלה כלפי בני ישראל, ולכן אנו

מצווים להרחיקם מקהל ה' (דברים כג,

ד-ה): 'לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה', גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי

לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם

וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם

בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ'.

הרמב"ן

מתפלמס באריכות עם פירושים שונים לגבי מקור הטיעון "שלא קדמו אתכם בלחם

ובמים" שאינו מופיע במפורש בשום מקום אחר בתורה ומביא הסבר משלו (כג, ה) ואין צורך להאריך בסוגיה זו.

דומני

שיש מקום להתבונן במניעים מאחורי סירובם של עמים אלו להתנהג בחמלה כלפי עם העבדים

שיצא ממצרים, אם כי התורה אינה מזכירה אותם במפורש, ולכן אולי לא נדע באופן מדויק

מה היו מניעים אלו, אך יתכן שהפסוקים בשירת הים מתארים את הפחד שאחז את עמי האזור

מהעם שיצא ממצרים: 'נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ

נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ. שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז

יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת. אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד,

נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן'.

גם פרעה

מלך מצרים, אולי כטיעון דמגוגי, המאפיין כל שליט הרוצה אחד את העם נגד הזרים

השכונים בקרבו, מסית את המצרים נגד בני ישראל (שמות פרק א , ז- י): 'וּבְנֵי

יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא

הָאָרֶץ אֹתָם. וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר

לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף. וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ: הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם

מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה

וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ'. רש"י,

בעקבות חז"ל מפרש את 'ועלה מן הארץ…' ורבותינו דרשו כאדם שמקלל עצמו ותולה

קללתו באחרים, והרי הוא כאילו כתב 'ועלינו מן הארץ והם יירשוה'.

אנו

רואים אפוא שהפחד מהעם הזר, או מזרים, בלשוננו ה'איום הדמוגרפי', בין אם המנהיגים

באמת חווים אותו כאיום, או בין אם הם משתמשים בו כאמצעי שליטה וכניסיון ללכד את

העם נגד הגורם המאיים יש לו היסטוריה ארוכה. אך, משום מה, המקרא מספר סיפורים אלו

על המצרים, על עמון ומואב, על מלך אדום, על סיחון מלך האמורי.

לעומת

זאת, בעת כיבוש הארץ, למרות שהגבעונים טענו בערמה שבאו מארץ רחוקה, הרגישו בני

ישראל מחויבים כלפיהם.

אין

צורך להרחיב את הדיבור על הציוויים השונים בתורה על אהבת הגר, על איסור אונאת הגר.

אם לגבי

הגבעונים נאמר (שמואל ב כא): 'ויִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹנִים

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה כִּי אִם מִיֶּתֶר

הָאֱמֹרִי'. ורש"י, בעקבות חז"ל, מפרש: 'כלומר והן הראו בעצמם

מדת אכזריות שאינן מזרעו של אברהם אבינו ואינן ראויין לידבק בישראל, ולכך גזר

עליהם דוד שלא יבואו בקהל אמר שלשה סימנים יש באומה זו, רחמנים וביישנים וגומלי

חסדים מי שיש בו ג' סימנים הללו ראוי לידבק בו'.

יש מקום

לשאול את עצמנו אם המושג 'בני ישראל' משמעו: צאצאיו הביולוגיים של יעקב אבינו, או

שמא הכוונה היא להולכים בדרכו, ואם 'בני ישראל' היא קבוצה המתארת קטגוריה מוסרית

של קבוצת אנשים המתנהגים בחמלה, גם כלפי הזר, הרי אין זה תואר מולד אלא משימה

המוטלת עלינו.

לצערנו,

ההתנהגות המחרידה והמשפילה כלפי גריםלה היינו עדים בזמן האחרון והיחס המנוכר

והעויין כלפי פליטי חרב המחפשים מקלט בארצנו, אינם מוסיפים לנו כבוד ומעמידים

בסימן שאלה היותנו רואיים להיקרא 'בני ישראל', רחמנים ובני רחמנים וגומלי חסדים.

דומני שחזרתנו לארץ ישראל

וקיומה של מדינה ריבונית מחייבים אותנו להתייחס בכבוד לכל אדם שנברא בצלם ולזכור

'את התלאה אשר מצאתנו' במצרים ובדורות האחרונים.

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג.

חטאו של יפתח

וזה היה

טעותו של יפתח בבתו, כי חשב… אם נדר בעת מלחמה לעשות מאיש או אנשים זבח יחול

הנדר, ולא ידע כי… לחול הנדר לעשות עולה מדבר שאין ראוי לה' חס וחלילה…וכפי

משפטי התורה אין ביד האדם שידור ביוצאי פתח ביתי, שיהיו פרושים אשר אין בידו

להעלותם עולה.

(רמב"ן ויקרא פרק כז פסוק כט)

אין לראות

את יפתח בהילה של גיבור לאומי, ואין להתפעל ממשעהו כמעשה של הקרבה וגדולה מתוך

רגשי פטריוטיות. מעשהו אכזרי והוא חסר שחר. נאמנים עלינו חז"ל שראו בו עם

הארץ, ריק ופוחז. התלהבות כשלעצמה אין בה ערובה שתהיה מכוונת לטוב, לרצוי; התלהבות

שאין עמה מצפן מכוון, שאין עמה ריסון של תורה – עלולה להביא לאבדון. וכדברי מדרש

תנחומא (בחוקותי ה) " מי גרם לו ליפתח לאבד את בתו? על שלא קרא

בתורה".

(מתוך עיונים בספר במדבר לפרופ' נחמה ליבוביץ' ז"ל)

דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום

'וזאת תורת

זבח השלמים': זה שאמר הכתוב 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום' (משלי ג יז). כל מה שכתוב בתורה, לשום

שלום הוא נכתב. ואף על פי שכתוב בתורה מלחמות, אף המלחמות לשום שלום נכתבו. אתה מוצא, שביטל

הקדוש ברוך הוא גזרתו מפני השלום. אימתי? בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה 'כי תצור אל עיר

ימים רבים' (דברים כ יט) וכל אותו הענין, אמר לו

הקדוש ברוך הוא שיחרים אותם, שנאמר 'כי החרם תחרימם' (דברים כ, יז). ומשה לא עשה כן, אלא אמר, עכשיו אני הולך ומכה מי חטא ומי שלא חטא. אלא

בשלום אני בא עליהם, שנאמר 'ואשלח מלאכים ממדבר קדמות… דברי שלום, אעברה בארצך' (שם ב כו– כז). כיון שראה שלא בא לשלום, הכהו, שנאמר 'ויכו אותו ואת

בניו ואת כל עמו'

(במדבר

כא לה). אמר הקדוש ברוך היאך אני אמרתי ' כי החרם תחרימם' ואתה לא עשית כן! חייך, כשם

שאמרת, כך אני עושה, שנאמר 'כי תקרב אל עיר להלחם עליה, וקראת אליה לשלום' (דברים כ י). לכך נאמר 'דרכיה דרכי

נועם וכל נתיבותיה שלום' (משלי ג יז).

(תנחומא צו סימן ג)

'אעברה בארצך': אע"פ

שלא נצטוו לפתוח להם בשלום, בקשו מהם שלום.

(רש"י במדבר כא, כב)

'אעברה בארצך': לא אמרו "אעברה נא" כמו

במלך אדום, שלא באו בבקשה אלא בדרך הודעה שמוכרחים לכך, והודיעוהו משום שאם היה

רוצה לא נלחמו עמו, שלא היה רצון משה לכבוש את עבר הירדן תחילה משום דאיתא בספרי

פרשת עקב שהתרעם הקדוש ברוך הוא על דוד שכבש סוריא תחילה לארץ ישראל, וגם מהטעם

הכמוס עוד שזה גרם רעה רבה בדור אחר.

 (מתוך פ'

"העמק דבר" לנצי"ב מוולוז'ין על במדבר כא, כב)